יש להתפלא פלא רב על הקרבה והחיבורים שבין תנועת חב"ד לציונות הדתית, בעיקר סביב המאבק על ארץ ישראל והעמדה הניצית שמאפיינת את שתי התנועות במאבק זה. קרבה זו מפתיעה, שכן בעוד הציונות הדתית מחוברת באופן עמוק לרעיון הציוני, המושתת על עצמאות ריבונית בארץ ישראל, חב"ד הייתה ועודנה מהחסידויות האנטי ציוניות ביותר.
הציונות הדתית מבית מדרשו של הרב קוק ייחסה לציונות החופשית מהלך התגלותי־א־לוהי של מעבר מגלות לגאולה. בניגוד לכך, הרבי מלובביץ' האחרון לא רק שראה בציונות תנועת מרידה וחטא, אלא אף ייחס לציונות הדתית עיוורון והחמרה נוראה של חשכת הגלות. כך גם בנוגע להתיישבות בארץ ישראל, שבעוד שאצל הציונות הדתית היא נחשבת כמסד חיוני וקיומי, עבור הרבי עיקר העבודה הדתית והגאולית־משיחית הוא דווקא בחוץ לארץ. ראיה לכך היא העובדה שהרבי מעולם לא עלה לארץ ישראל ואף לא ביקר בה. את מקום הציון של חמיו, הריי"ץ, שבו נקבר אף הוא, ראה כקדוש יותר מקדושת ארץ ישראל.
אמנם, חרף עמדותיו אלה של הרבי, הוא ראה במלחמות ההצלה של מדינת ישראל נס ופלא א־לוהי. הוא היה מייעץ למנהלי מערכות מדינת ישראל במאבק המזוין באויבי ישראל. הרבי דרש מאבק חסר פשרות לעמידה על זכותנו הדתית והמדינית־ביטחונית על הארץ. הוא לא חדל מלדרוש תגובה בטוחה, גאה והתקפית כנגד הערבים המערערים על זכות זו. הוא פעל נמרצות לכיבוש וליישוב של הארץ, והתנגד בחריפות כנגד כל ניסיון ויתור על "שטחים תמורת שלום". כל זאת הוביל למעורבות פוליטית ימנית־ניצית־רדיקלית של תנועת חב"ד בסכסוך הישראלי־ערבי. בכך היה הרבי שונה מאדמו"רי חב"ד הקודמים, ובכלל מההנהגה הרבנית החרדית בארץ ובעולם, שהתנגדותה לציונות נשענה על איסור "שלוש השבועות".
עמדתו הניצית של הרבי לא ינקה מהמקורות הקלאסיים של הציונות הדתית – לא ממצוות עשה ד' של הרמב"ן, הרואה ביישוב הארץ מצווה מן התורה, ואפילו לא ממצוות העשה להירתם ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", המנוסחת ברמב"ם. עמדתו של הרבי הסתמכה אך ורק על סעיף בשולחן ערוך בדיני שבת העוסק בפיקוח נפש של נכרים שצרו על עיירות ישראל. הלכה זו איננה עוסקת כלל בעם ריבון בארצו ואף לא בערי ישראל שנמצאות בארץ ישראל דווקא.
וכאן הבן שואל: אם כה קרוב הוא הרבי מדוע רחק כל כך מהמשנה הציונית דתית? מדוע דחה אותה והטיח בה דברים קשים כל כך? מדוע נזקק למקורות אחרים ולדרך עקיפה וסבוכה להגנה על עמדתו הימנית־ניצית?
סדר הלכתי לגאולה
התשובה הראשונה והגלויה יותר היא שהרבי הלך בדרכו של הרמב"ם, אשר פסק את הלכות משיח בסוף הלכות מלכים:
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נידחי ישראל, הרי זה משיח בוודאי.
סדר הדברים הוא תנאי הכרחי לצורך זיהויו והגדרתו של התהליך כמשיחי. אין הוא יכול להיקרא כך אלא אם נעשה בראשונה על ידי מלך ישראל. רק לאחר שהוא מצליח במעשיו, נודע למפרע כי הוא מלך המשיח. מכאן שללא מלך ישראל מבית דוד המתנהל ב"חזקת משיח" אין לא משיחיות ולא "אתחלתא" של משיחיות. לדעתו של הרבי, עיקר גדול זה חסר בציונות הדתית מראשיתה.
ואם משיח אין כעת, אין חיוב – ושמא ישנו אף איסור בזמן הגלות – ליישב את ארץ ישראל כריבון. יתרה מכך, כל זמן שלא נתקנה הגלות, העלייה לארץ ישראל אינה מעלה. היא עלולה לפגום ולעכב את גאולתה, בכך שהיא מביאה את טומאת ארץ העמים לארץ ישראל.
