גדלתי בשכונת קראון הייטס שבברוקלין, סמוך לבית מדרשו של הרבי מלובביץ'. בין ספסליו התרוצצתי כילד, ושם גם עמדתי שוב ושוב שעות ארוכות, מאז היותי לנער, והאזנתי לדבריו של הרבי בהתוועדויות. יותר מעשרים שנה עמדתי שם, עד שהרבי חלה את חוליו האחרון בשנת תשנ"ב.
כתלמיד ישיבה הצטרפתי לצוות ה"חוזרים" – אלו שתפקידם לזכור בעל פה את השיחות שנאמרו בשבתות וחגים, בהעדר מכשיר הקלטה, ולחזור עליהן לאחר השבת. אחר כך זכיתי גם להימנות בין עורכי השיחות. היינו מעלים על הכתב את דבריו של הרבי, ופעמים רבות (אך לא תמיד) העברנו אותם לעיונו והוא היה מגיה אותם בדקדקנות בטרם צאתם לאור. במסגרת זו גם עמדתי עם הרבי בקשר קבוע של שאלות ותשובות כאשר נזקקתי להבהרה או תוספת הסבר.
עשרים שנה הם מספיק זמן כדי למצוא את המשפט האחד שעליו חזר הרבי הכי הרבה פעמים. לא מעט ביטויים ומטבעות לשון ייחודיים היו שגורים על לשונו של הרבי. אבל מה יותר מכול? הנה תוצאת המחקר הקטן שלי: "תורה מלשון הוראה".
הרבי לא המציא את המשפט הזה, שמופיע בפירוש הרד"ק ובכתבי המהר"ל ויסודו כבר בדברי חז"ל. אני מציין זאת כי לרבי זה היה מאוד חשוב – לציין תמיד את המקור המדויק. הרבי היה מהחלוצים בספרות התורנית שהקפידו על ציוני מקורות. הוא עשה זאת בהסתמך בעיקר על בקיאותו המופלאה, הרבה לפני עידן המאגרים הדיגיטליים, ודרש גם מאיתנו, העורכים, להקפיד על כך. קרה פעם שבציטוט הפסוק "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" ויתרנו על ציון המקור. מישהו זקוק לעזרה שלנו כדי לדעת איפה הפסוק הזה כתוב? הרבי מחה על כך ולימד אותנו: כל דבר צריך מקור.
ובכן, את המשפט הזה, "תורה מלשון הוראה", הרבי הפך למוטו. הוא חזר עליו לפעמים עשר פעמים בהתוועדות אחת. הרבי התעקש שיש להפיק מכל דיון עיוני מסר מעשי המתייחס אלינו בהווה. הניסיון לצקת רעיונות מהתורה לכלים מודרניים איננו חדש כמובן, והוא משותף להרבה הוגים, מלומדים ודרשנים, אבל אני חושב שבעניין הזה הרבי היה שונה. הרבי השמיע דברי תורה; זאת לא הייתה הגות חדשה, לא פילוסופיה, לא פסיכולוגיה. אלה היו דברי תורה שהיו חוליה נוספת והמשך ישיר של מסורת בית־מדרשית חסידית, ולכל פרט, כאמור, צוין מקור מדויק. ועם זאת הדברים של הרבי היו רלוונטיים. הם היו רלוונטיים למציאות, רלוונטיים לתקופה, רלוונטיים לשאלות שעל סדר היום ולתהיות ולמצוקות של האדם בן זמננו. הרבי חזר ושינן "תורה מלשון הוראה" כי הוא ידע שהשאלה החשובה והמהותית שנשאלת בימינו איננה מה כתוב בתורה, אלא מה התורה אומרת לי.
