עם מצוות פרה אדומה היה נסתר גם בפני הקדמונים. כך, על פי המדרש, ענה רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו כשביקשו להבין כיצד פרה, שהיא שיא החומריות, יכולה לטהר טמאים ובאותה שעה גם לטמא את הכהן שעסק בהכנת אפר הפרה:
"אמר להם: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרים! אלא גזרתו של הקב"ה הוא. אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, ואין אתה רשאי לעבור על גזרתי, "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה" (פסיקתא דרב כהנא ד, ז).
נראה שריב"ז, שהיה מחנך דגול, רצה ללמד את תלמידיו שיש שאלות שאין עליהן תשובה ולא תמיד החקירה מועילה. אבל טבע האדם הוא לחקור במופלא ממנו ולבקש ליישב את הסתירות. וכך עשה, תוך התנצלות, גם בעל "ספר החינוך". בבואו לפרש את מצוות פרה אדומה הוא כותב (מצווה שצז):
"במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו ז"ל האריכו הדבור בעומק סודה וגודל ענינה, עד שאמרו ש(אפילו) המלך שלמה השיג לדעת ברבוי חכמתו כל טעמי התורה, חוץ מזו… אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת הטמאים, ומטמאה העוסקין בשרפתה, ואף על פי שבכל החטאות הנשרפות מן הפרים ומן השעירים הדין כן, שהשורף אותם מטמא בגדים בשעת שרפתן עד שיעשו אפר, מכל מקום אין אפרן מטהר. וגם כן התמה הגדול בה, בהיותה נעשית מחוץ למחנה שלא כדרך שאר הקרבנות… וזה אינו ברור להשיג בענין כלום, אלא שחבת הקדש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב".
תפקיד הפרה האדומה הוא לטהר את האדם מישראל מטומאת מת. לשם כך הוא צריך להיטהר ב"מי חטאת", תערובת של מים חיים עם קמצוץ מאפר הפרה האדומה. המצווה כוללת פרטים יוצאי דופן. ראשית יש למצוא פרה אדומה כליל (בלשון ימינו היינו מכנים אותה חומה), שאין לה אפילו שתי שערות בצבע אחר. טקס השרפה כלל שימוש בענפי עץ ארז, בצמח האזוב ובצמר צבוע בצבע אדום המופק מתולעת מיוחדת. ההדגשה על הצבע האדום המוחלט, הניגודים בין הפרה החיה והמתה, בין עץ הארז הנוקשה והמרשים לבין האזוב הרמוס והתולעת הקטנה; כל אלו מדגישים את המרחב הלימינלי שבין טומאה לטהרה ואת ההיפוך ביניהן. התיאור החידתי יחד עם ההנחיות המסורתיות להימנע מחקירה מסעירים את הדמיון ומושכים את הלב, כפי שמעיד על עצמו בעל "ספר החינוך": "והחשק להשיג ידיעה בנסתר יניד הקנה לכתוב".
הקנה (העט) שלי נמשך לכתוב אף הוא על הפרה האדומה. כמי שעוסקת באמנות ובפרשנות הוקסמתי מהמושג עצמו. גם פרה וגם אדומה, איזו חיוניות מתפרצת מצמד המילים הזה. פרה מסמלת פריון ואימהות. הצבע האדום הוא אחד משלושת צבעי היסוד וללא ספק הצבע הבולט ביותר בטבע. אדום הוא צבעו של הדם, נוזל החיים, וצבעה של האדמה (החומה־אדומה). הוא גם צבעה של השמש השוקעת וצבע האש. הצבע האדום מסמל רגשות עזים ומנוגדים, אהבה לעומת שנאה. הוא מבטא את הקרבה הגדולה ביותר, אך גם משמש צבע אזהרה ומסמל מלחמה. ביצירות אמנות משתמשים בצבע האדום באופן מושכל משום נטייתו להשתלט על היצירה ועל המסרים שלה.
בסופו של תהליך הכנת האפר, מאבדת הפרה האדומה את חיוניותה, את בשרה ואת צבעה והופכת לאפר דקיק וחסר צבע. אפר הנדמה בעיניי לתמצית של תרופה הומאופטית. דווקא התמצית האפורה השרופה של הכוחות הטבעיים העוצמתיים, מעין הד קלוש לאדום האדום הזה, היא זו שמסוגלת לטהר.
