לאחרונה נראה שהשמרנות הולכת וצוברת פופולריות בישראל. או, אם לדייק יותר, בקרב הציבור הימני בישראל. או, אם לדייק אפילו עוד יותר, בקרב הציבור הדתי והימני בישראל, אותו ציבור שבדרך כלל חוסה תחת כינוי הגג "הציונות הדתית". וזוהי נקודה שראוי להתעכב עליה.
אבהיר מראש: "שמרנות" איננה אידיאולוגיה. יהיה נכון יותר לתאר אותה כמשפחה מורחבת של רעיונות, המאגדת בתוכה שורה של תפיסות והשקפות עולם שחלקן רחוקות למדי זו מזו. אינני מתיימר לנסות להגדיר במסגרת מאמר זה מהי שמרנות או להבחין בין סוגיה השונים. לצורך הדיון אסתפק בהגדרה כללית של השמרנות כרתיעה ממהפכות ומשינויים קיצוניים; כמתן כבוד למסורת, לדת ולמוסדות החברתיים והפוליטיים הישנים; כראיית החברה כ"שותפות בין החי, המת והעתיד עוד להיוולד", כפי שהגדיר זאת ההוגה האנגלי־אירי אדמונד ברק; זאת לצד יחס חשדני כלפי כל התיאוריות הגדולות וכל האידיאולוגיות שמתיימרות לשנות את העולם ולתקן את הטבע האנושי.
עד לא מזמן, הציונות הדתית תפסה את עצמה כסוג של אוונגרד. אלו שנתפסו כחוד החנית של המגזר הזה היו בדרך כלל האידיאליסטים, פורצי הדרך. מספיק להקשיב לרטוריקה של ראשוני גוש־אמונים משנות השבעים והשמונים כדי להיווכח בדמיון לזרמים היותר אקטיביסטיים בציונות הסוציאליסטית. מספיק להתבונן בתמונות מאז – בבלוריות מתנפנפות ובעיניים בורקות, ולראות צעירים המנסים לתקן את העולם, לשנות אותו, להפוך אותו למשהו אחר לגמרי. אויביה של הציונות הדתית נהגו לטעון כנגדה שהיא "תנועה משיחית", ובמידה רבה זה היה נכון. באותן שנים זו הייתה תנועה שביקשה לחולל מהפכה, ליצור משהו חדש.
בעשורים הבאים הדברים קצת השתנו: מרכז הכובד של הציונות הדתית עבר מתנועות הנוער אל הישיבות. את הסנדלים והבלוריות החליפו גמרות. אבל הנימה המהפכנית נותרה על כנה, למרות שכעת המוקד שלה היה ברשות היחיד: כל מי שהיה תלמיד ישיבה באחת הישיבות של הציונות הדתית בשנות התשעים זוכר את ההתרגשות שבה נלמדו דבריו של הרב קוק על הנשמות מעולם התוהו המבקשות להחריב את העולם, על בקשת העצמי, על המרחבים שאליהם משתוקקת הנפש. גם לימוד התורה עצמו נתפס בישיבות הללו כאקט מהפכני. הלימוד היה צריך תמיד להיות קיצוני, רדיקלי. להוות מעין אנטיתזה לעולם הבעל־ביתי שאותו ייצג דור ההורים, אותם מזרוחניקים שמהם הכול ביקשו להתרחק.
כמה שנים אחר כך, לקראת סוף שנות התשעים, הדברים שוב השתנו: את הרב קוק החליף רבי נחמן מברסלב. את בחורי הישיבה הממיתים עצמם באוהלה של תורה החליפו בחוד־החנית של הציונות הדתית תלמידי המכינות, נערי הגבעות וטובלי המעיינות – עם כל ההבדלים ביניהם. אבל המגמות המהפכניות והאנרכיסטיות רק הלכו והתחזקו. אחרי הכול, תלמידיו של חנן פורת משנות השבעים עשויים להיראות כמו ילדים בלתי־מזיקים בהשוואה לרועי הצאן של גבעות השומרון.
הדור שהפך למודל לחיקוי
אבל בשנים האחרונות המגמה התהפכה. יותר ויותר קולות בציונות הדתית החלו לשאת בגאון את דגל השמרנות. מספיק לדפדף בדפי העיתונים המזוהים עם המגזר, או להקשיב לדוברים הבולטים שלו; מספיק לספור את אחוז הכיפות הסרוגות בכל אותם כנסים, סמינרים ותוכניות לימוד המוקדשים לשמרנות ולהגות השמרנית, כדי להיווכח בכך. את הדיבורים על חלוציות או על אותנטיות החליפו דיבורים על מוסד המשפחה, על ריאליזם מדיני, על כלכלה ועל המורשת של התרבות המערבית. אם פעם המידה הטובה של הציונות־הדתית הייתה הרדיקליות או התלהבות הנעורים, הרי שבשנים האחרונות המידות הטובות הן הזהירות, המתינות, ההימנעות משינויים קיצוניים וההיצמדות לדרכי האבות. נראה שדור ההורים, אותם מזרוחניקים מושמצים מפעם, הפכו כעת להיות מודל לחיקוי.