על רקע זה ניגשתי לחבר, סמוך לפטירתו של הרבי, את ספרי הדרך לחיים של משמעות. רציתי לשתף את העולם בידיעה הזו שהדהדה בי, שבמשנתו של הרבי אפשר למצוא אמירה משמעותית בנושאים שטורדים בימינו כל איש ואישה. עד היום, גם לאחר ניסיון של עשרות שנים בכתיבה ובהרצאות סביב משנתו של הרבי, אני עדיין מוצא מסרים חדשים שנוגעים בדיוק בנושאים שמעסיקים עכשיו את האנושות. ולא אחת אני מוצא את עצמי מתפעל כשאני מגלה איך מסר של הרבי נוגע גם בי ולוחץ בדיוק בנקודות הנכונות.
אחדות של קודש וחול.
המפגש הראשון
את המפגש הראשון של דברי הרבי עם הנפש שלי אני זוכר היטב. זה היה עוד בהיותי בשנות הנערות. כמו הרבה צעירים אחרים הייתי מלא באנרגיות, שהתפרצו לפעמים בכיוונים שמחנכיי לא אהבו. אבל הבעיה שלהם לא הייתה איתי. באותם ימים, אחרי שנות השישים של המאה הקודמת, העולם כולו עבר "מרד נעורים" גלובלי. בהתוועדות שבה השתתפתי אמר הרבי שערעור הגבולות והסמכויות מעיד על הצימאון של הנוער למשהו אמיתי. המרד הזה הוא ביסודו כוח שאפשר לחולל איתו מהפכה רוחנית בעולם כולו. חז"ל אמרו "נערים פני זקנים ילבינו", והרבי הסביר: הנערים ישמשו דוגמה איך לא נכנעים לעצלנות ולמוסכמות של החברה. הגמרא מזהירה "חוצפה יסגי", והרבי פירש: זאת יכולה להיות חוצפה טובה. ואני זוכר את עצמי יושב שם ומרגיש שהרבי מדבר אליי מעל ראשם של המורים והמחנכים. למעשה, את דרכי בחיים בחרתי בזכות הרבי, שדבריו נגעו בלבי אז וכיוונו אותי למקומות טובים, אני מקווה.
עם הכוח הזה של הצעירים הרבי עשה את המהפכה העיקרית שלו. כמעט כל השלוחים שהוא שיגר לפינות נידחות שונות בעולם, אל מול גבותיהם המורמות של רבים, היו בשנות העשרים המוקדמות לחייהם.
מקובל לראות ברבי גם את מי שחולל שינוי במעמדן של הנשים בעולם החסידי. הרבי הוא שדרש שבמקביל ל"כינוס השלוחים" יתקיים גם "כינוס השליחות" באותה מתכונת. אצל הרבי האישה לא הייתה "אשת חסיד" אלא – חסידה בזכות עצמה. אבל חשוב להדגיש למען הדיוק ההיסטורי: זאת לא הייתה תגובה למהפכה הפמיניסטית, כמו שיש מפרשים בטעות. כרונולוגית, הרבי החל בכך עוד בטרם החלו להישמע בעולם הדיבורים על שחרור האישה. כשדיבר על לימוד תורה לנשים הרבי לא השתמש בשיקולי "אין ברֵרה", אלא ציטט את הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" והדגיש כי הנשים מחויבות במצוות התמידיות של אהבת ה' ויראת ה' לא פחות מהגברים. אמנם ברור שהרבי היה ער לשינויים במציאות, אבל המסר שלו נבע מתוך התורה. הוא הפיק מתוך התורה את ההדגשות הנחוצות לדור ולתקופה כי האמין ש"תורה מלשון הוראה". לא מתוך אפולוגטיקה. אצל הרבי מעולם לא הייתה שום אפולוגטיקה.
לפעילות הגלובלית שעליה ניצח הרבי היו נקודות ממשק רבות עם העולם המודרני. אבל היא נעשתה בלי שום סוג של נחיתות כלפי העולם המודרני. גם בלי שום עימות. הרבי האמין שיש להשתמש בכל מרכיב בבריאה בדרך שתממש את תכלית בריאתו כפי שהיא משתקפת בתורה, שכן – כפי שנאמר במדרש שאותו הרבה לצטט – התורה היא תוכנית המתאר של העולם כולו. הוא ראה בכול חלק מאחדות אחת – את הכול ברא הקב"ה וכל מה שברא לא ברא אלא לכבודו.