לעומת זאת, התנועה המשיחית־חב"דית שחולל הרבי העמידה בראשה מלך מבית דוד, מלך ההוגה בתורה, שעוסק ומעסיק את ישראל במבצעי מצוות. שלוחיו ושלוחותיו הפזורים בעולם מקבצים נידחי ישראל ו"כופים" אותם בדרכי שכנוע לילך בדרך התורה והחסידות. אלה מחזקים את בדקה, בטנקי מצוות ובבתי חב"ד הפזורים בעולם. אם מדובר במלך מבית דוד, הרי ברור שהוא צריך להילחם את מלחמות ה', כולל המלחמות שמנהלים הציונים בארץ ישראל, וזאת כשהוא עומד בראש הנהגתם. ומכיוון שהכרח לו למלך ב"חזקת משיח" להצליח ולהכניע את האויבים סביב לשם העפלה לדרגת "ודאי משיח", אי אפשר לו לסגת לעמדת "שטחים תמורת שלום", שכן תהיה זו נסיגה במהלך הגאולה וחיסול היומרה המשיחית. באופן הזה, העמדה המשיחית־הרמב"מית מכתיבה את עמדתו הניצית של הרבי.
מכאן תתברר גם התנגדותו לדרכה של הציונות הדתית. קיבוץ הגלויות בדרך הטבע שבו החלה הציונות היה לאבן הפינה ההיסטורית שעליה ייסדו הרב קוק והציונות הדתית־משיחית את רעיון ה"אתחלתא דגאולה". אך הרבי, על פי הרמב"ם, טוען שקיבוץ הגלויות איננו ראשית הגאולה אלא דווקא מבחנו האחרון של המשיח. זאת, לאחר שכבר ביצע בהצלחה את הניצחון על האויבים ואת בניין המקדש. משום כך ראה בציונות הדתית־משיחית התכחשות לתהליך ההלכתי־דתי־משיחי שהכתיב הרמב"ם, ועל כן התנגד לה.
אימננטיות א־לוהית בבריאה
ואולם, מעבר לתשובה הגלויה ניצבת תשובה סמויה ופנימית יותר, והיא טמונה בהזדהות – המפתיעה כשלעצמה – של הרבי עם דרכו של הרמב"ם. יש לזכור שרוב מסורת חב"ד דחתה את משנתו הרציונלית של הרמב"ם ואימצה בחום את המסורת הגאולית העל־טבעית של הרמב"ן וסיעתו. והנה הרבי סטה מדרך זו והציב דווקא את משנתו המשיחית־טבעית של הרמב"ם כבסיס למשיחיותו.
מסתבר שהרבי ראה חפיפה, עד כדי זהות, בין משנתו הפילוסופית של הרמב"ם במשנה תורה ובין רעיון האימננציה ("לית אתר פנוי מיניה" ו"דירה בתחתונים") החב"די. הזדהות רוחנית זו הביאה את הרבי להכרה כי התבנית המשיחית האחת האפשרית בעולם אימננטי של "דירה בתחתונים" היא גאולה בדרך הטבע. וזו היא דרכו המשיחית־הלכתית של הרמב"ם.
נבאר את הדברים: עיקרי הגותו של הרבי נשענים על היסוד שהכול תלוי בו: תורת האלוהות. תורה זו עומדת על מושג ה"עצמות", שהוא הגילוי הגבוה ביותר של האלוהות לעת התחייה והתודעה האחרונה הגואלת. "עצמות ומהות" הן כינוי לא־ל האינסופי כפי שהוא, שלמעלה מכל הגדרה, חיובית או שלילית; למעלה מכל גילוי, סדר השתלשלות ויכולת תפיסה אנושית.
במשנת הרבי האחדותית עולה טענה רדיקלית וחריפה. חישופה המלא של ה"עצמות" משמעה שהמציאות הממשית־חומרית מתגלה כשותפה וזהה לעצמות. העצמות ככוליות אינסופית מעמידה את המציאות הלכאורה "ברואה ואפשרית" כמחויבת המציאות כמותה. משמע, אין המציאות המוגבלת והאפשרית "ברואה" במובן המסורתי.
זוהי תודעה שאין בה א־לוהות מופרשת מהעולם, שהרי "הכול אלוהות", כמאמרו. במצבה המיסטי שוררת בתודעה זו אחדות בין א־לוהות, עולם־אדם ותורה, שכן "קוב"ה אורייתא וישראל – כולא חד". ותורת עצמות זו מחייבת מעצם הגדרתה האימננטית תהליכים משיחיים טבעיים, מראשית ועד אחרית.
