טבע משלה: תכירו את כותבת השיר "גשם גשם מטפטף"

כשהייתה סבינה מסג בת תשע היא ברחה מהבית. עם הוריה היה לה קשה, בית הספר נמאס עליה, והיא החליטה לברוח למערת כורכר על שפת הים, שם נהגו ילדי השכונה היפואית שבה גדלה לשחק. באותו יום גורלי כתבה את השיר הראשון שלה. "באתי לשם לבד, התיישבתי מול הים ובכיתי", היא מספרת. "ישבתי המון זמן מול הים. לאט לאט נרגעתי. חשבתי שהים מבין אותי, גם הוא בכה. בשלב מסוים השתעממתי, והוצאתי מחברת ועיפרון. אמרתי לעצמי שאכתוב את מה שהים אומר".

מה הוא אמר?
"היה נדמה לי שהוא אומר 'היה היה', לפי רחש הגלים. אחר כך גל הביא המון קונכיות לרגלי המערה, בקול פעמונים, וירדתי ולקחתי קונכייה אחת. עד היום יש לי אותה. חשבתי – פה הסיפור. בתוך הקונכיות נמצא קולו של הים. הצמדתי את האוזן לקונכייה ושמעתי גם 'היה היה', חלש יותר. באותו יום הבנתי שהטבע מכניס אותי למצב מודעות מיוחד, למצב כתיבה. והכתיבה היא מתוכי. ואז כתבתי שיר.

"כתבתי שהקצף לבן, והשחף לבן, אבל השחף צוחק ואני בוכה. ואני סגורה, והמערה סגורה, אבל האופק פתוח. ראיתי שזה ההיפך מזה, וזה דומה לזה, וזה דומה בצליל. השוויתי את עצמי לטבע ופתאום נגלו לי כל מיני תהליכים. עד סוף היום היה לי שיר. אבל בעיקר הייתה לי חוויה. גיליתי את עניין הכתיבה בטבע. זה היה מין אושר כזה, שאחר כך תמיד ארצה לחזור אליו. תמיד ארצה לשחזר אותו. מאז גם החיים בבית נראו לי נסבלים. ובבית הספר הצטיינתי. הבנתי שתמיד יהיו לי הטבע והשירים".

האי שלי בכנרת

הטבע והשירים המשיכו ללוות את סבינה מסג בכל צעד ושעל בחייה. אני נפגשת עם מסג – משוררת ומתרגמת, חלוצת ז'אנר האקו־פואטיקה בארץ, הידועה גם בשם "עדולה" בכתיבתה לילדים – בחצר ביתה של רחל המשוררת ברחוב הנביאים בירושלים. כבר עשר שנים שהיא מגיעה לכאן כמה ימים בכל חודש, כותבת ומתרגמת.

"הגעתי לכאן בגלל רחל, שאני מאוד אוהבת. ואז גיליתי שבעלי הבית הזה, הסמוך לבקתה שבה גרה רחל, הם מכרים שלנו, שלא ממש משתמשים בבית. אז אנו עושים חילופים – הם מתארחים אצלי בכליל ואני כאן. רחל חיה פה שנה. כאן היא כתבה על עץ האגס ועל התאנה הזקנה. הנה, תראי, התאנה עוד קיימת".

הבית הירושלמי העתיק בחצר הקסומה הוא רק אחד מן המקומות ברחבי הארץ שאותם פוקדת מסג באופן קבוע. מקום מושבה נע בין היישוב האקולוגי הגלילי כליל, שבו היא מפעילה היום בית נופש משפחתי, למושבה מגדל שלמול הכנרת, צפת העתיקה, נחל ראש פינה וכאמור ירושלים. בכל מקום כזה היא כותבת, בדרך־כלל בטבע, בין העצים והסלעים. למעלה משלושים ספרים מונה מפעלה הספרותי. לאחרונה ראה אור ספרה "על היופי הבלתי מצוי של המצוי" (מקום לשירה והקיבוץ המאוחד), שמכיל שירים קצרים, כולם תלויי מקום, המחולקים לפרקי חייה.

