ביקורים רבים לאורך השנים במדינות עולם שלישי באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה הביאו אותי למסקנה שהאדם המערבי חי בפטה־מורגנה, בטעות אופטית, כאילו כל העולם כמותו. אבל האמת רחוקה מכך. רוב אוכלוסיית העולם איננה מתגוררת באירופה או צפון אמריקה אלא באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. בין המדינות שם ניתן למנות את פפואה גינאה, הודו, נפאל, ניגריה, אוגנדה, פרו, בוליביה, מדגסקר, ונצואלה ועוד. המאפיינים של מדינות אלו הם תל"ג נמוך, הכנסה נמוכה לנפש, רמת תזונה דלה באיכות ובכמות, תוחלת חיים נמוכה, שיעור ריבוי טבעי גבוה, תמותה גבוהה של תינוקות, חוסר בפיתוח תעשייתי ועיסוק עיקרי בחקלאות, אבטלה ורמה גבוהה של אנאלפביתיות. בדרך כלל, מדינות אלו הן גם המדינות המסוכנות ביותר לתייר המערבי.
האדם המערבי לא מכיר בדרך כלל את האוכלוסיות במדינות הללו, שחיות בעוני מחפיר. הן רחוקות ממרכזי תיירות וקניות, וגם השלטונות עושים הכול כדי להרחיק את התיירים מהן, למשל על ידי בניית חומות גבוהות מסביב למלונות הפאר המצויים ליד שכונות העוני. לאחרונה החלו לשווק "טיולי עוני" שבהם לוקחים את התיירים לרחובות קריה בזימבבואה הענייה, לפאבלות של ריו דה ז'נרו או למכבסה המפורסמת במומביי. כך, גם העוני הפך לתעשייה עבור התייר המערבי שאיננו רגיל לראות מראות כאלו.
הגדרה יחסית
אוכלוסיית העולם מונה כיום כ־7.5 מיליארד תושבים. מתוכם יותר ממחצית עניים. הווה אומר: מיליארדים של אנשים בעולם חיים כיום בעוני. לפי מחקרים שונים, 53 אחוז מאוכלוסיית העולם חיים מתחת לקו העוני. כמובן יש עוד עניים רבים בעולם, אבל הם לא נמנים על אנשים החיים מתחת לקו העוני. בהודו, למשל, חיים 1.3 מיליארד בני אדם. מתוכם 828 מיליון מרוויחים פחות משני דולר ליום. 456 מיליון איש מרוויחים פחות מ־1.25 דולר ליום, ורק הם מוגדרים עניים. ביבשת אפריקה חיים 1.2 מיליארד בני אדם. המדינה הענייה ביותר באפריקה היא מוזמביק, עם הכנסה שנתית של 80 דולר לגולגולת.
שאלות רבות עלו במחשבתי במסעותיי לנוכח חיי עוני אלו. מיהו עני? האם העוני הוא תופעה אובייקטיבית או סובייקטיבית? האם העוני נקבע לפי הכללים של הבנק העולמי, לפי המחקרים של הוועדה לענייני עוני באומות המאוחדות או לפי תחושת האדם הסובייקטיבי? האם כל אדם החי בצריף לאורך הנהר בפפואה, ברחוב בהודו או בפאבלה בריו נחשב לעני? מה אנחנו מרגישים כלפי העוני וכלפי העניים, ומה העני מרגיש כלפי עצמו וכלפי החברה הסובבת?
יש הטוענים שהגדרת קו העוני במדינות הרווחה ובמדינת ישראל היא הגדרה יחסית, המבטאת פער חברתי ולא עוני. למשל, במדינת ישראל נקבע קו העוני על 50% מההכנסה החציונית לאדם בודד. מדד זה משקף בעצם את הפערים בחברה, דהיינו את חוסר השוויון בין העניים למעמד הביניים, אך אין הוא משקף את המחסור של הפרט. מבחינה זו, העוני ורמת החיים הם מושגים סובייקטיביים התלויים ביחס של האדם לחברה הסובבת אותו. אם אדם יחיד יחיה באי בודד הוא לא יהיו מוגדר כעני לפי גישה זו, שכן אין נקודת התייחסות עבורו.
