אחד המערכונים המפורסמים בפולקלור הישראלי הוא זה של חבורת "לול", שבו מופיעים אורי זוהר ואריק איינשטיין באופן מחזורי כצמד עולים, כל פעם מייצגים עלייה ממורמרת אחרת, כשבכל פעם הטענה דומה: הם, הוותיקים, מהווים את "מלח הארץ" ותורמים לה – בעוד הדור החדש של העולים, זה שהגיע רק עכשיו, לא תורם כלום, ההוויה שלהם זרה ומוזרה, והם רק תובעים זכויות.
לכאורה נראה שקשיי הקליטה והניכור שפקדו את העלייה האתיופית, החל מסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, הם חלק מאותו רצף שאפיין את כלל העליות בישראל: הפולנים, היקים, המרוקאים, התימנים, הרוסים ומי לא. בעקבות הירי בצעיר האתיופי סלמון טקה בשבוע שעבר, והפגנות המחאה האלימות שהגיעו בעקבותיו, היו שטענו טענה דומה: סבלנות, חברים, אלה בסך הכול חבלי הקליטה הרגילים.
אבל בפועל, כל מי שמתבונן קצת יותר מקרוב בסיפורם של יוצאי אתיופיה יגלה שהבעיות שעמדו ועומדות בפניהם קשות לאין ערוך מאלו שניצבו בפני כל עלייה אחרת. משאלת עצם ההכרה ביהדותם, דרך בעיות כמו הסירוב לקבל מהם תרומות דם, העימותים החוזרים ונשנים עם המשטרה ועוד – וכל זה בעידן שמדגיש דווקא את הרב־תרבותיות, ותפיסה של תקינות פוליטית שאמורה למנוע מראש כל יחס שלילי והטלת סטיגמות סטראוטיפיות כלפי איזו שהיא קבוצה בחברה.
המבט היותר מעמיק הזה אכן מגלה שישנן כמה סוגיות שלגביהן הקהילה האתיופית לא רק שונה ביחס לכל קהילת עולים אחרת, אלא שונה גם מכולן יחד, ויוצרת לקהילה הזו גם דימוי וגם תנאים אובייקטיביים שונים מכל מה שידענו. שלוש הסוגיות המרכזיות בהקשר הזה הן הזהות היהודית הייחודית של העולים, הפער התרבותי והטכנולוגי בין ארץ המוצא לבין החברה הקולטת, וכמובן – צבע העור.
סדרת הכתבות שמתחילה כאן השבוע תנסה להרחיב בשלוש הסוגיות הללו ומשמעותן, ובכך גם להעמיק את הידע וההבנה ביחס לקהילה, מתוך תקווה שעצם התהליך של רכישת ידע ותרגום דימויים סטראוטיפיים כלליים לעובדות ונתונים יהפוך את סיפורה של הקהילה האתיופית למובן יותר, ובכך אולי גם קרוב יותר, לליבם של שאר הישראלים.
חיים רק עם תורה שבכתב
אחת לכמה חודשים מופיע בתקשורת הישראלית סיפור שהוא גם קורע לב, וגם מקומם במיוחד, על התנגשות בין יהודים ממוצא אתיופי לבין הממסד הדתי. פעם מדובר בזוג שניגש לרישום נישואין והרשם סירב לקבל אותם, מעצם העובדה שמדובר באתיופים. פעם אחרת מדובר בסיפור על עובדים ביקב, שומרי מצוות קפדניים, שמשגיח הכשרות סילק אותם מתפקידים מסוימים, כיוון שפקפק בעצם זהותם היהודית, וממילא היין שבו יטפלו עלול להיפסל מבחינה הלכתית בשל כך.
האתיופים כמובן אינם הישראלים היחידים שמתלוננים כנגד הממסד הדתי. אבל התלונות שלהם בכל זאת שונות מהמקובל: אם התלונות הרווחות בקרב הישראלים הן על הבירוקרטיה, או על גזרות שאינן מקובלות בתרבות המאה ה־21 (כמו איסור על נשים לשאת הספדים בלוויה) – הרי האתיופים מתלוננים על עצם אי ההכרה בהם כיהודים. נכון שגם רבים מעולי בריה"מ נתקלים ביחס דומה, אבל במקרים שלהם לפחות ניתנת להם ההזדמנות להוכיח את יהדותם, בעוד לגבי האתיופים יש רבנים שבאופן גורף אינם מוכנים להכיר בהם, כאמור אפילו בשומרי המצוות שביניהם, כיהודים.