היא נולדה לפני 75 שנים בבולגריה, ובגיל חמש עלתה עם משפחתה ליפו. אביה, שחלם שתהיה דיפלומטית, רצה ללמד אותה את השפה הצרפתית והביא לה מהדורה מיוחדת של "רובינזון קרוזו", שאותו היא מציינת כספר החשוב של חייה. "זה היה ספר ענק עם ציורים נפלאים על נייר עבה, בצרפתית. ישבתי איתו וקראנו את הספר, אבל אבא רצה להכין אותי להיות דיפלומטית, אשת העולם הגדול, ואני הבנתי להיפך – שאפשר לברוח מהעולם. שיש איים בודדים ואפשר להתחיל הכול מחדש, כמו רובינזון קרוזו. הבנתי שאם אתה לא אוהב את החיים שאתה רואה סביבך אתה יכול ליצור חיים אחרים. אתה יכול ללכת למקום אחר, לאי בודד, ולהתחיל מחדש. לבנות את הבית שלך, עם החוקים שלך, ולמצוא את החברים שלך. זו הייתה ממש הצלה. תמיד היה קיים אצלי העניין של להציל את החיים".

והיא הצילה. תחילה כתבה. ב"דבר לילדים", ב"הארץ שלנו", ב"מעריב לנוער". קראה את רחל, "בגלל השירה הפשוטה, המקום והכנרת", ואת שלונסקי, "בגלל העבודה עם השפה", וכבר הצטיינה בלימודים. עם זאת, הייתה ילדת טבע. "שם הכול היה אפשרי. עם הים והמערות והדיונות והשקמים. בתיכון הצטיינתי, קיבלתי מלגה ממכללת רדקליף בארה"ב, אבל לא רציתי לנסוע. כל הנעורים רק קראתי, וחשבתי על החיים האחרים. ידעתי שהאי שלי הוא בגליל, למרגלות הכנרת".

למה דווקא הכנרת?
"יכול להיות שרחל השפיעה עליי, עם כל כתיבתה על הכנרת. גם נכנסתי לתנועת השומר הצעיר, שלקחה אותנו לטיולים. היה טיול אחד מים לים, מיגור אל הכנרת, ובגיל 16, אחרי שקראתי המון רחל ושלונסקי, ראיתי בפעם הראשונה את הכנרת. אני זוכרת שעמדתי שם, על המדרון הירוק עד המים. זה היה מה שנקרא חווית שיא. שמעתי קול בתוכי אומר לי – אני מכאן, ולכאן אני אחזור. רק אמצא את בן זוגי, עם מי להקים את האי הבודד, אבל לפה אני אחזור".

בצבא פגשה את מי שעתיד לחלוק איתה את האי – הצייר אהרון מסג. "הוא היה גדול וחזק ויפה ותמים. הוא הגיע מכפר שלם, וכבר היה שותל גינות ומגדל תרנגולות, והחיים שתכננתי התאימו לו. אני רציתי חיים של חזרה לטבע, שבהם נעשה הכול בעצמנו – נבנה את הבית, נגדל את האוכל. הוא כבר צייר, שמו לב לכישרונו כבר אז". השנה הייתה 1963. הם התחתנו מיד, באולם של הצבא. "רצינו להשתחרר מהכול. היינו בני עשרים, סוף סוף יכולנו ללכת לחיות איך שאנחנו רוצים".

הדתי הוא האלטרנטיבי

הם שכרו בית במושב חמד. "רציתי מקום שיהיה קרוב לאוניברסיטה", היא מספרת, "כי בכל זאת בהתחלה רציתי ללמוד. ידענו שזה זמני ובסופו של דבר נעבור לגליל. מצאנו שם בית נפלא ומאוד זול. הוא היה מוקף שושנים, עם גדר רימונים, מטעי פקאן ואפרסקים. במשך זמן מסוים בכלל לא שילמנו, אלא עזרנו בעבודות של המטע".

אינכם דתיים, ובחרתם להתגורר במושב דתי. למה?
"הדתי היה בעיניי האלטרנטיבי של פעם. רציתי את האלטרנטיבה, רק לא מותגים ולא וילות. שם היו אנשים דתיים, והכול היה יותר פשוט. ואני חיפשתי את הפשטות. חוץ מזה, המסורת חשובה לנו. עד היום אין אצלי ערב שבת בלי קידוש".