מציאות לא מטוהרת
אברהם אופק בחר להתמודד עם הפרה האדומה כשהיא עומדת במלוא כוחה, לפני שרֵפתה. הפרה משמשת דימוי מרכזי בעולמו האמנותי של אופק. היא מתפקדת כדמות בבואה לדמות האישה האימהית המעניקה (ומיניקה), מסמלת גם את האישה הארוטית ואת הכוחות החיוניים של הטבע.
אברהם אופק (1935־1990) עלה ארצה מבולגריה והתחנך בתנועת השומר הצעיר. בתחילת דרכו האמנותית זכה להערכה גדולה מהממסד. בשנות השבעים השתלט על המילייה האמנותי זרם מודרניסטי שנקרא "דלות החומר", שהוביל אותו האמן והמורה רפי לביא. שינוי הטעם האמנותי הביא לדחיקת אמנים פיגורטיביים ששילבו מוטיבים יהודיים ביצירתם, כמו נפתלי בזם וידידו אברהם אופק.
אופק העמיק בתהליך החיפוש הפנימי שלו ותר אחר אפיקי ביטוי יהודיים־ישראליים מקוריים. מלחמת יום הכיפורים והירצחו של יצחק, בנו של נפתלי בזם ידידו, זירזו את תהליכי החיפוש הרוחני אצל אופק. הוא החל ללמוד בישיבת מרכז הרב. אמנם הוא לא שינה את אורחות חייו, אך הלימוד הפך את עולמו הפנימי. מבעו האמנותי השתנה ומסוף שנות ה־70 ואילך יצירותיו ספוגות תנ"ך ומדרש. מוטיב הפרה המשיך לתפוס מקום חשוב ביצירתו, הפרה הפכה לפרת קרבן ובעיקר – לפרה אדומה.
המיצב "פרה אדומה" נעשה בהשראת אמנות האדמה שהייתה פופולרית בשנות השבעים. אופק יצר פסלים העשויים מחומרים מגוונים. את הפרה האדומה יצר מבד משי אדום, שאותו מילא בקש ובצמר גפן ויצר צללית מרופדת. לתבנית הפרה מוצמדים ענפים, בעזרת חבלים, המסמנים שהיא מיועדת לשרפה. הפרה בעצם עקודה. אמנם היא אינה מונחת על מזבח אלא תלויה על קיר, אך לפניה מונחת ערמת זרדים מגולפים המרמזת על טקס השרפה.
על פי גדעון עפרת, הפרה האדומה של אופק מבשרת שמגיע זמן הקמת בית המקדש השלישי, כי התגלות פרה אדומה מבשרת את חידוש היכולת להיטהר מטומאת מת, וכתוצאה מכך לחדש את עבודת הקרבנות במקדש. הפרה הביתית והאימהית של אופק קיבלה משמעות חדשה רוחנית, מוסרית, "מבית לבית מקדש".
בעיניי, הצבת הפרה לפני שרפתה מציגה בעיקר בבואה של המציאות החומרית, הלא מטוהרת, של החברה הישראלית. פרשנות זו מתבהרת בדימוי נוסף של פרה אדומה שיצר האמן כעבור שנים אחדות כחלק ממערך ציורי קיר מונומנטליים, בשם: "ישראל: חלום ושברו" (1984־ 1988). יצירה זו מתפרסת על קירות מבואת אוניברסיטת חיפה שאורכם הכולל מעל ארבעים מטר, ונוצרה בעת שאופק שימש בה מרצה בחוג לאמנות. אופק ראה בציורי הקיר שלו את פסגת יצירתו. כשהוזמן לצייר על קירות האוניברסיטה כבר היה חולה וראה ב"ישראל: חלום ושברו" את צוואתו. הציורים עוסקים בעלייה ארצה ובערכים יהודיים־ישראליים. האמן ממשיך למתוח ביקורת על החומרנות שפשתה בחברה הישראלית בשנות השמונים.