הרקע לכך ברור: היהדות האתיופית אכן שונה בזהותה מכלל הקהילות היהודיות בעולם. עם כל ההבדלים בין אשכנזים לספרדים, תימנים ורוסים, יש לכולם מכנה משותף גדול ומשמעותי: המסורת היהודית שלהם כוללת לא רק את ספרי התנ"ך ואת תרי"ג המצוות של התורה, אלא גם את התלמוד, ואת כל המסורת ההלכתית שהתפתחה בעקבותיו. יש רבים הטוענים שהזהות היהודית מוגדרת הרבה יותר באמצעות ההלכה התלמודית מאשר באמצעות התורה. הרי בלי המשנה והתלמוד לא היינו יודעים ש"טוטפות" הן התפילין; ש"פרי עץ הדר" של ארבעת המינים הוא האתרוג, שיש אפשרות לקיים כלכלה שבה ניתן לקחת ריבית, למרות האיסור המקראי החד והברור על כך, ועוד ועוד.
קהילת אתיופיה, לעומת זאת, כאילו קפאה בזמן: המסורת שהיא מכירה היא המסורת המקראית, זו שמבוססת על פשט פסוקי התורה, ולא על פרשנות מאוחרת שלהם. וכך, למשל, אישה אתיופית הנמצאת בימי המחזור שלה נהגה לעזוב את הבית ולגור מחוצה לו, ולא להסתפק באיסור נגיעה בבן זוגה, כמקובל בהלכה הרבנית. כך נהגו גם אנשים שנגעו במת, או היו בקרבה גדולה אל המת. גם דיני פסח היו שונים לגמרי במסורת האתיופית: הם פירשו את המילה "חמץ" לא רק ביחס לבצק שתפח, אלא ביחס לכל דבר מאכל שהחמיץ. וכך, האתיופים נמנעו לאכול בפסח גם מוצרי חלב שעבר זמנם (בהיעדר מקררים, העיתוי המעשי של המונח הזה היה ביום שאחרי החליבה).
עכשיו כמובן נשאלת השאלה איך קרה שהאתיופים שומרים דווקא את המסורות העתיקות האלה, ולא את המסורת ההלכתית הרבנית, שהתפתחה לאורך הדורות. בעניין הזה יש מחלוקת מהותית בין הנרטיב הדתי והנרטיב המחקרי. הנרטיב הדתי הוא שהאתיופים הם צאצאים לקהילה יהודית מאוד עתיקה; קהילה שנפרדה מעם ישראל עוד בימי הכיבוש האשורי של ממלכת ישראל (במאה השביעית לפני הספירה), ולמעשה מדובר בצאצאים של "עשרת השבטים" האבודים שנעלמו מן ההיסטוריה היהודית מאז אותם ימים. יש רבים שאפילו קושרים אותם באופן ספציפי לשבט דן – אולי מפני שהעדות הראשונה לקיומה של הקהילה באה במאה התשיעית לספירה, מצידו של נוסע יהודי בשם אלדד הדני.
לפי הנרטיב הזה, פרֵדה כל כך מוקדמת מרובו של עם ישראל, כמה מאות שנים לפני שהמסורת ההלכתית של חז"ל בכלל החלה להתפתח, היא ההסבר לשימור המסורת המקראית בקהילה האתיופית.
הרבנים מקילים יותר מהחוקרים
הנרטיב המחקרי, לעומת זאת, שהמייצג הבולט ביותר שלו הוא פרופ' סטיבן קפלן, לשעבר מרצה בחוג ללימודי אפריקה באוניברסיטה העברית, טוען להסברים אחרים. לשיטתו, העדות הראשונה לקיומם של מנהגים בעלי אופי יהודי באתיופיה באה בסך הכול מהמאה הרביעית לספירה, בתקופה שבה ממלכת אקסום, הממלכה ששלטה באזור הזה באותם ימים, קיבלה על עצמה את הדת הנוצרית. אלא שהנצרות האתיופית הייתה בעצמה בעלת מסורת תנ"כית (היא טענה למשל שמייסדיה הם שלמה המלך ומלכת שבא), ולא ביקשה בהכרח לבטל את מצוות היהדות, כפי שעשתה המסורת הנוצרית המרכזית שפיתח פאולוס, תלמידו של ישו. כך שקיומם של מנהגים תנ"כיים, לפי השיטה הזו, עוד לא אומר בהכרח שמדובר במסורת יהודית עתיקה.