מסג מתארת חיים מאושרים במושב, אידיליה של ממש, ופניה מאירות. בכלל, הפנים שלה מאירות מעיקרן. "אמרנו לבעל המקום שלא יביא פועלים, שאנחנו נעבוד. זה היה אושר. היינו מביאים לשדה שבשטח הבית מחצלת, ספרים ואוכל, וקוטפים במשך ארבעה או חמישה ימים, תוך כדי שאנחנו קוראים. קראנו את הפילוסופים שמדברים על הפשטות – בעיקר את הנרי דייוויד תורו, והמון שירה.

"חיינו בהתבודדות מוחלטת. אי אפשר היה לבוא אלינו בלי לקבוע חודשים קודם בטלפון הציבורי. רצינו לחיות אחרת, עם חוקים אחרים, ואם באים אנשים זה בלתי אפשרי. היינו רק אנחנו והספרים, והאדמה וכל הגידולים שלה. גדר של ברושים מפה, רימונים מפה, שושנים, עצי אפרסמון ופקאן, מטע של אפרסקים שפורח בוורוד. התחלנו לגדל גם ירקות. בסוף השטח היה ואדי ובו זרם נחל מוסררה, שם, למרגלות האקליפטוסים, הייתה לי כורסה שאהרון בנה מעץ שנכרת, והייתי יושבת וקוראת. חיינו שם רק שנינו, כמו אדם וחוה בגן עדן, וכל הזמן קראנו שירה".

באותם שנים מסג – שהייתה כאמור ילדת פלא הכותבת בעיתונים שונים – לא כתבה ולא פרסמה. שתיקת הכתיבה שלה תימשך עשרים שנה. רק כשתהיה בת ארבעים יראה אור ספרה הראשון. "באותן שנים ההחלטה שלי הייתה שצריך להאט. שצריכים קודם לחיות פיסת חיים. מה אדם צעיר יכתוב? או שהוא ימחזר חומרים של אחרים, או שישב בדירה בתל אביב ויהיה נורא מסכן ויכתוב כמה הוא מסכן. אני רציתי קודם כול להציל את החיים, לחיות חיים אחרים לגמרי מאלו שחיו הוריי. לחיות כמו רובינזון קרוזו, כמו תורו. חיים על האדמה, שבהם אתה בונה את הבית שלך".

מאוחר יותר, כשאהרון התפרסם וציוריו החלו להימכר, קנו בני הזוג את המשק במושב ובנו את ביתם.

לא רצית אז ילדים.
"לא. רציתי שהחיים יוכלו להישאר פשוטים, וברמה של שירה. עם ילדים צריך לרוץ לקופת חולים. מאוחר יותר שיניתי את דעתי. אבל אז חיינו כמו שאנחנו רוצים. המאורעות המרכזיים היו איפה נראה את השקיעה ואיפה את הזריחה. היינו מביאים את הכיסאות שלנו לשקיעה פה, ולזריחה שם, ואם יש עשב חדש אז יושבים לידו. ממש חיינו את העונות. כמעט לא יצאנו מתחומי הבית והמושב".

ובכל זאת, לפעמים הם היו צריכים לצאת לעיר. לרופא השיניים למשל. אז היו מבקרים גם בים, ומסג הייתה עוברת בספריות ולוקחת ספרים מלוא היד. "16 ספרים בכל פעם. מהספרייה האמריקאית והבריטית, ספרות אנגלית. השנים ההן היו סטאז' בשבילי גם לעבודת התרגום. אהרון צייר, בעיקר בלילה, ואני הייתי קוראת לו את השירים, בעיקר את המשוררים הכפריים – רוברט פרוסט, אמילי דיקנסון – ומתרגמת על המקום. זה היה יותר מכל אוניברסיטה".

