ספרו של פרופ' אביעד קליינברג נושא את כותרת המשנה "איך לא להאמין בלי להתנצל". מדריך – כמעט על פי הגדרה – צריך להיכתב בלשון קולחת, מובנת, ממוקדת־מטרה, להציג את מרב הפרטים על מושא הדרכתו, לדייק, וכן, רצוי גם לשכנע. המדריך לחילוני עומד בהרבה מן הדרישות למדריך, לא בכולן. דייקנות? יש בו טעויות. בעיקר ביחס לתובנות שונות שהוא מסיק מפסוקי המקרא. אך הבעיה המהותית שאליה אתייחס קשורה לדרך הפרשנות של פרופ' קליינברג, שלעניות דעתי מונעת דיאלוג אמיתי בין דתיות לחילוניות, דיאלוג שיכול היה להפרות את שני הצדדים.
האם המדריך משכנע? תלוי כמובן בקהל היעד. ובכן, קהל היעד למדריך שלפנינו הוא החילוני הנבוך; בלשונו של פרופ' קליינברג, כאלה ש"[…] חשים נבוכים, חסרי חשיבות" (עמ' 10). ומכיוון שאין זה פגם מולד, הרי שמישהו גורם לתחושות הללו; ומיהו? "על פי תפיסתם של הדתיים, החילונים הם אנשים חלשים מוסרית. הנטייה שלהם לעשות לגופם על חשבון רוחם היא שהביאה את אבותיהם ואותם לנטוש את הדת" (שם).
בדאגתו לחילוני הנבוך, ומתוך הנחה שזוהי הדרך לזקוף את גוו, לא הותיר פרופ' קליינברג במבנה היהדות אבן על אבן. המדריך שלו איננו מדריך את החילוני כיצד הוא ייעשה לטוב יותר, לשיטתו כמובן. אכן, הוא מדבר מעט על "אנושיות", "אנושיות כרוחניות", ועל הציווי הקטגורי של עמנואל קנט (ומקבילו בדברי הלל הזקן), וזה בסדר גמור, מי לא יסכים לכך, ועדיין לדידו המענה העיקרי לשאלה "איך מייצרים טוב?" טמון בעיקר בקעקוע הארגומנטציה הדתית. האמינו לי, לו זכיתי כאן למשהו – טיפים, עצות – הייתי קופץ עליהן כמוצא שלל רב. עצות טובות הייתי ממליץ לאמץ: אם חילוני כך, אז גם אנוכי, דתי בן דתי, בן בנו של דתי, מחויב בכך. או אז, היה הדימוי "חילוני חלש" נמוג לחלוטין, ומחליפה אותו דמות מקרינה של גיבור מוסרי שעושה לשם שמיים, גם אם איננו מאמין במשהו שמעל לשמיים. אבל פרופ' קליינברג לא הלך בדרך הזו.
ה"יהדות" שנפגעה במדריך תתאושש, יש לה את הניסיון והכלים; אולם האם זוהי הדרך לזקיפות קומה? קורות חיי הפגישו אותי עם אנשים לרוב; חילונים "חסרי חשיבות" לא פגשתי. אני מודה שנטייתי משכבר היא להעניק חשיבות לבריות. גם הדתי המתואר על ידי פרופ' קליינברג, זה שרואה בחילונים "אנשים חלשים מוסרית וכו'", איננו מוכר לי כלל. בלי להכירם, אני ממשיך בסקירה זו, משום שמסִפרו של פרופ' קליינברג ניתן ללמוד משהו חשוב על שיתוף דתי־חילוני, גם אם לא לכך כיוון המחבר.
