קרב מגע / יאיר אגמון
כשהייתי בן עשרים ואחת יצאתי עם מישהי שאהבתי. קראו לה טליה. היא הייתה דתייה ממני. ועדינה ממני. וחכמה ממני. ויפה ממני. היינו שונים מאוד. ובכל זאת אהבנו נורא. אהבנו ואהבנו, במשך כמה חודשים, עד שנפרדנו. וגם אחרי שנפרדנו אהבנו. ככה זה. לפעמים.
לדייט הראשון היא הגיעה עם סוודר לבן, עם צווארון גולף עבה ונקי. אני שונא צווארוני גולף. אבל את הצווארון של טליה אהבתי. לא יודע למה. שנינו היינו אז חיילים. היא הייתה בחיל חינוך, ואני הייתי בנח"ל. אז היה לנו על מה לדבר. היא סיפרה לי סיפורי צבא של בנות, ואני סיפרתי לה סיפורי צבא של בנים. כשהחזרתי אותה הביתה בסוף הדייט חשבתי לעצמי, איזה כיף זה, שיש בעולם הזה בנות שאפשר לאהוב. ואיזה כיף זה שאהבה תמיד עובדת ברזולוציות גבוהות כל כך. הנה, פגשתי בחורה צעירה לדייט מתוק של שעתיים, וכבר אני מאוהב בה. כבר אני מאוהב בשין השורקת שלה. ובפזילה הקטנטנה שלה. ובחיוך הנבוך שלה. ובקול הצלול שלה. ובגולף הלבן והברבורי שלה. רק לפני שעתיים פגשתי אותה, וכבר בא לי עוד.
היה לנו טוב גם בפגישה השנייה, וגם בפגישה השלישית. אני זוכר בדיוק לאן יצאנו, ומה עשינו, ועל מה דיברנו, אבל לא מתחשק לי לכתוב את זה בעיתון. זה שלנו. וזה לא ממש חשוב. מה שחשוב, זה שהיה לנו טוב ביחד. ושהיה לנו מעניין ביחד. ומצחיק. מה שחשוב זה ששנינו הרגשנו שזה זה. שזה טוב, ונכון, וקיים. שנינו הרגשנו שזה לא סתם. שזה על אמת. שיש מצב שהתפלקה לנו פה אהבה.
וככה יצא שבפגישה החמישית, או השישית, אחרי שהסעתי אותה הביתה, כשעמדנו מחוץ לרכב, אחרי שנגמרו כל המילים, ובאו השתיקות הסמיכות, ככה יצא ששאלתי אותה, בעדינות, בנימוס, ומתוך כבוד גדול, אם אני יכול לחבק אותה. טליה השפילה את המבט במבוכה. אני מצטערת, היא אמרה, אבל אני שומרת נגיעה. כן, אמרתי לה, אני יודע, אבל אני מרגיש שאני אוהב אותך, ואני רוצה להביא לך חיבוק. טליה שתקה. היא לא רצתה. ואחרי שהיא לא רצתה, גם אני לא רציתי. ובאמת לא התחבקנו. טליה חזרה לבית שלה. ואני חזרתי לבית שלי, עצוב ומבולבל.
מאותו הערב, הקשר המתוק של טליה ושלי הלך והסתרבל. היה לנו טוב. היה לנו כיף ביחד. אהבנו, ואהבנו לאהוב. ובכל זאת. זה היה לי כל כך מוזר, לאהוב אותה, אבל לא לחבק אותה. להתגעגע אליה, אבל לא להחזיק לה את היד. זה היה לי כל כך מוזר. כל כך לא טבעי. וגם לה זה היה מוזר. היו לה חברים לפני, אבל עם אף אחד זה לא היה רציני כמו שעכשיו. והנה. גם היא אוהבת. גם היא רוצה לגעת. זה כל כך מתבקש. זה מה שעושים כשאוהבים. זה ככה פשוט. זה מה שאמור לקרות כשהלב מתחיל לפעום. וכשזה לא קורה, הכול נהיה מוזר.