שנתיים היא בכל זאת הלכה לאוניברסיטה, ללמוד ספרות ואנגלית, אבל אז הבינה שזה לא בשבילה. "ציפו ממני להיות פרופסור, והיה בזה הימור, להחליט על החיים הפשוטים. אבל אחרי כמה שנים כאלו ראיתי שזו הדרך, שככה נמשיך. עמוק בליבי חשבתי שמשורר לא צריך להיות אקדמאי. בייחוד כשהייתי צריכה להגיע לאוניברסיטה מהמושב בטרמפים. כי ודאי שלא החזקנו רכב, עד היום אני לא מחזיקה. הייתי צריכה לצאת בשביל לכביש גהה, בתוך ביצות ועניינים, והרבה מהטרמפים היו משאיות זבל, כי היו שם הרבה בסביבות חירייה. ראיתי שזה לא לעניין לנסוע לאוניברסיטה בזמן שבמושב למשל ישנה פריחת התפוחים. הרגשתי שזה בזבוז זמן. אז הפסקתי את הלימודים, אבל המשכתי בקריאה אינטנסיבית".

עשרים שנות התבודדות

בני הזוג מסג לא ויתרו על הכנרת, שנכחה מאוד בחייהם. בכל שנה הם היו נוסעים לחוף עין גב שלמרגלות הכנרת, מקימים מאהל, וגרים שם במשך כארבעה חודשים. "תפרנו את האוהל בעצמנו, בנינו גדר בעצמנו, הכנתי כובעים מכפות תמרים, הכול עשינו לבד. כל הזמן היו מלאכות. היינו שם בכל שנה, עד שהגשם גירש אותנו. קמנו בבוקר וראינו את הכנרת נפרשת מולנו, ושש שעות ביום היינו דגים. בתחילה רק אהרון היה דג, ואני הייתי יושבת לקרוא. אבל פעם אחת הוא נתן לי להחזיק את החכה, ונתפס הדג הגדול שתפסנו אי פעם. אחרי שהרגשתי את זה לא יכולתי להפסיק. אז אהרון הכין גם לי חכה, עם חוט ניילון, קרסים, בצק לפיתיון".

היה מסוכן לחיות שם באותה תקופה.
"הסורים היו למעלה, על הגולן, ומדי פעם ירו. היינו הולכים עם החכות והסל לכיוון המזח וידענו שהסורים מסתכלים עלינו. היינו צוחקים על זה. לא פחדנו, היינו צעירים. מעט אנשים הגיעו לשם, ואיתם היינו עושים החלפות – דגים תמורת ירקות ופירות. ביצים וחלב היו מביאים לנו מהקיבוץ. הימים היו מלאים – דיג, ניקוי הדגים, שחייה, זה לקח שעות. ואחרי הצהרים היינו יושבים ליד מדורה קטנה עם קפה וקוראים, דברים מרגשים שקשורים לחיים שלנו, עד שהחשיך. הכול היה מאוד מרגש".

השינוי אצל מסג חל עם פרוץ מלחמת ששת הימים. "פתאום יצאנו מגן העדן שלנו. עד אז לא שמענו חדשות ולא ידענו דבר על מה שקורה. היינו ממש באי משלנו. כשהתחילה המלחמה וראינו את השכנים שלנו כורים שוחות כדי להתחבא, זה היה מפחיד. הייתה הרגשה שאולי זה הסוף. יצאנו מהשקט שלנו ויצאנו מעצמנו. אם הייתה לי עד אז איזושהי מחשבה שאולי ניסע לחיות בניו זילנד או במקומות עם טבע חזק, איפה שיש נהרות חזקים, דגים גדולים – זה בטל. אז התחיל העניין שלי עם הארץ. רק הארץ".

למה?
"כי פתאום ראינו שזה לא מקום כמו כל המקומות. ראיתי שזה מקום שנלחמים עליו, ושאם חשוב לי הדבר הזה אני צריכה לתת את הכוח שלי פה, לא ללכת למקום אחר. ואולי אני לא אוכל להציל את כל העולם ואפילו לא את כל הארץ, אבל אם אני אצור אי של שקט, שבו כל מי שיבוא אליי יתבשם, זה ירגיע את העולם. מלחמת ששת הימים ממש שינתה אותי. פתאום נעשינו מפה, מהארץ, ופתאום גם רציתי ילדים. אם כבר לבנות בית, בית אמיתי זה גם ילדים. ואז נולדו ילדינו, בזה אחר זה. יעל, תמר ונמרוד".

