בין נציגי שמנה וסולתה של פולין ויהדות ארה"ב הישובים בכיסאות בחזית מחנה אושוויץ 1, בולט אברהם זלצר, בשלייקס וכובע מצחייה. מלווה בבת משפחתו, שב ניצול השואה בן ה־91 מקווינס בניו יורק למקום שאליו הגיע כנער. "הייתי בן 16. הרכבת עצרה באושוויץ בבוקר חג שבועות", גולל את סיפורו לפני שנתיים בפני ד"ר הנרי לוסטיגר־ת'אלר, אוצר ראשי במוזיאון "עמוד אש" בברוקלין. "הודינו לאלוהים שהגענו. זוועות הנסיעה מצ'כוסלובקיה היו מעבר למילים. כל כך הרבה אנשים סבלו ומתו. לא ידענו מה מחכה לנו. נשים וילדים הלכו לשמאל. אני לימין. שאלתי מישהו לאן הלכו הנשים והילדים, והוא הצביע לעבר ארובה גבוהה. הדרך היחידה לצאת מאושוויץ הייתה דרך ארובה – היום, מחר או ביום שלמחרת. לקח לי שנה מאז השחרור לחזור לאמונה שלי".
מבין אינספור מילים שחלק זלצר עם לוסטיגר־ת'אלר, נבחרו אלה להיחקק בכיתוב לבן על משטח זכוכית כהה. בתום הקריאה יכול המבקר לפתוח את משטח הזכוכית כמו חלון ולהבחין בתמונתו של זלצר מישירה מבט מבפנים. בדיוקן חובש לראשו ניצול השואה כיפה שחורה, והוא חושף בפני עדשת המצלמה יד מעוטרת בשעון מוזהב ומספר כחול. בצדה השני של המצלמה עמדה בזמנו קאריל ענגלנדר, יו"ר המרכז הבינלאומי לצילום ואחת מאושיות הקהילה היהודית במנהטן.
זלצר הוא אחד מתוך 21 ניצולי שואה אדוקי אמונה מאושוויץ – 18 יהודים, שתי פולניות־קתוליות וצועני אחד – שדיוקנם הונצח במצלמתה ומוצג בתערוכה "דרך עדשת האמונה: אושוויץ", שהוצבה דווקא כאן בכניסה למחנה. על המדשאות המוריקות, כפסע מאבני האדום והאופל ההיסטורי שממתין למבקר באושוויץ 1, נוצק שביל מוכסף שנחתך בפסים שחורים הנראים כפסי רכבת. השביל לוקח את הפוסע בו למסע קצרצר בין עמודים רחבים המספקים משחק של השתקפויות. בחזיתם משטחי הזכוכית הכהים ועליהם טקסט, ובתוכם, בדופן פנימי של כמו־תיבה, נראים דיוקנאות הניצולים. על העיצוב אמון אחד האדריכלים החשובים בעולם, דניאל ליבסקינד, יהודי יליד פולין ומי שעומד מאחורי הגראונד זירו בניו יורק והמוזיאון היהודי בברלין ומסתובב כאן נרגש בין המבקרים הראשונים בתערוכה.
"שימי לב שיש כאן קווים בממד המאונך ובממד המאוזן", הוא מסביר לי כשאני שואלת על הבחירה העיצובית. "הקווים והמרווחים נותנים תחושה של תנועה כמו מסילת רכבת, או כמו פסים של מדי אסירים. כשאתה פותח את משטחי הזכוכית יש לך חוויה אחרת לגמרי. זו כאילו תערוכה אחרת. יש כאן כל הזמן משחקי אור, האור מדבר אליך, זה כמובן לא משהו ורבלי. זאת החוויה שלך כשאת פותחת חלון או דלת. האור משתנה ובבוקר למשל יש צללים כך שיש מגוון של מופעים, יש כל הזמן חיים ודינמיות כשאתה הולך לאורך השביל הזה, וזה המסר".
תיצמדי לבת שלך
ביום שני שעבר נפתחה התערוכה בטקס מרגש, כמה חודשים לפני שמציינים בעולם 75 שנה לשחרור אושוויץ־בירקנאו המרוחק רק שלושה קילומטרים מכאן. התערוכה, פרי יוזמתו של לוסטיגר־ת'אלר, פורשת באופן מהודק את סיפורם של השורדים מבעד לפריזמת האמונה – והתקווה שהציתה בהם – בתוך התופת.