יתר על כן: לפי קפלן וחבריו לעמדה, סיפורה של הקהילה האתיופית באופי המוכר לנו, היינו קהילת "ביתא ישראל", הוא בכלל חידוש של המאה ה־15. באותה תקופה שלט באתיופיה הקיסר הנוצרי יצחק (כאמור, הנצרות האתיופית הייתה בעלת אופי תנ"כי), והוא ביקש להשליט בעוצמה יתרה את הדת הנוצרית – ומולו התמרדו קבוצות שרצו לדבוק במסורת הישנה, היהודית. אלה היו הקבוצות שיצרו לימים את קהילת "ביתא ישראל".
אחת המשמעויות של המחלוקת הזו היא שבניגוד למקובל, במקרה הזה דווקא הנרטיב הרבני מקל על ההכרה בבני הקהילה האתיופית כחלק מעם ישראל – שהרי הוא קובע שהיהודים האתיופים הם צאצאי היהודים הקדומים. כך, למשל, קבע הרדב"ז, רב הקהילה היהודית במצרים במאה ה־16, שפגש בשני בני הקהילה שהובאו למצרים כשבויי מלחמה, ומשיחתו איתם הסיק שמדובר ביהודים לכל דבר. החשש העיקרי שהטריד אותו לגביהם היה חשש הממזרות, שכן דווקא משום שחשב שהם יהודים, ושאפילו הקידושין שלהם נעשו כדת משה וישראל, הייתה בעיה כיוון שטקס הגירושין שלהם בוודאי לא היה על פי ההלכה. לעומת הגישה הזו, הנרטיב המחקרי גרס שלאתיופים אין שום קשר אתני־ביולוגי עם העם היהודי, ומדובר בקבוצות נוצריות שבשלב מסוים העדיפו את אורח החיים ההלכתי־מקראי על פני הזהות הנוצרית.
ההבדל הזה בא לידי ביטוי משמעותי גם ב־150 השנים האחרונות, כאשר הקשר הישיר עם יהודי אתיופיה התחדש ברצף. רבנים שונים ניסו לפעול להכרה באתיופים כיהודים, בעוד המנהיגים החילונים של התנועה הציונית הסתייגו בדרך כלל מהכרה כזו. הרב מנחם ולדמן, המלווה את הקהילה האתיופית מאז ראשית עלייתה לארץ ועד היום, ומכהן גם כיום כרבם של בני הקהילה המחכים לעלייה באתיופיה, אומר ש"הרב הרצוג [הרב הראשי בשנות המדינה הראשונות. י"ש] חשב שדווקא הספק בעצם יהדותם משרת את בעיית הממזרות. כי הכלל ההלכתי אומר שאם יש ספק על גבי ספק, לא מתחשבים בספק השני. אז את ספק היהדות אפשר לפתור על־ידי גיור, אבל את בעיית הממזרות, שלכאורה לא ניתנת לפתרון, פותרים בעצם העובדה שהספק הראשון מבטל אותה".
הפסק של הרב עובדיה והמהפך של בגין
הרב הראשון שהוביל שינוי ממשי ביחס לאתיופים היה הרב עובדיה יוסף. בפסק מפורסם שנתן עוד ב־1973, בראשית כהונתו כרב ראשי, הוא טען שיש להכיר בקהילה האתיופית כקהילה יהודית לכל דבר, אך בשל הספקות שהתנהלו לגבי רצף הדורות ורצף המסורת היהודית בקרבם יש לדרוש מהם גיור לחומרה. כלומר, טבילה לשם גיור וכן הקזת דם הברית לגברים (טקס סמלי של סריטה קלה באזור המילה, שכן את ברית המילה עצמה הם ממילא נהגו לעשות. י"ש).
למרות הפסק, הממסד האזרחי עדיין לא החל בעלייה. רק בסופו של אותו עשור, ולאחר יוזמות מקומיות של בני הקהילה עצמם, שהחלו לצעוד לכיוון מדבריות סודן, החל מבצע העלייה המאסיבי הראשון, שכונה "מבצע אחים" (חלק ממנו היה מבצע מרוכז יותר, בשנים 1984־1982, שכונה "מבצע משה").