את ילדיה היא החליטה לגדל אחרת. "היו הרבה החלטות, איך לגדל גם את הילדים בצורה של התעלות, בחיים של שאר רוח ושירה. אז לימדתי את עצמי רפואת עשבים ותזונה. וזה עבד. הילדים לא ראו רופא ולא נגעו באנטיביוטיקה. בחיסונים עשיתי חושבים. חלק כן וחלק לא. המשכנו לנסוע לכנרת, לחוף אחר, שקט יותר, ולימדתי בעצמי את הילדים. בתקופה הזו הייתי כותבת רק אם הייתי מוכרחה, אבל הייתי מזכירה לעצמי תמיד שלא חשוב לנקז את האנרגיה לדפים, אלא לשמור אותה לבית ולילדים. כי רציתי לעשות תיקון לילדות שלי. במקום צעקות – מוזיקה ויצירה".

כשהילדים היו בתיכון, הרשתה לעצמה מסג להתחיל לכתוב. "נגמרו עשרים השנים של ההתבודדות, הרשתי לעצמי לצאת החוצה. אהרון כבר התפרסם עם הציור, והתחילו להגיע אלינו אנשים. אספנים הגיעו בשביל הציורים של אהרון, ולי התחילו להיות חברים ספרותיים. נורית זרחי הייתה חברתי הראשונה. יהודה עמיחי היה מגיע אלינו. הייתה שבת שאירחנו אותו ואת משפחתו. הם הגיעו ברגל מכביש גהה, ונהנינו ביחד מאווירת השבת במושב".

מותר להיות שמח

בגיל ארבעים, בשנת 1984, פרסמה את ספר שיריה הראשון, "קולות מַשָּׁק". במקביל החלה לכתוב גם לילדים, תחת השם הספרותי "עדולה". "נורית זרחי כתבה אז רק לילדים, וההיכרות איתה שחררה אצלי את הכתיבה הזו. אני מאוד מחוברת לילד שבי, והסתכלתי על הילדות שלי, על הילדים שלי בבית. אבל עדיין לא הייתי בטוחה שאני רוצה שיֵדעו שזו אני. עוד לא הייתי ידועה כסבינה מסג, ולא רציתי ישר לשייך את השם הזה לכתיבה לילדים. אז המצאתי שם – עדולה".

למה עדולה?
"זו דמות מהרומן 'מעגלות' של דוד מלץ, בן העלייה השנייה. יש שם עדולה אחת, בת קיבוץ, שהיא ילדת טבע, קצת פרובוקטיבית, מתרחצת בכנרת וישנה בקש. קלטתי את בת הטבע שבה, וזה מה שרציתי להיות. אז התחלתי לחתום כעדולה. אוריאל ובינה אופק התאהבו בשירים והתחילו לפרסם אותם בידיעות אחרונות. אחר כך הזמינו אותי לעזור במדור הילדים של ידיעות. הם ידעו שעדולה זו אני, אבל אף אחד אחר לא ידע".

לכתיבה לילדים הייתה סיבה נוספת: "בכתיבה למבוגרים הייתה מקובלת אז שירה לא מחורזת, לא שמחה, ואסור היה להגיד 'אנחנו'. ואני, בעולם שתיקנתי לי, כן שלמה עם היותנו בארץ, לא בענייני פוסט ציונות, כן חושבת אנחנו, כן בעד שמחה, ומאוד אוהבת לעבוד עם השפה, בחריזה. ובכתיבה לילדים זה היה מותר. מותר להיות שמח, מותר חרוזים, מותר להגיד אנחנו. התחלתי לכתוב לילדים כדי לכתוב יותר תמים, מהשכבה שנמצאת לפני השאלות אם אני אשכנזי או ספרדי או בעד הציונות או נגד. לפני כל ההגדרות".
במקביל לכתיבה לילדים ולמבוגרים, החלה מסג גם לתרגם. בתחילה סופרים כפריים כמו אמילי דיקנסון ורוברט פרוסט, לאחר מכן, בשל דרישת העורכים, משוררים מודרניים יותר כמו סילביה פלאת ובעלה טד יוז, מפעלי התרגום הגדולים שלה, שלהם נדרשו כעשרים וחמש שנה.