"אחד הזיכרונות המוקדמים שיש לי מאמא הוא לשמוע אותה מדברת על הגורל שנגזר עליה דרך האמונה שלה לעומת הזוועות שחוותה באושוויץ", סיפר לוסטיגר־ת'אלר הנרגש על הבמה הצנועה שהוקמה במקום לכבוד הטקס. "אמונה הפכה בשבילי סממן לאנושיות. במשך למעלה מעשור ראיינתי מאות ניצולים ואף פעם לא שמעתי מישהו מהם מדבר על עמידה רוחנית. מה שכן שמעתי הם מחשבות, מעשים, התנהגויות שניתן לתרגם כאמונה תרבותית. אני משוכנע שכולכם קראתם את הספר 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל. פרנקל ארגן את המחשבות האלה ברמה האישית, אבל יש להן משמעות קולקטיבית כשיש לך משהו להאמין בו, להיאחז בו, ואני לא חושב שיש משהו חשוב מזה".
כשעלתה ענגלנדר לבמה היא פתחה את דבריה בפנייה לזלצר שיושב בשורה הראשונה. היא סיפרה את סיפורו כנער שצמח במשפחה דתית מאוד. יום אחד שאלו במחנה האם מישהו מבין בסוסים, והוא הרים את ידו, כמובן מבלי לדעת דבר על בעלי החיים. השהייה במחיצת הסוסים אפשרה לו לשרוד בקור וסיפקה לו אוכל שגזל מהם. ענגלנדר סיפרה על הביקור בביתו, על המפגש עם אשתו סוזי ועל מערכת היחסים היפה בין השניים וציינה עד כמה המפגש והריאיון נגעו בה. "אתה חלק מהאור הזה, אנחנו מוקירים אותך וחוגגים איתך היום. אני מניחה כמה קשה להיות כאן היום מצד אחד ומצד שני אתה יושב כאן כאדם חופשי וכולנו מוחאים לך כפיים היום". ממשטח הזכוכית אלמד כי לזלצר שני ילדים, שמונה נכדים ו־14 נינים.
מי שעשה דרך פחות ארוכה פיזית – אבל לא פחות קשה רגשית – הוא פטר הולנריינר, צועני המתגורר בגרמניה שספג את מוראות הנאציזם בעודו בן 4 בלבד. על הבמה הודתה לו ענגלנדר וסיפרה על המסע אחריו שארך שנתיים. בחלון דמותו בתערוכה מסופר על חוויותיו כילד בן ארבע שישן על ברכי אמו. "אני זוכר שהרגשתי פירורי לחם תחת הלחי שלי. חשתי בטוח ומוגן. אבא שלי נענש באכזריות כי נתן תפוח אדמה לאישה יהודייה ואמא שלי התפללה עליו".
עוד ניצבת לצדם תמונתה של לאה פרידלר, ה"נציגה" הישראלית בתערוכה. דיוקנה הוא הצבעוני שבהם הודות לצמחייה ירוקה ברקע, שולחן פסיפס, כובע ברט אדום וחיוך רב משמעות. היא תושבת אלון שבות, בת 92, אם לשלושה, סבתא ל־22 וסבתא רבתא ל־74. "הייתי בת 16", צוין בטקסט – כפי שצוין בכל הטקסטים של חבריה לתערוכה. "הועברנו לאושוויץ בשבועות, 1944. 'מהרו מהרו! גברים לשמאל, נשים לימין'. לא היה זמן לחשוב. לא היה זמן להיפרד'. אחד האסירים שאל את אמא שלי אם היא מבינה יידיש. אמא אמרה שכן. הוא היה המסר הראשון שקיבלנו מאלוהים. אמא החזיקה ביד שני יתומים צעירים. 'האם הילדים האלה שלך?', הוא שאל, 'תני להם ללכת עם הגברים ותיצמדי לבת שלך'. הוא סיכן את חייו כדי לתת לנו את העצה הזאת. הוא הציל את אמי ואותי ממוות בטוח. זה היה נס".
לראות את התקווה
בשעות אחר הצהריים המוקדמות הומה החניון המרכזי של אושוויץ 1 אנשים. גל החום שבא על אירופה לא דילג על פולין והטמפרטורות לא חסות. ועם זאת עדיין צריך לשפשף עיניים למראה מקלחות המים המצננות את הבאים לביקור בחזית המחנה, מה שנראה לי כמפגן חוסר רגישות משווע. המראה ה"פארקי" ירוק הדשא שהקשה עליי כל כך כמבקרת הדורכת בפעם הראשונה על אדמת פולין הוא גם זה שגרם לענגלנדר לסרב בתחילה להצגת התערוכה בשביל המוביל לכניסה. הוראות בטיחות לא אפשרו להציג את התערוכה מול שער אושוויץ־בירקנאו כפי שביקשו וכך שבה התערוכה למדשאות אושוויץ 1.