לשינוי הזה יש כנראה קשר לשני אירועים חיצוניים לכאורה שהתרחשו באותן שנים: מצד אחד, המהפך הפוליטי שהעלה לשלטון את מנחם בגין, מנהיג ישראלי ראשון שגישתו המוצהרת הייתה "יהודית" יותר מאשר "ישראלית", וכחלק מאותה גישה הוא נטה לקבל את העמדה הרבנית בשאלות הזהות היהודית. האירוע השני היה החלטת עצרת האו"ם מ־1975, שהגדירה את הציונות כתנועה גזענית במהותה. גם ההחלטה הזו יצרה כנראה מוטיבציה להעלות לארץ קהילה שחורה, שעצם העלאתה יסלק מהציונות את החשד לגזענות.
אבל גם הרב עובדיה, וממילא גם פקידי המדינה, התנו את העלייה האתיופית בנכונות של העולים לקבל על עצמם את כללי "הגיור לחומרה". במשך לא מעט שנים, למעשה עד תום מבצע העלייה הגדול השני ("מבצע שלמה", במאי 1991, שבו הועלתה תוך 36 שעות כל שארית קהילת "ביתא ישראל", כ־14 אלף איש, מחשש שאתיופיה עומדת להיכנס למלחמת אזרחים פנימית שתסכן את חיי היהודים ובוודאי תעכב את אפשרות העלייה לשנים רבות), העולים קיבלו על עצמם בלי בעיה את התנאי. רק אחרי "מבצע שלמה", כשהקהילה כבר קיבלה בישראל נוכחות דמוגרפית משמעותית, החלו הקולות הסרבניים להישמע בקרבה: אנחנו יהודים לכל דבר, ואין סיבה לפקפק ביהדותנו. הפגנות סוערות החלו בדרישה הזו.
אפילו הרב עובדיה, אז כבר לא רב ראשי אלא מנהיג רוחני של מפלגת ש"ס, חזר בו מפסיקתו הקודמת וגרס שניתן לקבל את העולים מאתיופיה גם ללא "גיור לחומרה". הרב ולדמן: "הרב עובדיה הסביר שמלכתחילה חשב שאפשר לקבל אותם גם ללא 'גיור לחומרה', אבל אמר שאם העולים עצמם מוכנים לעבור את התהליך, אין לו סיבה שלא ליישר קו בעניין הזה עם הפוסקים המחמירים יותר. אבל ברגע שבני הקהילה אינם מוכנים לכך, הוא חוזר לעמדתו המקורית".
עם סיוע גבי כזה הרבנות נכנעה בסופו של דבר והפסיקה לדרוש מבני הקהילה את הגיור לחומרה. מה גם שכל אנשי "ביתא ישראל" כבר היו בארץ, ואי אפשר היה לדרוש מהם בדיעבד לנקוט נורמות מחמירות. הרי איש לא העלה בדעתו שמי שיסרב לקבל על עצמו את הכללים המחמירים יוחזר לאתיופיה.
התיר את הנדר והסתבך
הרב ד"ר שרון שלום דורש כיום דרישה הרבה יותר מרחיקת לכת. לשלום יש ביוגרפיה מורכבת: הוא עלה לארץ מאתיופיה עוד בהיותו ילד, וכמו רבים מבני הקהילה, שמשפחותיהם הביולוגיות לא יכלו להעניק להם תנאים מתאימים, למד בחינוך פנימייתי. לימים הגיע ללימודים בישיבת ההסדר הר עציון, והוסמך לרבנות בידי ראשי הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל. התנאי הברור, אפילו מבלי שיהיה צורך לחתום על התחייבות כתובה, היה שכמוסמך לרבנות שלום יאמץ כמובן את כל כללי ההלכה הרבנית המקובלת. שרון מספר בחיוך ש"אפילו נתבע ממני להכריע האם אפסוק כרב אשכנזי או כרב ספרדי. האפשרויות היו פתוחות, ובלבד שאנהג באופן עקבי".
הוא החל לכהן כרב בקהילת "קדושי ישראל" בקרית גת, קהילה שנוסדה על־ידי ניצולי שואה, אשכנזים כמובן, וגם כיום, כשהקהילה הרבה יותר מגוונת מבחינת המוצא העדתי של חבריה, שלום מקפיד לשמור את נוסח התפילה המקורי של המייסדים, הנוסח האשכנזי. אבל אחרי שכתב עבודת דוקטורט על ההלכה והמסורות של יהדות אתיופיה, החליט שלום שחשוב לו מאוד לטפח גם את שמירת המנהגים הללו, בדיוק כפי שניסו לתבוע הקייסים (הכהנים) הוותיקים של הקהילה, ללא הועיל.