תקופת זמן ארוכה במיוחד.
"אני עושה דברים מאוד לעומק, והייתי צריכה לקרוא המון כדי להבין, בייחוד את יוז. אני מתרגמת בצורה שאני מפנימה את השיר, ישנה עליו, מחכה להברקות, לא מעבירה רק תוכן. קל להעביר תוכן, אבל לא קל להעביר את כל העוצמה של השיר. אני חיה את השיר, אני קוראת אותו לאהרון, אני בודקת את כל ההקשרים, מה הוא רומז, מבינה את כל העולם של השיר, ואז אני יוצרת אותו בעברית. הכי קשה זה הזכרים תרבותיים. צריך גם ללמוד את התרבות. הייתי צריכה לקרוא את כל השירה האנגלית והאמריקנית כדי להבין איך כתבו בני זמנם, מה היה מיוחד בהם לעומת בני זמנם. זו המון עבודה".

בלי לרסס, בלי חשמל

בשלב מסוים החלו בני הזוג מסג לשים לב למטרדים אקולוגיים בסביבת מגוריהם, בעיקר הר חירייה ההולך וגדל ופגעי המטוסים מנמל התעופה בן גוריון הסמוך, והחליטו לעזוב את המושב האהוב. ב־1979 קבעו את מקומם בכפר האקולוגי כליל, והם נמנים עם מייסדי המקום. "הגענו לשם בלי הילדים, שכבר היו גדולים. בהתחלה היינו ארבע משפחות שגרות באוהלים. כל אחד בנה לו אוהל ובורות מים, ושתלנו. חוות בודדים. וזה היה נפלא. בסופו של דבר הפכנו להיות יישוב חקלאי של מגדלי זיתים. גם לי יש כרם זיתים".

במה מתבטאת האקולוגיות של המקום?
"אלו אנשים שרוצים לחיות קרוב לטבע, בלי לרסס, בלי חשמל, בלי תשתיות. בלי להזיק לכדור הארץ. זה כך עד היום. הכול באנרגיה סולארית. התושבים הם לרוב אמנים ומרצים, אבל כולם עובדים בעצמם באדמה".

בטבע הבר הפראי של כליל בנו בני הזוג מסג את ביתם. בתחילה היו אלו שני צריפים פשוטים, אחד משמש למגורים ואחד כסטודיו. אבל בשנת 2003 לקה אהרון באירוע מוחי. "מאז העולם קרס", אומרת מסג. "בתחילה הוא חזר לאיתנו ונשארנו בכליל, אבל הוא היה חלש יותר והיינו צריכים להחליף את המתווה של הצריפים בבית אמיתי, כדי שיהיה לו נוח. אחר כך המצב שלו החמיר ונהיה סיעודי.

בכליל לא נוח לאדם חולה. אמבולנס בקושי יכול להגיע לשביל העפר המוביל אלינו. אז נאלצנו לעבור לגור בדירה שכורה ליד הבת שלנו, סמוך למושבה מגדל בכנרת. בגלל הטיפולים היקרים הפכתי את הבית הגדול בכליל לצימר. קראנו לו וילה כליל הטבע. חילקתי את הבית להרבה חדרים, השלמנו את בניית הברֵכה, ובכל פעם אני משכירה אותו לבית אב אחד. יש לול תרנגולות ואני עושה לילדים שמגיעים שעת סיפור. ברוך ה' זה הולך טוב, כבר עשר שנים".

אל האקו־פואטיקה – שירת הטבע האקולוגית – היא הגיעה דווקא דרך מה שנראה לא מתאים לאורך חייה – האינטרנט. "לפני 15 שנים התחברתי לאינטרנט. גם כי סגרו לי את הספריות בתל אביב, וגם כי התחלתי לכתוב לעיתון הארץ והעורכים דרשו שאשלח להם את הדברים במחשב. כך נודע לי מה קורה בעולם, וראיתי שנהייתה סוגה בשם אקו־פואטיקה, שירה אקולוגית.