התורה נגד ניסים
מספרו של פרופ' קליינברג אפשר ללמוד לא רק על קיומם המשוער של חילונים שזקוקים שלא להתנצל, אלא על מהותה של "פרשנות אמפתית". מושג המובן היטב אינטואיטיבית, ובכל זאת אסביר בקיצור. פרשנות צריכה להיות אמיתית, אובייקטיבית, נשענת על ארגז כלים אמין, מוכח, במידת הצורך אף מנוכר, ולא על הזיות. ועדיין, יש בה ממד נוסף. וכאן אני נעזר בספרו החשוב של חנוך בן פזי "פרשנות כמעשה מוסרי", ספר המתייחס להרמנויטיקה של עמנואל לוינס, הרואה את האחריות שביחס לספר, את העולם האנושי והערכי הרווי בו, את הפוטנציאל לבניית חיים ראויים ומוסריים כתוצאה מהמפגש עמו, תוך מתן כבוד לקול המושמע או המובלע בו; רצון להבינו גם אם בוויכוח, ולא לרסקו, לעודד רגש ישר המבוסס על שכל ישר. גישה אמפתית תנסה להבין, לאו דווקא במובן הפילוסופי החמור, אלא גם במובן האנושי הפשוט. ולכאורה, הלא אנושיות היא אחד מדגליו של פרופ' קליינברג. אבל בספרו לא גיליתי אמפתיה פרשנית, לא לגדול ולא לקטן.
קליינברג עוסק ב"הפרכות להוכחת קיום האל" (עמ' 30־49). המחבר מציג שלוש הוכחות ידועות לקיום האל, ומפריכן בזו אחר זו. הראשונה מבוססת על שרשרת סיבתית. השנייה מבוססת על הנחת תכלית, הגישה הטלאולוגית הגורסת שיש יד מכוונת. השלישית, על מסורת וסמכות. נשגב מבינתי מדוע חילוני שבעבורו קיום האל איננו מעלה ואיננו מוריד נזקק להפרכת הראיות הללו. מה עניין יש לו בכך, ומאי נפקא מינה לגביו אם הוכחת האל תקפה לוגית או אמפירית. ואגב, בהקשר זה אולי צריך היה להיכתב מדריך להכרת החילוניות כתופעה.
מה שכן ברור לי, שניתן היה להתייחס להוכחות האלו אחרת. הן כה ברור שאין הן בגדר מכה ניצחת, נוק־אאוט. אין לראות בהן הוכחה במובן החמור, הן באמת ניתנות להפרכה (וזה דווקא מקרב אותן לדרכי הטיעון המדעי). מי לא חש כי יש ברשימת המכולת של הוכחות כשל בסיסי. הן כל הוכחה חדשה, בעצם הצורך בה, מייתרת במידה מסוימת את קודמתה; בבגרות בגיאומטריה נדרשנו בדרך כלל להוכחה אחת. לעומת זאת, אחרי שתסולק הרצינות הפוזיטיביסטית, כל כך קל להבין את ה"הוכחות" הללו אחרת. הן בעצם טקסט, טקסט מסביר, מעורר. הטקסט של ה"הוכחה", ינוסח כפי שינוסח, עושה לאנשים משהו: מעורר למחשבה, מטעים צירופי מקרים, סיבתיות מוצלחת, מסורת חזקה. כל אלה, גם אם לא פועלים כמוכיחים, עושים משהו לאדם. יהיו אנשים, לא כולם, שעבורם זהו צינור לדבר הא־ל. הסקרנות, הפליאה, תחושת ה"היות מושגח", עושות משהו שאולי באמצעותו הא־ל דובר לאדם; ככלות הכול, זהו הגורם המרכזי ביצירת הדתי ובעיצובו; והמשהו הזה, אפשר שהוא "קול אלוהים המתהלך בגן" – גן הראיות והטקסטים – גדול מאיזו הוכחה בת הפרכה.
הגענו לניסים: "משה ואהרן מחוללים נס, אבל מיד מתברר שגם אחרים, שאינם מייצגים את ה', יכולים לחולל ניסים […]" (עמ' 61), והמסקנה אליבא דפרופ' קליינברג: "מה אנחנו למדים מכל זה? שניסים הם תופעה מרשימה, אבל אין בהם כדי להסיר ספקות […]" (עמ' 64). מפתה לומר כאן "בוקר טוב". קריאה אמפתית יותר הייתה מגיבה כי אין זו רק חולשה שבנס, שחשוב להביאה דחוף לידיעת המאמינים (או לחילונים שחלילה מושפעים מהם), אלא שזוהי בעצם מטרת התורה, לוותר על שכנוע באמצעות הנס. הלא השליחות התחילה בכלל ב"בא דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח את בני ישראל מארצו" (שמות ו, יא), בדיבור ולא בהפגנת כוח שאליו נצרכו משה ואחרים רק בהמשך. והוא הדין לגבי ניסים שאנחנו קוראים להם "נסתרים", כחנוכה למשל. עליהם מקשה פרופ' קליינברג: "למה לראות בתבוסה הזו [=של היוונים] נס ולא חלק מדרכו של עולם?" (עמ' 65). אנחנו כל כך קרובים להסכמה, טיפ־טיפת אמפתיה הייתה מקשרת והתוצר הפרשני־הגותי היה משתבח.