הוא ארגן לעצמו טקס של התרת נדרים, אותן התחייבויות שקיבל על עצמו לנהוג בלעדית כמנהג ההלכה הרבנית, והחל להטיף לשמירה מקבילה, לפחות חלקית, של מסורות העדה הוותיקות – מה שסיבך אותו הן עם רבותיו והן עם רבים מאנשי הממסד הדתי בארץ, ואפילו עם רבנים יוצאי הקהילה, שקבלתם לממסד הדתי הישראלי הייתה מותנית בבירור בקבלת ההלכה הרבנית המקובלת בישראל.
שלום: "המסורת שלנו היא היהדות האותנטית. מי שסטתה ממנה היא היהדות הרבנית, שאימצה כל מיני פירושים שלא כתובים בתורה ולא מתיישבים בהכרח עם הפשט של פסוקי התורה. אנחנו האורתודוקסים האמיתיים, והמסורת הרבנית מייצגת סוג של רפורמה. אני מקבל שלמען אחדות ישראל נכון להגיע להבנה שלא כל המנהגים המסורתיים שלנו יישמרו, אבל ראוי שנגיע למו"מ הזה, מה לשמור ועל מה לוותר, לא מתוך עמדת חולשה, של מי שעושים לנו טובה כשמכירים ביהדותנו, אלא כמי שמייצגים את המסורת היהודית האותנטית".
הרב יוסף הדנה, שכיהן קרוב ל־40 שנה (מ־1979 עד השנה שעברה) כרב הראשי של הקהילה, ובעצמו בן לאחד הקייסים החשובים ביותר של הקהילה, מתנגד לגישה הזו: "זה נכון שלא הכרנו את המסורת הרבנית, אבל זה בגלל שהיינו מנותקים. עכשיו, כשהתחברנו מחדש לכלל עם ישראל, ראוי שנאמץ את המסורת שכלל העם היהודי שומר".
שאלת הפלאשמורה
אם לא די בסבך הזה, הרי לתוך מערבולת הזהויות של הקהילה האתיופית נכנסה גם החלוקה בין ביתא ישראל והפלאשמורה. הרקע: במחצית השנייה של המאה ה־19 החלו מיסיונרים אנגלים לפעול באתיופיה, בעידוד מפורש של השלטון הנוצרי. בעידודם של המיסיונרים, נקבעה מדיניות שלפיה מי שאינם נוצרים לא יוכלו להוריש לצאצאיהם את הקרקעות שברשותם. מכיוון שחקלאות הייתה, ובמידה רבה עדיין, מקור הפרנסה העיקרי של רוב תושבי אתיופיה, ובחלק מאותה תקופה גם שררו באתיופיה תנאי אקלים קשים שהביאו לרעב מתמשך, היו יהודים רבים שלא עמדו בלחץ, והתנצרו. מכאן ואילך הם נקראו "פלאש מורה" (כינוי גנאי שניתן להם על־ידי אנשי ביתא ישראל, שפירושו: פלאשים מומרים). מצד שני, גם הקהילה הנוצרית לא מיהרה לקבל אותם, ולא אפשרה לילדיה להתחתן עם צאצאי הפלאשמורה. כך קרה שלמרות ההתנצרות, שמרו רוב צאצאי הפלאשמורה על קהילות שהיו נבדלות הן מהרוב הנוצרי והן מביתא ישראל.
בכל הפעילות ארוכת השנים להעלאת יהודי אתיופיה, היה ברור לעוסקים בכך שהמועמדים הרלוונטיים הם אך ורק אנשי ביתא ישראל. בני פלאשמורה מעטים אמנם הצליחו פה ושם להסתנן גם לעליות הגדולות של שנות השמונים והתשעים, אבל במספרים קטנים. פתאום, לאחר שעליית ביתא ישראל הושלמה למעשה במבצע שלמה, החלו קריאות שטענו שיהודים רבים עדיין נשארו באתיופיה ויש חובה להעלות גם אותם – קריאות שהתייחסו לאותם צאצאי פלאשמורה.