"פתאום הבנתי שמה שאני כותבת זה אקו־פואטיקה. כשאני כותבת על הגינה שלי במושב, והריח של המזבלה, והשחף המת, זה אקולוגיה. זה גם היופי של הטבע, גינה ופרחים והאפרסק, וזה גם הפגעים שעושים בני האדם לטבע. זו לא שירת טבע רומנטית כמו שכתבו פעם. לא הכול יפה בטבע. אנשים שחיים בטבע, ולא רק באים לצימר, יודעים שצריך לצרוך פחות כדי שיהיה פחות מזבלות ושיורים בשחפים כי הם ייכנסו למטוסים ושיש זיהום אוויר מגהה ושצריך לנסוע פחות ברכב. כשאתה יודע את כל זה, ועדיין אוהב את הטבע, אז נוצרת אקו־פואטיקה".

בעקבות הגילוי הפכה מסג לחלוצת האקו־פואטיקה בארץ. היא החלה לכתוב מאמרים בנושא, טור קבוע ב"הארץ", תרגמה ספרים, ואף הכריזה על פרס לכתיבה בז'אנר האקו־פואטיקה, שבו היא מבטיחה לזוכה מימון ספר שירה.

סליחות בצפת העתיקה

מסג מעידה על עצמה שהיא אינה נוסעת לחו"ל. "למעט כשמזמינים אותי לפסטיבלי שירה, וגם אז אני חוזרת מיד", היא אומרת. "מעולם לא הייתי בלונדון או בפריז או בניו יורק. לא רצינו לנסוע. קודם כול כי אין מספיק זמן. אנחנו רוצים להכיר את הארץ הזו, ותור חיים אחד לא מספיק לכך. לארץ יש הרבה פנים. מושב דתי זה פן אחד. צפת העתיקה היא פן נוסף. במשך שמונה שנים היה לנו בה בית. מקומות נוספים קבועים היו המנזר בעין כרם, נחל ראש פינה וכמובן המאהל או הכנסייה הסקוטית בכנרת. אני כותבת את הארץ. מכל מקום כזה שבו חיינו יצאו שירים. יש לי ספר שלם על צפת שעוד לא יצא. לא מעניין אותי לכתוב שיר על תיירות בפריז. פה אני מושקעת ופה יש סיכוי שזה ייכנס לעומק".

איך הגעתם לצפת?
"אלן אפטרמן, מייסד כליל, למד שם קבלה ולקח אותנו לשם. בתחילה רק טיילנו, ואז גליתי שאני יכולה לשכור שם בזול. היינו באים בכל חודש תשרי לבית עתיק בשכונת המקובלים. חווים את האנרגיה מהסליחות, נעים מהעצב אל השמחה של סוכות. בכל מקום שבו עברתי חשבתי שכאן האר"י היה גר. הייתי הולכת לשיעורים, קוראת תהילים בקבוצה עם הש"סניקיות, מצטרפת לשמחת בית השואבה של האמריקאיות. זה לא היה לשם האנתרופולוגיה. השתתפנו בחיים האלו. אני יהודייה, זה מעניין אותי".

למקום אחד היא כן נוסעת לעיתים – נורווגיה. מסג היא המתרגמת של המשוררים הנורווגים אולב האוגה, רולף יאקובסן וטאריי וסוס, העוסקים גם הם בשירה אקו־פואטית. שני אחיו של אהרון נשואים לנורווגיות, ומסג החלה ללמוד את השפה. כשאהרון חלה נסעו בני הזוג לנורווגיה לתקופה ארוכה, למטרות מנוחה ובריאות. "שכרנו בית על גדת הפיורד. רציתי לכתוב, אבל מה אכתוב על הפיורד, אין לי פה השקעה של עשרים שנה. אז אמרתי לעצמי שאראה מה הם כותבים על הפיורד והתחלתי לחפש שירה נורווגית. בהתחלה תרגמתי לעצמי, וכשחזרתי לארץ הראיתי את הדברים למו"ל, והחלטנו להוציא לאור". מאז היא לקחה קורס ללימוד השפה הנורווגית, קוראת בכל יום עיתון בנורווגית וגם החלה לנסוע לנורווגיה כדי "לתרגם את הדברים במקום שבו נכתבו".