מה גרם לשינוי הזה? אפשר למנות כמה סיבות לכך. אולי הסיבה הפשוטה והמתבקשת ביותר קשורה לפעילותם הנמרצת של שורה של אישים המזוהים עם המחשבה השמרנית, וכן לפעילותם הנמרצת־לא־פחות של שורה של גופים הקשורים מבחינה אידיאולוגית וכלכלית לאגף השמרני של יהדות ארה"ב, דוגמת קרן תקווה, מרכז שלם, המכללה למדינאות ועוד. סיבה נוספת, ואולי עמוקה יותר, קשורה לאכזבה ממרבית הדגלים המהפכניים שנשאה פעם הציונות הדתית; אכזבה ששיאה היה בקיץ 2005, כאשר כל גלי ההתלהבות ורוח הנעורים שפיעמו בציונות הדתית התרסקו אל סלעי המציאות. צריך גם לזכור את השינויים ברוח התקופה ובסוגיות שעל הפרק: גם הדתיים האנרכיסטים ביותר נוטים להפוך לשמרנים כאשר נושא הדיון הוא פוליטיקת הזהויות למשל. וכמובן, צריך גם לקחת בחשבון את תהליכי ההתבגרות וההתברגנות שעברו על חלקים מן הציבור הציוני־דתי.
אבל נדמה לי שזה עדיין לא כל הסיפור. נדמה לי שהנהייה של חלקים גדולים כל כך מהציונות הדתית אחר השמרנות נובעת גם מכך שהשקפת העולם השמרנית נתפסת ככזאת שמכילה בתוכה את התשובה לשתיים מן הבעיות שבליבה של הדתיות היהודית: אחת שהופיעה לפני כמאתיים שנה, והשנייה עתיקה בהרבה.
תשובה לשאלת הדור
אינני יודע אם בישיבות של הציונות הדתית עדיין לומדים את "מאמר הדור" של הרב קוק. בזמני, המאמר הזה היה קריאת חובה. הסיבות לפופולריות של המאמר הזה היו ברורות: במאמר הדור הרב קוק שם אצבע על בעיה שכולנו הרגשנו בה בצורה כזו או אחרת: בעומק הדברים, הכופרים בעצם צודקים. התורה שאנחנו לומדים כבר לא מתאימה לעולם שלנו, לדור שלנו, למציאות שבה אנו חיים. הרב קוק האמין שהפתרון לפער הבלתי נסבל הזה מצוי בהופעתה העתידית של "תורת ארץ־ישראל" – התורה שתחבר בין הקודש והחול, בין החומר והרוח ובין הלימוד לבין החיים. לעיתים הדיבורים על תורת ארץ ישראל היו מלווים גם בחלומות על חזרתה של הנבואה, על חידוש הסנהדרין ועל יצירת הלכה חדשה.
השנים חלפו, ושום תורת ארץ ישראל לא הופיעה. שום נבואה לא חזרה. כיום, בסוף העשור השני של המאה העשרים־ואחת, אנחנו עדיין לומדים את אותם טקסטים שלמדו בוולוז'ין לפני מאה ומשהו שנים, ואנחנו עדיין ממשיכים לקיים את אותן מצוות שגם לפני מאה שנה נראו כמו שרידים בלתי מובנים מעולם שחלף. כיצד אנו יכולים להצדיק בפני עצמנו את הדבקות העיקשת הזאת?
תהייה זו מתלבשת על שאלה עקרונית ועמוקה יותר, שכבר העסיקה את חז"ל: "וכי מה אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף?" (בראשית רבה מד, א). במובן מסוים, חלק גדול מן המחשבה היהודית הוא ניסיון להשיב על השאלה הזאת. במהלך אלפיים השנים האחרונות ניתנו אינספור תשובות, החל מחז"ל, עבור בריה"ל ובמקובלים וכלה בישעיהו ליבוביץ'. אולם העובדה שניתנו לשאלה הזאת תשובות רבות כל כך מוכיחה שהיא מעולם לא פסקה מלהציק.