הקריאות האלה באו משני כיוונים שונים: מצד אחד היו אלה יהודים־אמריקנים, שההזדהות הכללית שלהם עם תושבי העולם השלישי הביאה אותם לתמיכה ברעיון שעל מדינת היהודים לקלוט בקרבה את כלל תושבי אתיופיה הטוענים לזהות יהודית, אפילו אם מדובר בזהות יהודית שהפסיקה להתקיים כמה דורות מוקדם יותר. מנגד, היו רבים מאנשי ביתא ישראל שבמשפחתם הקרובה היו גם בני פלאשמורה, וגם הם ביקשו להעלות את קרוביהם, לפחות בשם טענת איחוד המשפחות. מנגד, היו רבים אחרים מאנשי ביתא ישראל, כולל רוב הקייסים, שהתנגדו לעליית הפלאשמורה, מתוך תחושה שאין זה הוגן שצאצאי אלו שנקטו גישה אופורטוניסטית והתנצרו כשהיה קשה לדבוק בזהות יהודית שוב יהיו אופורטוניסטים, יחליפו שוב את זהותם וייהנו עכשיו מאותם תנאי עלייה וקליטה של צאצאי מי שדבקו בזהותם היהודית גם בשנים הקשות.
ושוב התגלה פער בין הנרטיב הלאומי־חילוני לנרטיב הדתי. ממשלות ישראל רצו לדבוק תחילה בנרטיב הלאומי־חילוני, זה שגורס שאם אדם המיר את דתו אי אפשר עוד לראות בו יהודי. מצד שני, דווקא קולות חשובים במערכת הדתית החלו לטעון שמבחינה הלכתית, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", וגם אם המיר את דתו הוא עדיין נחשב יהודי. כשהתברר שבני הפלאשמורה גם התחתנו לאורך כל השנים כמעט בלעדית עם בני עדתם, ולא התבוללו בסביבה הנוצרית, הקולות האלה הלכו וגברו.
ולדמן: "לא רק שכלל בני הפלאשמורה לא התבוללו בסביבתם, אלא שאצל 80% מהם אנחנו יכולים למצוא רצף של אמהות יהודיות, החל משלב ההתנצרות ועזיבת היהדות ועד ימינו. כלומר, מבחינה הלכתית מדובר ביהודים לכל דבר". על השאלה איך אפשר להעיד בבירור על רצף של כשישה־שבעה דורות של אמהות יהודיות, כשלרוב הדברים אינם מתועדים במסמכים, ובשעה שהממסד הדתי מתקשה להאמין אפילו למסמכים המעידים על יהדותם של שניים־שלושה דורות בלבד כשמדובר בעולי בריה"מ, עונה ולדמן: "המסורת האתיופית אוסרת על נישואים של קרובים, אפילו עד שבעה דורות. לכן אנשים מאוד הקפידו תמיד לדעת מיהם קרוביהם לאורך שבעה דורות, והיו זוכרים היטב את המידע הזה".
יש אחרים, חשדניים יותר, שגורסים שהתלהבות הפתע של הממסד הדתי מיהדותם של האתיופים נובעת יותר מהאמונה שרובם, בוודאי בני הפלאשמורה, חיים באופן מסורתי ויש סיכוי טוב שיצביעו למפלגות דתיות, בעוד לגבי עולי בריה"מ אין "חשש" כזה. גם אם יש ממש בהסבר הציני הזה, ברור שאלמלא היה בסיס הלכתי כלשהו לקבלת הפלאשמורה המפלגות החרדיות לא היו מרשות לעצמן לנקוט גישה כזו.
היו כאמור רבים מבני הקהילה, לא רק הקייסים, שהתנגדו להעלאת הפלאשמורה. היו שטענו שהפלאשמורה יביאו איתם מיסיונרים שיפעלו להתנצרותה של כלל הקהילה האתיופית בישראל. פה ושם אכן יש כמה מבני קהילת עולי הפלאשמורה שנצפו לאורך השנים מתפללים בכנסיות נוצריות, אבל הרוב הגדול אינו שם. ובסופו של דבר, תומכי הפלאשמורה הם שניצחו. אם כי, כמקובל בישראל, נקבעה לגבי הפלאשמורה פשרה מפא"יניקית טיפוסית. מצד אחד המדינה אמנם תאפשר את עלייתם ותעניק להם את אותו סל קליטה נדיב הניתן לשאר עולי אתיופיה. מצד שני, הם לא ייכנסו לארץ כיהודים הזכאים לעלות במסגרת חוק השבות, אלא על בסיס הכרה הומניטרית בצורך שלהם להתאחד עם בני משפחתם החיים בישראל, ובמסגרת חוק הכניסה לישראל החל על כלל מבקשי הכניסה לארץ.
