תמיד בזוג: שלא נהגו כבוד זה בזה

"ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (במדבר כה, ט).
הפסוק החותם את פרשת בלק משאיר אותנו בהלם. כך, כמין עובדה מספרית בנאלית, מסכם הכתוב את המפגש עם בלעם. מסתבר שמעבר לרוח השמחה והעליצות המאפיינת את פרשת בלק לנוכח כישלונם ותסכולם של בלק ובלעם, יש אסון גדול. לאורך כל הפרשה התענגנו על הברכות ועל החסינות הישראלית והנה אשר יגורנו בא לנו. האיש שתום העין נתן בנו את עינו הרעה על ידי עצה רעה ועמוקה כשאול, "לכה איעצך" (במדבר כד, יד), והביא למותם של עשרים וארבעה אלף מישראל.

בדברי קבלה נתפרשו הדברים כך: "שמתו בשביל נשיא שבט שמעון כ"ד אלף מישראל בשיטים לפי שהרג כ"ד אלף בשכם ונתקנו בכ"ד אלף תלמידים שהיו לו לרבי עקיבא" (מגלה עמוקות אופן עג ופח; חסד לאברהם, מעין ה', נהר כה).
אכן, מספר זהה למתים במגפה חוזר ומופיע אצל רבי עקיבא. סיפורו מתחיל בשתים עשרה ועוד שתים עשרה שנות לימוד מחוץ לביתו. לאחר 24 שנות לימוד אלה הוא שב לביתו ועִמו עשרים וארבעה אלף תלמידים. כל אלה, השנים והתלמידים, נסתיימו בקטסטרופה נוראה של מוות ואובדן.

אמרו: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לרבי עקיבא… וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה בזה, והיה העולם שמם. עד שבא רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום… והם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב ע"ב).
סברה הנסמכת על נוסח אגרת רב שרירא גאון היא שתלמידי רבי עקיבא מתו במלחמת השחרור כחייליו של בר כוכבא. גם סברה ריאליסטית־היסטורית זו אין בה כדי להסביר את סיבת הכיליון הנורא של קבוצה נבחרת, שמספרה עצום – דור שלם של לומדי תורת רבם. במאמר זה נבקש להציע פרשנות אחרת לסיבת מותם של תלמידי ר' עקיבא.

להיות הזוגיות תמיד

דברי הגמרא לעיל הובאו במהלך סוגיה הדנה בשאלה של ילודה ופריון. מהי חובתו של האדם בהולדת ילדים? במשנה (יבמות ו, ו) נאמר: "לא יבטל אדם מפריה ורביה עד שיהיו לו בנים. בית שמאי אומרים: שני בנים. ובית הלל אומרים: זכר ונקבה".
הגמרא מפתחת דיון נרחב בנוסף, שבמהלכו מובא המעשה בתלמידי ר' עקיבא:
"תניא. רבי יהושע אומר: נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו. היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו. שנאמר: "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים (קהלת יא, ו).
רבי עקיבא אומר: למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו. היו לו תלמידים בילדותו, יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר: "בבקר זרע את זרעך…". אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אטיפטריס…".

מותם של שנים עשר אלף זוגי התלמידים מובא כאן כאישור וכחיזוק לאמירה של רבי עקיבא: לעולם יש להעמיד תלמידים. בסופו של הדיון נקבעה ההלכה כרבי יהושע. הווה אומר: צריך אדם להיות נשוי ובזוגיות תמיד.
מכאן ואילך ממשיכה הסוגיה (יבמות סא ע"ב) בסדרת מאמרים על זוגיות:
"אמר רבי תנחום אמר ר' חנילאי: כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה… במערבא אמרי: בלא תורה, בלא חומה. תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא".
אמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו אישה אינו אדם… תניא רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים… רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות. בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות".
כידוע, בן עזאי עצמו לא נשא אישה, עד אשר אמרו עליו "נאה דורש ולא נאה מקיים". סופו שהיה מבאי הפרדס והציץ ומת.

ממשיכה הגמרא:
"שובה ה' רבבות אלפי ישראל", מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל.
אבא חנן אמר משום רבי אליעזר: חייב מיתה… אחרים אומרים: גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "להיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך". בזמן שזרעך אחריך, שכינה שורה. אין זרעך אחריך, על מי שורה, על העצים ועל האבנים?"

לפנינו עומס עצום של אמירות חריפות ומאיימות הנאמרות כדי להביא כל אדם לידי נישואים והולדת בנים ובנות. הגמרא מורה שמי שאינו נשוי – אינו אדם, אין לו תורה, אין לו ברכה, אין לו שלום, אין לו חומה. ומי שאינו מצוי עם אשתו או אינו עוסק בפריה ורביה הוא כשופך דמים, הוא ממעט את הדמות, הוא גורם לשכינה להסתלק מישראל, ולבסוף – אדם הזה חייב מיתה.