אמנם, הרבי הכריע שרק שלב א' של ביאת מלך המשיח, עד לזיהוי המלא כ"ודאי משיח", ייעשה על פי המתווה ההלכתי־טבעי ברמב"ם, שדבריו בעניין זה הנם "הלכה פסוקה המחייבת את כל ישראל". אך שלב ב' בימות המשיח ינהג על פי המתווה העל טבעי־ניסי, המשותף לראב"ד, הרמב"ן ובעלי הקבלה והחסידות. ההנחה המקובלת במחקר ובקרב חסידיו, אם כן, היא לראות במשנת הרבי שילוב בין שתי המגמות והדגמים הללו – השלב הטבעי (ביאת המשיח) מקדים ומכין את זה העל־טבעי (ימות המשיח). אתערותא דלתתא קודמת לאתערותא דלעילא. כמדומני שגם בציונות הדתית ניתן למצוא הד לגישה הדו־שלבית הזו.
אך שילוב דו־שלבי מעורר מלכוד. מאחר שימות המשיח הינם בראש ובראשונה המצב ההווייתי והתודעתי האופטימלי לידיעת ה', הרי שהתודעה האלוהית־עצמותית המאוחדת בממשות מקשה על קבלתם של ניסים בגאולת העולם והאנושות. שינוי המציאות הלא מלמד על פגימותה, או לחלופין על פגימה בחוכמת הא־ל. ה"טבע", כעצמות א־לוהית, לא יכול לקבל שינוי, גם לא בעתיד, כשם שאין באלוהות שינוי. "אני ה' לא שניתי". משום כך גרס הרבי שהעתיד לבוא אינו התרחשות בחוקי המציאות אלא הוא תמורה בתודעה האנושית. השינוי הוא באדם שכעת לא מסוגל לראות, ש"באמת כן הוא גם עכשיו".
לומר על התנועה הציונית שהיא מגלמת נס א־לוהי – זהו דבר המסכל את הגאולה לדעת הרבי. לשיטתו הגאולה עצמה תלויה בהכרה בנוכחות הגלויה והמתמדת של הא־לוהות בממשות כעצמות, ועל כן אין לתלות ממד ניסי כלשהו בכל שלב שהוא בתהליך המשיחי, מראשיתו ועד אחריתו. זהו, אם כן, הרובד הסודי־פנימי בהתנגדותו של הרבי לציונות הדתית אשר הכתיב את מהלכיו הגלויים באימוץ דרכו ההלכתית של הרמב"ם.
להיבנות מההצלחה הציונית
בתודעתו של הרבי, כל מה שהיה עד לחסידות חב"ד הינו פרוזדור אשר הכשיר את ישראל ואת העולם להגיע אל הטרקלין והתכלית החב"דית. הרבי ראה עצמו כנושא בשורת המשיח, חושף הסוד, אשר מעביר את האנושות אל השלב האחרון – מתודעה של א־לוהות מובדלת, פרסונלית ועל טבעית, לתודעה עצמותית־אחדותית־טבעית, שהיא התודעה הגואלת.
זוהי הדרך שבה משיחיותו של הרבי ביקשה לפעול את פעולתה לאחר השואה. מבחינה תודעתית הוא ביקש להעביר את העולם מתפיסה של שניות, שבה א־לוהות נשגבת־פרסונלית ועל טבעית, אל תפיסה אחדותית, שבה הא־ל, האדם, העולם והתורה כולם אחד, והכול בדרך טבע. מבחינה מעשית־ציבורית הוא פעל כדי לגאול את העולם כולו ממש, באמצעות התודעה הנכונה והמזומנת לו לאושרו, והכול על בסיס תנאיו המשיחיים של הרמב"ם.
בדרך זו, הציונות והישגיה המדיניים והצבאיים נרתמים שלא בכוונתה ושלא על דעתה לשמש מרכבת המשיח. כמו בציונות הדתית־משיחית, גם המשיחיות החב"דית נבנית מהצלחות המפעל הציוני, אשר אִתגר וקרא תיגר על התפיסות המשיחיות המסורתיות הניסיות. מה שהיווה אלטרנטיבה אולטימטיבית למשיחיות המסורתית העל טבעית היה לראש פינה בחב"ד ובציונות הדתית.
אלא שכאן טמון הבדל מרכזי בין התנועות. בעוד שבציונות הדתית המשיח (ולפחות בתחילת דרכו) נתפס כמושג כללי, כאידיאה – "אורו של משיח", וכסמל לתהליך ולתנועה כללית של דור העולה מהצלחותיה של הציונות, הרי שבחב"ד דמותו האישית של מלך המשיח האידיאלי, הוא הרבי, היא שמובילה ומנהלת את הצלחותיה של המערכה כולה. בדרך זו, אותו חושך גדול ועמוק של הציונות הדתית הופך בחב"ד המשיחית לאור גדול.
ספרו של הרב ד"ר ראובן הכהן "כולא חד – סודו המשיחי-מיסטי של הרבי מלובביץ'" עומד לראות אור בקרוב