אני זוכר שיחה שהקדיש הרבי לשיעור ב"תניא", שהתקיים בשליחותו בערוץ רדיו יהודי במשך עשרות שנים ברצף, מאז שנות השישים. כשהשיעור נפתח היו מי שמחו על החיבור בין שיעור תורני למכשיר הרדיו, שנתפס ככלי טמא, כלי של סטרא־אחרא. כשהעלינו על הכתב את השיחה והבאנו אותה להגהתו של הרבי, הוא הוסיף מספר פסקאות בכתב ידו. הפתק עם כתב היד של הרבי עדיין שמור אצלי, ואני מצטט ממנו (חלק מהמילים מתורגמות מאידיש:
"חס ושלום ורחמנא ליצלן לומר שבכוח הסיטרא־אחרא לברוא דבר כלשהו, אפילו "כגמלא וכיתוש" (סנהדרין סז, ב)… יתר על כן: מפורש אמרו חז"ל: כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו.
אלא שגם עניין זה, ככל ענייני העולם, ניתן לבחירתו של האדם: "נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'", יחד עם הבקשה ונתינת הכוח "ובחרת בחיים".
אם ישנם שוטים העושים מן החמה עבודה זרה – אין הקב"ה מאבד את הדבר הטוב בשבילם… על דרך כל זה בנוגע לרדיו – כוח אדיר שהכניס הקב"ה בטבע, כך שעל ידי כלי מתאים נשמע קול המדבר מסוף העולם ועד סופו… (ליקוטי שיחות, כד, עמ' 359).
הרבי לא חלק על הצורך בהצבת גבולות. אולם נאמן לדרכו של הבעל שם טוב, הוא ראה את כוח הבורא בכל מקום. כשם שבתורה מצא את האחדות בין הפשט והרמז, הדרוש והסוד, כך ראה אחדות בכל פרט בבריאה. הרבי לא דגל ב"שילוב קודש וחול". עבורו לא היה זה דילוג מעולם לעולם, אלא צעידה בעולמו האחד של הקב"ה, שהגוונים השונים שבו משרתים כולם מטרה אחת.
להתגבר מלב כואב
מעבר למהפכות הגדולות הרבי חולל גם הרבה מהפכות קטנות. על אחת מהן למדתי מאדם שהייתי קרוב אליו בשנותיו האחרונות, הסופר וחתן פרס נובל אלי ויזל ז"ל. בראשית ימיו בארה"ב היה כתב ידיעות אחרונות, תפקיד שאבי ז"ל, הרב גרשון בער יעקובסון (שלימים ייסד וערך את העיתון היידי אלגעמיינער זשורנאל), ירש ממנו. הייתה ביניהם ידידות עמוקה, ואבי החב"דניק הוא שחיבר בינו לבין הרבי. אחד מביקוריו של ויזל אצל הרבי היה בתשל"א (1970), בהתוועדות של שבת בראשית, שנמשכה הרבה לאחר צאת השבת. אלי ויזל נודע כבר אז כסמל של הפעילות להוראת השואה והנצחתה, והרבי הקדיש לכך שיחה. עליה ביססתי לימים את הפרק "כאב וסבל" בספרי.
אז, ובעוד הזדמנויות, התבטא הרבי שאין למצוא הסברים וצידוקים למאורעות השואה. לבבות נשברים אינם מקבלים הסברים, ואם כך ברא אותנו הקב"ה, כנראה שיש שאלות שאיננו צריכים לדעת את התשובות להן. במקום לחפש תשובות שהן אולי למעלה מהשגתנו, יהודי צריך לשאול: מה מוטל עליי לעשות? באיזו דרך אני יכול להשפיע על המציאות? כך הופך הכאב לגורם של חיזוק וצמיחה, כדברי הפסוק "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".