בשנה שעברה הפך שיר ילדים שכתבה, "גשם גשם מטפטף", ללהיט וויראלי, כשג'יהאן ג'אבר, מורה לעברית מטייבה, שרה אותו לתלמידיה בליווי דרבוקה. "לא ידעתי מזה כלום", אומרת מסג. "אני יושבת בכליל בין הסלעים, בלי טלוויזיה ובלי פייסבוק, כמעט לא רואה אנשים. שמעתי על זה כעבור חודש מהבנות שלי, כשהתחילו לפרסם שעדולה כתבה את זה ורצו לראיין אותי. המורה לקחה כמה שורות מהשיר. במקור הוא בעל שלושה בתים. אני מאוד רוצה להכיר אותה. הסיפור הזה גרם לי לחזור לשירי הגשם שכתבתי לילדים, יש לי תיקייה שלמה כזו במחשב, ולאסוף אותם לספר שייצא בעתיד. ציירת מכליל יושבת היום ועושה ציורים לשירים האלה. חמישים שירים על גשם מטפטף".

טבע גם בתל אביב

הזִקנה והמוות מעסיקים את מסג. בספרה היא כותבת בשיר "זריחה": "כְּבָר מְאוּחָר, הַזְמַן עוֹבֵר/ מִשָׁנָה לְשָׁנָה שִׁיר הַזְּרִיחָה/ פָּחוֹת נִפְעָם// יוֹתֵר שָׁלוֹם חָבֵר". "מעסיק אותי עניין החזרה", היא אומרת. "לא שיניתי מקום, מעולם לא שיניתי בן זוג. אמנם אני עוברת בין מספר מקומות, אבל אלו אותם המקומות. שלשום התעוררתי כרגיל בבית מול הכנרת. ושוב הזריחה בכנרת, מה שאני חווה מגיל 16, ושוב ההתרגשות, ושוב כתיבת שיר. אלו המון שירים על אותו נושא. ויש החשש שאתפעל פחות. יש לי ברוך ה' הרבה התפעלות, הרבה התרגשות. אבל פתאום השמש היא כמו מכר ותיק, כמו שלום חבר.

"ויש גם את זה שאתה מתקרב לקץ. אני בת 75, בעלי חולה מאוד. יש לי חטיבה שלמה של שירים על מוות וסוף. אני מודעת לגיל. אולי בגלל זה הגברתי את הפעילות. את המפעל האקו־פואטי רציתי פעם לעשות בתמיכה ממלכתית, אבל ראיתי שזה ייקח יותר מדי זמן, והתחלתי לעשות את זה בעצמי, בקטן. עניין הגיל מכניס אותי לבולמוס כתיבה ועשייה, כי אם לא עכשיו אימתי. בגלל זה אני מוציאה עכשיו הרבה ספרים. בקרוב יצא ספר גדול שלי שבו אספתי את כל השירים שכתבתי לרחל, ולקראת שבעים שנה למדינה יראה אור הספר 'כן שרתי לך ארצי', שמאגד שירי ארץ חדשים שלי".

היא מהמשוררות האופטימיות ומלאות שמחת החיים שיצא לי לפגוש. בשיר "ביקוש לעצב" היא כותבת: "זֶה שֶׁיֵּשׁ בִּקּוּשׁ/ לְעֶצֶב/ אֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁעָלַי לְעַצֵּב/ אֶת שִׁירַי/ בְּצוּרַת/ דִמְעָה". "אני נגד התפיסה של המשורר המיוסר", היא אומרת. "הצלתי את עצמי מזה, ואני רוצה להדגיש את האפשרות של החיים בטבע ושל החיים בשמחה. הם אומרים לי על מה את מדברת, איפה יש טבע. בטח שיש טבע, אפילו לתל אביב יש טבע, תלכו לים. הם לא הולכים לים, המשוררים. יושבים בבתי קפה סגורים כאלה. אני יושבת עם חברה בקפה של משוררים, אבל כשמתקרבת השעה ארבע אני חייבת לצאת לכיוון הים, כי שקיעה. שקיעה זה אירוע. צריך להיות שם. ואני רואה שאחרים לא מבינים את זה. הם טוענים שאין טבע כי הם לא מחפשים אותו. ההוראה היא למצוא את היופי במצוי. לא צריכים לנסוע עד הארצות היפות. צריך לדעת למצוא פה את היופי".