מחאה נגד התאוות
הקטע המתאר את הפרה האדומה נקרא "הר המחלות". מיצג התבליט צומצם עתה לדימוי ציורי, גם כאן קשורים ענפים לגוף הפרה. לפניה עומדת דמות סכמטית הפורשת זרועות כמתפללת לטיהור העם ממחלותיו. הדמות הנושאת זרועות בראש ההר מזכירה את דמות משה ניצב על ראש הגבעה במלחמה עם עמלק ברפידים. המשנה מסבירה את הרמת הידיים:
"וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק". וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים – היו מתגברים, ואם לאו – היו נופלין" (ראש השנה ג, ח).
"הר המחלות" מנציח את הנפילות. ההר מורכב כולו מדמויות אנושיות רשומות בשחור־לבן. הדמויות מתוארות באופן נלעג ודוחה, מלוות במילים בלטינית, המציינות מידות שליליות: קמצנות, חקיינות, נקמנות, צביעות, קנאה, פחד, אכזריות, נפיחות, התהדרות, צניעות מזויפת, ייאוש ועוד. תיאור חזותי של "מידות טובות" ו"מידות רעות" מקובל באמנות האירופית ויש לו משמעות דתית. במסורת הנוצרית מציינים את "שבעת החטאים" לעומת שבע המידות הטובות. אופק לא עקב במדויק אחר החטאים הנוצריים וב"הר המחלות" שלו גרע והוסיף חטאים מדעתו. אל מול כל המחלות הללו, דמותו של משה נראית כזועקת לעזרה יותר מאשר כמתפללת.
אחת הדמויות מייצגת משורר ישראלי נודע, שאופק היה מסוכסך עמו. ערמת הדמויות "החולות" נראית כמו גל אשפה, והוא מכיל מלבד דמויות אנוש גם מכונית, בלוק־בניין וטלוויזיה. אלו מייצגים את מושאי החמדנות החומרית הישראלית. "ערמת זבל", כתב אופק בשולי מתווה לציור והוסיף: "הראוותנות מסכנת את המפעל הציוני".
אופק החמיץ לדעתי את המסר העולה מפרשה זו. במקום להתמקד בטהרה, הוא הבליט את הטומאה. הוא לא התכוון לטומאת מת כפשוטה, אלא לחטאי הגאווה האנושיים. תיאור הר הפסולת כאשפה שבה מעורבים אנשים וחפצים עורר בי צער. נראה שרגלי הפרה העומדת על גבי התלולית אכן כבולות. הפרה האדומה של אופק מזכירה את עגל הזהב. היא לא באה לטהר, אלא למחות נגד הסגידה לחומר ולתאוות האנושיות. האמן מציג את המציאות הישראלית כמתבוססת בזוהמה ואפילו משה רבנו אינו מוצא דרך להושיע. אך לא כך התורה. התורה פונה אל האדם מתוך אמונה בכוחו לדבוק בטוב וגם לשנות את דרכו: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט).
פרשן התורה בן המאה ה־19, רש"ר הירש, מבאר באריכות את משמעות מצוות פרה אדומה לפרטיה. גם הוא רואה בפרה ייצוג של הכוחות הגופניים שאינם מרוסנים. גם הוא רואה בטומאה ביטוי לחולשה מוסרית. רש"ר הירש מסביר שהטקס שבו הופכת הפרה בשלמותה לאפר נועד לטהר את האדם מהחלקים המתים השוכנים בתוכו, שאותם פגש כאשר נטמא למת. חלקים אלו הם "השעבוד הגופני המחליש את כוח התודעה המוסרית", ואחר המפגש איתם ניתנת לו אפשרות להיטהר, לבחור בחיים:
פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול… מייצגת אפוא את הטבע הגופני שלא נשלט בידי האדם, ולצורך זה היא תילקח… ותימסר לכהן המשרת במקדש התורה. והלה יורה… שהטבע הגופני נועד לשרת את האדם לא אחרי שמת או נשבר, אלא במלוא חיוניותו ושלמותו.
המאמר הינו פרק מתוך הספר "אמנות כפרשנות" חלק ב', שעתיד לראות אור בקרוב