על אחד הספסלים, כשמורגשת תכונה לקראת הפתיחה, אני תופסת את ענגלנדר לשיחה קצרה. היא נולדה בפלורידה בשנת 1954, מתגוררת בניו יורק ונשואה למיליארדר ישראל ענגלנדר. הנושא היהודי יקר ללבה ובעבר כבר הקדישה תערוכה מעניינת לפועלו של הרב שטיינזלץ. היא נדדה במשך שנתיים ברחבי העולם ותיעדה אנשים, נשים וטף הלומדים את התלמוד עם פירוש שטיינזלץ. המסע הנוכחי ארך עוד יותר ואני שואלת אותה על התפתחות התערוכה.
"הנרי ערך את הראיונות במשך שנים ולבקשתו אני הגעתי לבתי הניצולים, פגשתי את האנשים ונשארתי בכל מהלך הריאיון. ניסיתי להבין את החוויה של ניצולי השואה, ותוך כדי חשבתי איך נכון לצלם. לא היה לנו מושג לאן הפרויקט הזה הולך אבל ידעתי שהזמן הולך נגדנו. שניים מהמרואיינים כבר לא איתנו לצערי. לכן אמרנו לעצמנו שנעשה את הפרויקט. אם ילך ילך, ואם לא – לפחות יהיו בידינו הראיונות ונעביר אותם למוזיאון בוושינגטון. כך התחלנו. הנרי היה האינטלקט מאחורי זה, אני הייתי הצלמת, אבל התחלתי להיות מאוד מעורבת ולהיאבק שתערוכה תצא לפועל. היינו רק שנינו ואז, בזמן שהתלבטנו לגבי מיקום, חבר שלי אמר לי 'תשמעי, את צריכה ארכיטקט'".
התמונות מאוד צבעוניות, מה שנוגד את השחור לבן שאנחנו רגילים לראות בהקשר לשואה.
"נכון, החלטתי לצלם אותם כמות שהם, בצבעים חיוניים, לא בשחור לבן, כיוון שרציתי שייראו הכי יפה, שיראו שיש אור ותקווה, שהם עמדו בזה: הם הקימו בית, יש להם 95 נכדים, ולכל אחד יש סיפור משלו. את יודעת, לכל מי שעבר את הזוועה הזאת יש את הסיפור המוכר – באנו ברכבת וגילחו אותנו ועשו לנו דה־הומניזציה, גם לאנשים דתיים. הרעיון שהנאצים באופן סיסטמתי עשו הכול כדי לגזול מאנשים דתיים את מה שחשוב להם – גילוח פאות, תפילין, טלית – הביא סבל לכולם אבל בה בעת יש שכבה נוספת של קיום שבה אנשים למדו תלמוד, התפללו, הם צמו בצומות. אישה אחת שראיינתי זרקה חתיכת לחם לאדם מהצד השני והוא מצדו זרק לה חתיכת נייר כדי שתכין מזה הגדה לפסח".
יש סיפור שנגע בך יותר מאחרים?
"חיה רובין הגיעה עם כל משפחתה. אחיה ואחיותיה הקטנים החזיקו את ידה של האם ותוך דקות נשלחו להשמדה. היא לא ידעה את זה. היא בדיוק חגגה 18, ילדה יפה וחיונית שעברה את כל התקופה עם אחותה הגדולה ועם דודתה. היא הייתה בריאה כל הזמן, לא פגע בה אף אחד מהחוליים, ואז ממש לקראת הסוף, כשהנאצים עשו את צעדות המוות, היא חלתה בטיפוס. היה חודש ינואר ואני לא יודעת אם אי פעם היית בפולין אבל קר שאין לתאר, קפוא. הגעתי לפולין בינואר כדי להרגיש את זה ובמשך שלושה ימים לא הצלחתי להתחמם. זה מגיע מהקרקע הקור. הן היו ללא כפפות, ללא נעליים, ללא גרביים, עם סנדלים בלבד לרגליהן. הן היו צריכות ללכת דרך היערות ובאותו לילה עם הטיפוס חיה הייתה עם 40 מעלות. אחותה ודודתה התחבקו איתה כי היא בערה, והן שרדו וכל השאר קפאו למוות. זה סיפור יפה, כי היא הרגישה שזה היה נס עבורן".
את כבר חושבת על הפרויקט הבא?
"כרגע אני חושבת רק על הפרויקט הנוכחי. התערוכה תהיה כאן למשך 20 חודשים ואני מקווה מאוד שהיא תמשיך לנדוד בעולם".