יתר על כן: כתנאי לאפשרות עלייתם כלל עולי הפלאשמורה חויבו לעבור לא רק תהליך סמלי של "גיור לחומרה", אלא תהליך גיור מלא, המכונה, בלשון מכובסת, "השבה ליהדות". בהיותם מרוצים כל כך מעצם האפשרות לעלות לישראל, איש מבני הפלאשמורה לא העז עד היום לערער על התנאי הזה, ומדובר כבר בכמה עשרות אלפי אנשים.
המדיניות הזו עצמה היא כמובן עוד עדות למעמדם השונה של יהודי אתיופיה אצל ממסד הקליטה בישראל. אין עוד קהילה שלא הוכרה כיהודית מצד חוק השבות, ובכל זאת כל בניה אושרו לעלייה במסגרת חוק הכניסה. רבים רואים בכך "גזענות חיובית", או אפליה לטובה, של הקהילה האתיופית, שנובעת בעצמה מהחשש שאם תימנע עלייתם תותקף ישראל כמי שמתנגדת דווקא לכניסתם של עולים שחורים.
יהודים לכל דבר
ח"כ (לשעבר) אברהם נגוסה, ממובילי המאבק למען עליית הפלאשמורה ובעצמו בן הקהילה, אומר: "יש הצדקה מלאה להעלות את הפלאשמורה. מדובר באנשים שמבחינה הלכתית ממשיכים להיחשב יהודים, כי הם לא התבוללו. ל־80% מהם יש קרובים מדרגה ראשונה בישראל. איך אפשר לא להעלות אותם?". גם הרב ולדמן, המכהן כאמור כרבם של הממתינים לעלייה, תומך כמובן בתביעה הזו: "80% מבני הקהילה הזו הם בנים לאמהות יהודיות, שבוודאי צריכים להיחשב כיהודים לכל דבר, גם לפי חוק השבות. אגב, גם נשיא בית המשפט העליון לשעבר, מאיר שמגר, שחבר בוועד הציבורי למען הפלאשמורה, תומך בעלייתם בארץ על בסיס חוק השבות. מעבר לכך, מדובר באנשים שכבר כמה עשרות שנים חיים כיהודים לכל דבר, בתנאים קשים מאוד. הם מניחים תפילין, שומרים כשרות ושאר המצוות".
מנגד, טענה רווחת נוספת כנגד עליית הפלאשמורה מציינת שלפי הקריטריון של העלאת קרובים מדרגה ראשונה, יהיה צורך בסופו של דבר להעלות את כלל תושבי אתיופיה, או לפחות רבים מאוד מהם, שכן כל אדם שיגיע מיד יבקש להעלות גם את יתר קרוביו מדרגה ראשונה, ומכיוון שהחיים בישראל בוודאי עדיפים על החיים באתיופיה, רבים יבקשו לנצל זאת. החשש הזה נסמך גם על העובדה שבפועל, בכל פעם שפעילי העלייה ביקשו להעלות "גל אחרון ודי", תמיד איכשהו התקבצו אחר כך במחנות העלייה באדיס אבבה ובגונדר אלפי אנשים נוספים, שגם הם תבעו את זכאותם לעלות. אגב, הרב ולדמן אומר שכבר היום מהווים בני הפלאשמורה רוב קטן, כ־60%, מכלל הקהילה האתיופית בישראל, המונה כ־150 אלף איש.
נגוסה: "הסיבה לאינסוף גלי העלייה איננה שיש אינסוף אנשים שמועמדים לעלייה. להיפך. כשהוכרז לפני 4 שנים על נכונות של ממשלת ישראל להעלות קבוצה נוספת, אחרונה, של שארית יהודי אתיופיה (זה השם שבו מכנים פעילי הפלאשמורה את המועמדים לעלייה, כדי לא להשתמש בשם הגנאי פלאשמורה. י"ש), לא נרשמה שום הצטופפות חדשה במחנות העלייה. באו לשם רק אותם אנשים שהיו עוד קודם מועמדים לעלייה. העניין הוא שממשלת ישראל עצמה נוקטת סחבת ולא מעלה את כלל האנשים שהממשלה עצמה החליטה שהם זכאים לעלות, אלא מעלה אותם טיפין טיפין, וככה נוצר הרושם שלגל הזה אין סוף.