הלכו בעקבות רבם

אנו סבורים שסמיכות דברים אלה לדיון ההלכתי מלמעלה באה להאיר את שאלת מותם של תלמידי ר' עקיבא. תלמידי ר' עקיבא היו חסרים עיקר גדול. החיסרון התחיל בכך שהם עזבו את נשותיהם על מנת ללמוד תורה. דברי הגמרא "לא נהגו כבוד זה בזה" מתפרשים בדרך זו ביחס לנשותיהם. הלא כבוד יש לתת לאישה יותר מגופו, כאמור: "מכבדה יותר מגופו". אדם צריך להיות קשוב לצורכי רעייתו ולהעניק לה עדיפות יותר מאשר לצרכיו שלו.

אך תלמידי ר' עקיבא לא נהגו כך. כנראה דמות דיוקנו של רבם ר' עקיבא, אשר עזב את ביתו משך 24 שנים על מנת ללמוד תורה, עמדה לנגד עיניהם. אבל כאן הוא מקום טעותם ואסונם. נקשור את הדבר לדיון בגמרא במסכת כתובות. במשנה (כתובות ה, ו) נאמר:
"התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום".
ובגמרא (כתובות סא ע"ב – סב ע"א):
"ברשות כמה? כמה דבעי. אורחא דמילתא כמה? אמר רב חדש כאן וחדש בבית… ורבי יוחנן אמר: חודש כאן ושני חודשים בבית".
ומסביר רש"י: "אורחא דמילתא – דרך ארץ שלא ישא עליו חטא ואפילו הוא יכול לפתותה שתתן לו רשות".
על פי רש"י גם אם אדם קיבל את רשות אשתו לצאת ללימוד תורה יכול להיות כאן חטא. על האדם להתאים עצמו לזמן הסביר, וזהו חודש כאן חודש כאן או חודש כאן וחודשיים שם. כיצד אם כן יצאו תלמידי רבי עקיבא לתקופות ארוכות הרבה יותר? הם הפעילו לחץ ושכנוע רב כדי לקבל רשות. אך אוי לה לאותה רשות שאין בה דרך ארץ ואין כאן אורחא דמילתא, ואף ש"יפתנה" (וישעבדנה לכך מתוך דבקות רוחנית) הוא נושא עליה חטא.

ומה עם רבי עקיבא עצמו? התוספות (שם, ד"ה "אלא") תירצו שיש הבדל בין קבלת הסכמה מתוך לחץ לבין יוזמה ושמחה מצד האישה. אצל רבי עקיבא רחל היא היוזמת והיא התנתה את הנישואין בכך, ועל כן היה לו רשות לצאת לתקופה ארוכה. זו הסיבה ל"חזרתו" של רבי עקיבא לאחר שתים עשרה שנה. כאשר נתברר לו בוודאות שהיעדרותו ממשיכה לזכות להסכמה גמורה מצד אשתו שב על עקביו למקום לימודו.

על פי המשך הסוגיה (כתובות סב ע"ב), כל מה ששנינו היא שיטת רבי אליעזר בלבד:
"אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: זו דברי ר' אליעזר. אבל חכמים אומרים: התלמידים יוצאין לתלמוד תורה ב' וג' שנים שלא ברשות. אמר רבא: סמכו רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו (=עשו מעשה בנפשם)".
על פי רבא, היו תלמידים שסמכו על דברי חכמים בשיטת רב אדא בר אהבה ונעדרו מביתם מספר שנים ללא רשות, אך בכך "עבדי עובדא בנפשיהו". כלומר, תלמידים אלה הסתכנו בנפשם בשל כך: "והוא בא להם ליטול מהם נפשות שנענשים ומתים" (רש"י שם).
כדי לחזק מסר זה מביאה הגמרא בסמוך את הסיפור הידוע על רב רחומי שהתעכב שנה אחת מלבוא אל ביתו בערבו של יום הכיפורים, עד שאשתו, שציפתה לבואו והורידה דמעות בשל כך, מתה. הגמרא מספרת שרב רחומי גם הוא נפל מן הגג ומת בעקבות כך. סיפור זה איננו סיפור על צערה של אישה אחת בלבד. סיפור זה משמש תמרור אזהרה לדורות של חכמים המסכנים נפשם בעונש מיתה. ככל הנראה, זה היה חטאם של תלמידי ר' עקיבא.