בנקודה זו נכנסת השמרנות לתמונה. בפשטות, השמרנות מאפשרת לנו להמשיך ולקיים את אותן מצוות שעליהן גדלנו מבלי שנצטרך כל הזמן לעדכן או להצדיק אותן או אפילו להאמין שאכן אכפת לו לקב"ה אם שוחט מן הצוואר או מן העורף. השמרנות מאפשרת לנו לומר שאנו ממשיכים לדבוק באורח החיים הזה וממשיכים ללמוד את כל הטקסטים הללו לא מפני שאנו בהכרח חושבים שיש להם משמעות או רלוונטיות לחיינו, אלא מפני שכך עשו אבותינו לפנינו, ואבותיהם שלהם לפניהם. זהו העולם שלתוכו גדלנו וזה העולם שבו אנו מתכוונים לגדל את ילדינו.
נאמנות ולא אמונה
מבחינה זו, ישנה נקודת השקה בין השמרנות הדתית ובין תפיסה אחרת שצוברת פופולריות בישראל של השנים האחרונות – המסורתיות. מאיר בוזגלו, אחד המנסחים הבולטים של העמדה המסורתית, תיאר אותה כעמדה שמבוססת לא על אמונה אלא על נאמנות; המסורתי, כך אומר בוזגלו, מגדיר את עצמו לא באמצעות התיאוריות שבהן הוא מחזיק אלא באמצעות השפה שבה הוא מדבר, באמצעות יחסו לעולם שבו גדל ובאמצעות הבחירה לשמור לעולם הזה אמונים:
הוא רואה בעצמו חוליה אחת בשרשרת שבה נמצא גם עולמם של הוריו. הדבק שמחזיק חוליה זו אינו הביטחון שהוריו מחזיקים בתיאוריה הטובה ביותר, אלא נאמנותו למה שמסרו לו הוריו… המסורתי צם ביום כיפור כי הוא גדל בבית שצמים בו. אם לא יצום, יפגע פגיעה אנושה בעולם הערכים שנמסר לו (בוזגלו, "שפה לנאמנים: מחשבות על המסורת", עמ' 51).
בכיוון דומה הולך גם אבי שגיא אשר מבחין בין יחס נוקשה אל המסורת ותפיסתה כאוסף של ודאויות שאין לערער עליהן לבין מה שהוא מכנה "שיבה אל המסורת" – כלומר ניסיון ליצור דיאלוג חי עם העבר ועם המסורת תוך הכרה ברלוונטיות שלה מחד אבל גם בדינמיות שלה מאידך, ובלשונו: "התגברות על הניכור המשורטט בין מה שהיה למה שישנו ומה שיהיה" ("אתגר השיבה אל המסורת", עמ' 23). במילים אחרות, המסורתי עשוי לשמור שבת ואולי אפילו ללמוד איזה דף גמרא פה ושם; אבל הוא יעשה זאת מבלי להאמין שיש בכך חשיבות קוסמית אלא כחלק מהדיאלוג שהוא מנהל עם זהותו ועם המורשת של אבותיו.
אמנם, קיים הבדל בולט בין אלו שמניפים את דגל השמרנות ובין אלה הדוגלים במסורתיות. בעוד הראשונים מדגישים את הגבולות ואת הצורך לשמר אותם, האחרונים נוטים להדגיש דווקא את הדינמיות של הזהות המסורתית ואת טשטוש הגבולות בין דתיות לחילוניות שמתקיים במסגרתה. ועם זאת, דומה שהמוטיבציה שבבסיס שתי התנועות האלו זהה: בשני המקרים עומדת בבסיס הדברים השאיפה לשמר אורח חיים מסוים, מבלי להתחייב לכל מערך האמונות שנבנה במהלך הדורות כדי להצדיק אותו. יש כאן רצון ליצור דתיות שתהיה הרבה פחות דרמטית, נטולת מטפיזיקה או תיאולוגיה. דתיות שאלוהים תופס בה מקום שולי למדי.
הרב שג"ר אמר במהלך אחד משיעוריו שפעם, כשהיה צעיר, הוא חלם לכתוב שולחן ערוך חדש, אולם כשהתבגר זנח את הרעיון. במובן מסוים זהו גם מצבה של הציונות הדתית. פעם, כאשר עוד הייתה צעירה, היא חשבה לחולל מהפכה, להביא בשורה חדשה, לכתוב את תורת ארץ־ישראל. אולם במהלך השנים היא ויתרה על החלום הזה. במקום זה היא אימצה עמדה שמרנית והעדיפה להתרכז בשמירה על הקיים.
האם דתיות שמרנית שכזו, המבוססת בעיקר על משפחתיות, על נוסטלגיה ועל פחד משינויים, יכולה להצליח? קשה לומר. הדור הראשון מן הסתם ימשיך לאחוז באותן מצוות וללמוד מאותם ספרים, אבל מה יהיה בדור הבא, שלא לדבר על הדור שאחריו? האם גם הם ימצאו בכך טעם?