לא פעם כאשר מבקרים במדינות שבהן העוני הוא הפרהסיה של המדינה – ברחובות בערים בהודו, בכפרים בפרו ובבוליביה או במדינות שונות באפריקה – ורואים כיצד אנשים עניים גרים וחיים, יש תחושה של עצב וצער ולעיתים גם פחד ודחייה. אבל אז מסתכלים ורואים שלמרות התנאים הקשים, ילדים משחקים ומבוגרים מחייכים ובניגוד לסטטיסטיקות הם לא רעבים. הם שמחים בחלקם, אוכלים בבוקר מעצי המנגו הנמצאים ליד הבית, אוכלים אורז לארוחת צהריים ודגים לארוחת הערב. מהו, אם כן, מעמדם? הייתכן שאנו מעמיקים את תופעת העוני בכך שאנו מגדירים אדם ששמח בחלקו כעני, רק בגלל שרמת חייו אינה תואמת את סגנון החיים שלנו ואת הסטטיסטיקות הבינלאומיות?
שמחים בחלקם
בעיית העוני כתופעה חברתית איננה חדשה. היא מעסיקה את האנושות משחר לידתה. התורה מעידה "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (דברים טו, יא), לאמור: העוני תמיד יתקיים, הוא אינו תופעה חולפת. יש צורך להכיר במציאות ולנסות להתמודד עמה, אבל לא ניתן יהיה למחוק את התופעה. ואכן, ניכר שלמרות תרבות השפע ברחבי העולם, תופעת העוני איננה פוחתת. מדינות רבות עושות מאמצים ליצירת תהליכים גלובליים לשיפור הכלכלה ומצב העוני, ואף על פי כן הפערים הכלכליים מעמיקים ואל מעגל העוני נוספים אנשים רבים. קשה להסביר מה גורם לעוני בעולם, האם הכלכלה הגלובלית או השוק החופשי, האם הכלכלה של המדינות או האבטלה, האם העצלות של האזרחים או חוסר שירותים סוציאליים לתמיכה באנשים הנמצאים במצבים של עוני, אבל כך או כך העוני הוא מציאות קיימת ונוכחת.
תופעת העוני איננה מגדירה טיפוס מסוים או אחיד של עני או של עוני. גם בכך נאמר "נהרא נהרא ופשטיה". איננו דומה העני באפריקה שאין לו במה להשביע את רעבונו לעני בפרו שחי באוהל אבל יש לידו עצי פרי ותוצרת חקלאית. כאמור, עוני איננו רק שאלה של דיני ממונות, אלא הוא תלוי גם במוסכמות חברתיות. החיים בעוני משתנים מחברה לחברה לאור המוסכמות והערכים החברתיים, כפי שכתב הטור ביורה דעה: "שכל אלו השיעורים (מאיזה סכום אדם נחשב לעני לצורך צדקה) לא נאמרו אלא בימיהם… אבל האידנא שאין כל זה יכול ליטול עד שיהיה לו קרן כדי להתפרנס מן הרווח… ואפשר כי בימיהם הייתה ההוצאה מעוטה… אבל האידנא אי אפשר והכל לפי המקום והשעה" (סימן רנג).
התורה מלמדת כיצד להתייחס לעני: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (דברים טו, ז־ח), וחז"ל מסבירים: "תנו רבנן: די מחסורו – אתה מצווה עליו לפרנסו ואין אתה מצווה עליו לעשּׁרוֹ. אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו" (תלמוד בבלי כתובות סז עב). נראה מדבריהם שעוני הוא מצב יחסי וכמוהו גם מצוות הצדקה. ביסודה של מצוות הצדקה מונחת גם הדאגה לכבוד האדם, הכולל מרכיבי קיום נוספים מעבר לאוכל וללבוש. חז"ל ידעו גם להגדיר את העוני כמציאות פסיכולוגית ומדומה: "אין עני אלא בדעה" (תלמוד בבלי נדרים מא, ע"א). ייתכן שגישה זו נשמעת מעט "רומנטית" בכך שהיא מעבירה את מוקד העוני מההיבט הכלכלי לפסיכולוגי, אולם נדמה לי שיש בה מן האמת.
זכורני שלפני מספר שנים הגעתי לכפר דייגים באי בודד בפפואה גינאה החדשה, מדינה פרימיטיבית למדי. בהגעתי למקום הייתה לי תחושה של רחמים כלפי בני הכפר החיים כלפי חוץ בעוני ודלות, בצריפים ללא חשמל ומים זורמים. הילדים מתהלכים ללא בגדים וכולם יחפים ובלי נעליים. אין באי חנויות ומכולת וכולם ניזונים מקמח של שורשי עץ דקל ומדגים. אחד מחברי הכפר ראה בעיניי את תחושת הרחמים, ואמר לי: "אדוני, אתה מוזמן לבוא לחיות איתנו בכפר, יש לנו מעט אבל אנו שמחים בחלקנו ומאושרים". יש עני בכסף ויש עני בדעת. העוני הוא מושג המורכב ממספרים אבל גם מתחושות, ודווקא בעלי מצוקה יכולים לחיות מתוך שמחה ואושר.