סיכה בבלון הדת
ויש עוד עניינים רבים שאזכירם על קצה קצהו של מזלג. פרופ' קליינברג מרבה לדון במה שאני קורא אופיו המורכב של התנ"ך והמשמעות הדתית שנגזרת ממנו, והוא יכנה זאת אחרת לגמרי. לדידו עולה השאלה: "[…] אבל אם ההתגלות היא האמת הנצחית המוחלטת, כי אז השינוי הרדיקלי שהתחולל בתפיסת האלוהות שלה דורש הסבר […]" (עמ' 78). אם האמת הייתה נצחית, הרי שלדידו היא לא הייתה משתנה. וזה לא נאמר בתמימות. הוא יודע היטב שדברים השתנו, ולגישתו יש כאן עוד נעיצת סיכה בבלון הדת, שהוא עצמו בנה. אבל – וזה כה פשוט, אפילו אנשים דתיים מבינים זאת – האמת הזו מגולמת בתורה בניסוחים פרי זמנם והקשרם התרבותי; ובקצת כבוד לטקסט אפשר היה לרכך – באמת, רק במקצת – את הניסוח החד, ולרמוז שהאמת ביציקתה לכלים לשוניים שהם ללא ספק פרי זמנם לובשת פנים מסוימות, אך תובעת ומאפשרת המשך ופיתוח. מה רע בניסוח שכזה שאיתו ניתן היה לדתיים לחיות, ובוודאי שלא היה חוסם את המשך הדיון?
ובאותו עניין קובע פרופ' קליינברג כי "באופן פרדוקסלי, הכוח היחיד היכול להעניק לפרשנים את הסמכות לעוות את הטקסט המקודש ולעשות בו כרצונם הוא האל", והוא מיד מקשה: "האם הסמכות הזאת מופיעה במפורש בכתבי ההתגלות? לא" (עמ' 81). לכאורה, עוד חבטה בדת המיוסרת, עוד אבסורד בבניינה הלוגי, אבל הוא לא מדויק, שכן נאמר: "…נביא מקרבך מאחיך כמני יקים ה' א־להיך אליו תשמעון" (דברים יח, טו); יש בתורה קריאה להמשכיות פרשנית בתוקף דבר האל.
ניתן היה להמשיך את הדיון הזה עוד ועוד, לא התייחסתי כאן אלא לנקודות שניתן לומר לגביהן משהו בקוצר המסגרת. וחי נפשי, כל מה שאמרתי איננו תשובות או תגובות באיזשהו ויכוח דתי מימים עברו; בוודאי שאיננו התנגחות. בסך הכול זוהי הצבעה על כך שאפשר אחרת. אנחנו הדתיים, אלה שאני מכיר, מבינים היטב כי הדת (שלנו) נזקקת לזיקוק וזיכוך מתמידים. היא זקוקה לדיאלוג. פרופ' קליינברג קובע (ובעצם מאשים אותי): "לדיאלוג צריך עוד מישהו אחד לפחות. הדתות הגבילו את הדיאלוג הזה, ובוודאי בצורתו המלאה, לאנשי שלומן" (עמ' 204). מהמדריך שלו עולה כי דווקא החילוני הוא שמגביל את הדיאלוג הזה לאנשי שלומו, בעוד שאנחנו מצווים: "ושמע האמת ממי שאמרה", כדבר הרמב"ם בהקדמה ל"שמונה פרקים" בהקשר די דומה. דיאלוג יהיה, אני משוכנע בכך; האם עם פרופ' קליינברג? מסופקני.
מדריך לחילוני: איך לא להאמין בלי להתנצל, אביעד קליינברג, אוניברסיטת תל אביב, 2019, 222 עמ'.