סוד הייחוד בשבת

מדוע לא הזהיר רבי עקיבא את תלמידיו מטעות זו? רבי עקיבא הכיר זוגיות אחרת מזו של שנים עשר אלף זוגות תלמידיו. הוא לא הכיר את החיים של מי שלא נשוי ל"רחל", את מי שיש לו בת זוג "רגילה" אחרת. על כן מכונים המתים "שנים עשר זוגים", ולא עשרים וארבעה אלף תלמידים.
כל זה מתחבר לתורת הסוד, האומרת שתלמידי ר' עקיבא שמתו הם גלגול של המתים במגפה על דבר פעור. נשמתם של אותם "ארבעה ועשרים אלף" שמתו במגפה על חטא בנות מדין היא נשמת עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו על כך שלא נהגו כבוד בנשותיהם. זהו סוד גלגול הנשמות מחטא זנות בנות מדין ומואב ועד החמצת הזוגיות בימי רבי עקיבא.

סוד הזוגיות הוא סוד החיים. על כך נאמר הפסוק: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא". שלמותו של בית היא בידיעת השלום והנווה. "ידיעה זו היא פקידה", נווה זו אשתו ונווה זהו ביתו – בית ה'. ידיעה זו היא המצילה מן החטא והיא בריאת החיים, שהיפוכם הוא המוות. ליל שבת, עונתם של תלמידי חכמים, הוא זמן הייחוד העליון של קוב"ה ושכינתיה. לכך מכוונות התורה והמצווה: "לשם ייחוד קוב"ה ושכינתיה". ואולי אין זה מקרי שדווקא לפני מצוות ספירת העומר, בין פסח לעצרת, זמן מיתתם של תלמידי רבי עקיבא, נהגו כולם (כמעט) לומר "לשם ייחוד".

כל סדר קבלת פני שבת הנוהג אצלנו הוא על פי סוד המקובלים. קבלת פני השבת היא כזיווג עליון של חתן וכלה: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה". ועל כן אמרו המקובלים לפני תפילת ערבית (כמו בנוסח החסידים) "כגונא" – כשם שהם מתייחדים ומתאחדים למעלה באחד אף אנו כאן מתייחדים וכך נבראת ויורדת לעולם נשמה חדשה, נשמה יתרה, של שבת. "וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין", היא פרי הזיווג הזה.
ספירת מ"ט הימים בין פסח לעצרת היא תהליך טהרת כנסת ישראל לקראת דודה לקראת כניסתה לחופה בסוד החמישים. אלו הם שבעה שבועות של שבעה נקיים "כדי לטהרנו מקליפותינו ומטומאתנו… ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה ועל ידי זה יושפע שפע רב בכל העולמות" (מתוך תפילה לאחר הספירה). על כן מתו בימים אלו דווקא אותם תלמידי חכמים שלא עסקו בכך.
ואם מנהגנו הוא להימנע מלשאת נשים ב"אותו הפרק" הרי זה כדי שנדע וניתן אל ליבנו את חשיבות הנישואין, את ברכתם ואת שלמותם, את שמחת הזוגיות ואת צערן של נשות תלמידי חכמים, את חובת האיש ואת רצון אשתו, את קדושת התורה ואת הדרך הישרה לקניינה.

על רבי עקיבא ותלמידיו בדור הבא מספרת הגמרא בכתובות כך: "ר' חנינא בן חכינאי ורבי שמעון בר יוחאי הלכו ללמוד תורה אצל רבי עקיבא בבני ברק ושהו שם שלוש עשרה שנה. רבי שמעון בר יוחאי היה משגר ויודע מה שבתוך ביתו ('וידעת כי שלום אהלך'). ור' חנינא בן חכינאי לא היה משגר ולא היה יודע. שיגרה לו אשתו: בתך בגרה, בוא והשיאה. צפה רבי עקיבא ברוח הקודש ואמר: מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאה". עד שהבין ר' חנינא שעליו לחזור לביתו, "לא הספיקה אשתו לראותו עד שיצאה נשמתה. ויש אומרים שחזרה וחיתה".

סוף דבר: רבי שמעון בר יוחאי נכנס בשלום ויצא בשלום משנות בית מדרש ואף מאותה מערה שבה ישב עם בנו. אשתו של ר' חנינא בר חכינאי יצתה נשמתה. בן עזאי הציץ ומת. אותם עשרים וארבעה אלף מתלמידי רבי עקיבא מתו בפרק אחד, על שלא נהגו כבוד זה בזו כחלק מעולם הזוגיות והברכה והשלום, "ועשו מעשה בנפשם".
ורבי עקיבא? הוא נכנס בשלום ויצא בשלום. הוא רבי עקיבא שאמר על חיי איש ואשתו: זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתן, הוא אשר יצא ולמד ולימד לרבים את סוד נישואי רעים אוהבים: זה כלל גדול בתורה.

הרב אבי גיסר הוא רב היישוב עפרה, יו"ר מועצת החמ"ד וראש מכון משפטי ארץ.
ד"ר יפה גיסר היא אשת חינוך ומרצה לספרות המדרש במכללת הרצוג ובמתן