"ב־2015 הממשלה החליטה להעלות תוך 5 שנים את כלל שארית יהודי אתיופיה, עם רשימות מסודרות של כ־9,400 איש. והיה ברור שמעלים רק אותם, וזהו. אבל רק ב־2017 עלתה הקבוצה הראשונה מביניהם, כ־1,300 איש; ב־2018 אף אחד לא עלה, וב־2019 עלו בינתיים רק 600 איש. כלומר: מתוך 9,400 עלו כ־1,900. אז ברור שיש עדיין רבים שתובעים לעלות. והם יעלו, כי בני המשפחות ופעילי העלייה לא יוותרו עליהם. אז פשוט חבל לענות אותם סתם כל השנים האלה".
הרב שרון שלום חצוי בנפשו ביחס לפלאשמורה. מצד אחד, כאיש ביתא ישראל גם הוא מרגיש מתוסכל לנוכח היחס השוויוני, אולי אפילו האפליה לטובה, שמעניקה ישראל למי שהקפידו לשמור על זהותם היהודית ולמי שוויתרו עליה. מצד שני, גם הוא מכיר בעובדה שבמצב שנוצר, כשרוב בני הפלאשמורה כבר עלו, אין הצדקה להשאיר את מיעוטם נמקים באתיופיה. הרב הדנה אפילו מקבל עוד יותר את בני הפלאשמורה, ובעצם לא שונה בגישתו מזו של הרב ולדמן, המלווה את בני הפלאשמורה: "נכון שאבות אבותיהם התנצרו בגלל שהרגישו את עצמם דחוקים. אבל הם המשיכו להתחתן בינם לבין עצמם, ובפועל גם שמרו על מנהגי הקהילה. אז צריך לקבל אותם".
שורה תחתונה: הפער בין הנרטיב הלאומי לנרטיב הדתי ביחס לקהילת יהודי אתיופיה גרם לכמה אירוניות מעניינות שכבר צוינו, לרבות אחת הנוגעת למצבם הנוכחי של בני הקהילה. מסתבר שהעולים הנתקלים בבעיות מצד הממסד הדתי – ברישום נישואים או בעבודה ביקב – הם באופן בלעדי בני ביתא ישראל ולא הפלאשמורה. הסיבה: בני הפלאשמורה מוכנים כאמור לגיור אורתודוקסי מלא וחד משמעי, וממילא לממסד הדתי אין שום טענה כלפיהם. אבל סירובם של בני ביתא ישראל לקבל על עצמם את המינימום של "גיור לחומרה" גורם לחלק מהרבנים להמשיך להטיל ספק ביהדותם.
היחס החרדי
מה שלא פחות אבסורדי היא העובדה שלמרות שהוויתור על הגיור לחומרה התקבל בהסכמת הרבנות הראשית, היא לא נוהגת לכפות את עמדתה הזו על רשמי הנישואין או על משגיחי הכשרות הסרים לכאורה למרותה. הרב הדנה מספר שעד היום, בכל מקרה בעייתי כזה הוא מוזעק כדי לפתור נקודתית את הבעיה ולהעניק את ההכרה החסרה. "רוב הגורמים כבר מקבלים את 'ביתא ישראל', למרות שלא עברו גיור לחומרה, אבל אצל החרדים זה עדיין בעיה. אם כי כשהבעיות פורצות בפועל, בדרך כלל אני מצליח לדבר עם הגורמים הרלוונטיים ולהרגיע אותם, גם בקהילה החרדית".
המשמעות השנייה נוגעת לתביעה לאפשר לבני הקהילה לשמור גם על המסורות שהביאו מאתיופיה. כל עוד מדובר בעניינים שלא סותרים את המסורת ההלכתית הרבנית, אף אחד לא יפריע להם. אבל אם ינסה מישהו להתעקש על הזכות לשמור על מסורות שמנוגדות למסורת הרבנית, סביר שיירמס בלי כחל ושרק. איך אומר אחד הרבנים המעורים בענייני הקהילה: "אי אפשר לקבל את המסורת האתיופית, כי אז נצטרך לקבל גם את הקראים והשומרונים, שגם המסורת שלהם לא מכירה בהלכה הרבנית. עד המאה ה־20 אפשר היה לטעון שהאתיופים לא מקיימים את המסורת הרבנית כי היא פשוט לא הגיעה אליהם. אבל עכשיו הם התוודעו למסורת הזו, וחייבים לשמור עליה אם הם רוצים להיות חלק מעם ישראל".