אלי ז"ל אמר לי בכנות: "על השאלות שעלו בי בעקבות השואה לעולם לא אסכים לקבל תשובות. אילו הרבי היה מנסה לספק לי הסברים ותירוצים הייתי דוחה אותם ללא ספק. אבל הרבי לא עשה זאת. במקום זאת הוא דחק בי להתחתן ולהקים משפחה, דבר שלפני כן סירבתי בתוקף לעשות. לא האמנתי שיש טעם להביא ילדים לעולם כה אכזר, ועשיתי זאת רק בהשפעת הרבי". אלי ורעייתו אסתר חבקו בן אחד – אלישע ויזל. ילד של הרבי.
זו הייתה התורה־הוראה של הרבי על אודות התמודדות עם כאב ואובדן. לאחר שאבי נפטר מצאתי את עצמי שב לדברים ששמעתי מפי הרבי ביום השלושים לפטירת רעייתו הרבנית חיה מושקא. פטירתה של הרבנית, הדמות הקרובה ביותר אליו, הייתה עבורו טרגדיה עמוקה. הכאב היה חד, ואף שהרבי בדרך כלל היה אדם מאופק ביותר, כולנו נוכחנו בכך. ביום השלושים, שחל בשבוע של פרשת פרה, הרבי הזכיר את המדרש שכאשר למד משה מפי ה' על טומאת המת "נתכרכמו פניו של משה, אמר, ריבונו של עולם, אם נטמא זה, במה תהא טהרתו?!". דיני פרה אדומה אינם נוהגים כבר אלפי שנים, אבל הרבי, כדרכו תמיד, תרגם מיד את הדברים בטבעיות גמורה אל שפת המקום והזמן: התורה דורשת מהאדם "להיטהר" מהרושם השלילי שיוצרת המיתה, ולכן האבלות הולכת ופוחתת מן השבעה אל השלושים, ומן השלושים לשאר ימות השנה, אולם אחרי הכול עדיין עולה השאלה: "במה תהא טהרתו?!". המוח אמנם מבין, אמר הרבי, ובכל זאת הלב מתקשה לקבל.
"ומצד רגש הלב, הרי לאחרי כל הביאורים וההסברים קשה ביותר לבטל את התמיהה "במה תהא טהרתו" – לבטל את הפעולה והרושם של העדר החיים ברגש הלב… ולכן נשאר הדבר בגדר 'חוקה' – זאת חוקת התורה" (ספר השיחות תשמ"ח, א, עמ' 306).
הפרשנות המיוחדת הזו, שבה חשף הרבי ברמיזה מעט מצפונות לבו, כללה אמירה מורכבת, עם ריקוד עדין ומדויק בין מתן לגיטימציה ללב הכואב והממאן לקבל הסברים מחד גיסא, ובין ההבנה שחובתנו להתגבר ולהמשיך הלאה מאידך. באותם ימים, בעודי נתון תחת כאב הפרֵדה מאבי, לא יכולתי למצוא לי מסר מזוקק מזה.
הרבי התפרסם בזכות פועלו והשפעתו העולמית, אבל אני, שזכיתי להיות תלמידו, מאמין שבסופו של דבר הרבי בעיקר לימד תורה, וכל השאר פשוט קרה מעצמו. הייתה זו "תורת חיים" לא במובן של תורה שמותאמת לחיים או תורה שמתפשרת עם החיים, אלא תורה שמחיה, תורה שיוצרת חיים, שמעוררת לחיים. תורה שהיא הוראה. •
הרב סימון יעקבסון מכהן כיושב ראש "המרכז לחיים של משמעות" וכמנהל העיתון היידי "אלגעמיינער זשורנאל". בעבר היה מעורכי שיחותיו של הרבי מלובביץ'. ספרו "הדרך לחיים של משמעות" היה לרב מכר ותורגם ל־15 שפות