המשכנו להיפגש. בטח שהמשכנו. המשכנו להיפגש, במשך כמה וכמה חודשים, כי אהבנו. אבל במקום לדבר על החיים. על הצבא. על כל הדברים שעליהם דיברנו. במקום לדבר על מה שבני אדם מדברים, התעסקנו רק בתשוקה שלנו, ובברקסים שאנחנו שמים לה. רק על זה דיברנו. טליה התלבטה אם מתאים שנתחבק. ואני אמרתי לה שאני לא רוצה ללחוץ עליה שנתחבק. והיא דווקא רצתה שאני אלחץ עליה שנתחבק. אז לחצתי עליה שנתחבק. אז היא בכתה שאני לוחץ עליה שנתחבק. זה היה כל כך מטופש. במקום להיות בני אדם, דיברנו רק על חיבוקים ונשיקות. כאילו שרק זה חשוב. ומרוב צניעות הפכנו ללא צנועים.
היום אני חושב על זה ומחייך במבוכה. אבל אז הרגשתי שדעתי נטרפת עליי. ידעתי את אשר יודעים כולם. שקשר פיזי וקשר נפשי כרוכים זה בזה. ידעתי את אשר יודעים כולם. שכשנמנעים מדבר מה, בטירוף חסר פרופורציות, האיסור הופך לאובססיה. והקטסטרופה הזאת התרחשה על בשרי. כלומר, היא לא התרחשה על בשרי. אבל היא התרחשה. ומרוב שהיה אסור לי לגעת בטליה. מרוב שהיה אסור לטליה לגעת בי. רק על זה חשבנו. רק בזה התעסקנו. במקום לתת לקשר לקלוח ולהתפתח, בקצב שלו, עם הגבולות שלו, מתוך עדינות, ואהבה, וכבוד, ומתוך רוב שמחה, היינו עסוקים רק במה שאסור. היינו נפגשים, ומברברים את עצמנו לדעת, היינו צנועים ומתוסכלים ומיואשים וצמאים.
וככה הלך הקשר והתפורר. האהבה הגדולה נמוגה. כי לא היינו עסוקים בה. כי היינו עסוקים במשהו אחר. וכשהתחרטנו, כבר היה מאוחר מדי. הידיים היו מגושמות ועקומות. הגוף היה מכווץ וחשדן. המנורה כבתה, כי כיסינו אותה באדרת, לשמור עליה מפני הרוח.
וזהו. פעם בכמה שנים יוצא לי להיתקל בטליה, במקרה. באיזו חתונה של חבר רחוק. או סתם, בקניון האחים ישראל. היא עדיין יפה. ועדיין דתייה. ועדיין מסתובבת עם צווארוני גולף עדינים. תמיד כשאנחנו נפגשים אנחנו מנידים בראשים במבוכה, אומרים זה לזו שלום רפה, ואז מתרחקים זה מזו, בעציות מסורבלת, נדחקים חזרה אל החיים שלנו, וחושבים – בכל ציפייה יש עצב נבו.
קרוב רחוק / הרב אברהם סתיו
היה זה ג'קי לוי שהעיר את תשומת לבי לראשונה לדמיון הרב שבין אנשים דתיים לבעלי מוגבלויות. לשתי הקבוצות יש מעליות מיוחדות, לשתיהן מקצים אוכל נפרד וכן הלאה. ומה הסיכוי, שאל ג'קי, שמישהו ירצה בכלל להיות דתי, אם אנחנו כל הזמן מציגים את עצמנו כנכים? אם כל מה ששומעים מאיתנו על הדת זה: "אסור לי", "אני לא יכול", או בגרסה הצבאית: "יש לי פטור?"
לכן הרגע שבו מישהי מושיטה לנו יד, או מציעה חיבוק, ואנחנו משפילים את המבט וממלמלים במבוכה: "מצטער, אני שומר נגיעה", הוא לפעמים הרגע שבו כבר הפסדנו. זה לא בהכרח אומר שנישבר בעתיד, אבל באותה שנייה הצבענו על פער בין הרצונות הטבעיים שלנו לבין הלכה קרה ומנוכרת. הלכה שאנחנו "שומרים" עליה כמו על הילדים המופרעים של השכנה שהבטחנו לעשות עליהם בייביסיטר, והתחילו פתאום להוציא לשון לאנשים ברחוב ולעשות לנו בושות.
והפער הזה רק ילך ויתרחב, ילך ויפצל את הנפש שלנו, עד שמישהו יוותר, או שמשהו ייקרע. כי זה הכלל: הראשון להשפיל מבט הוא המפסיד במשחק. והשפלת המבט היא לא תוצר של חשיבה הגיונית או של טענות לוגיות, אלא של תחושה אישית שלנו שאין לנו מה למכור. קצת כמו אנשי תנועת ההשכלה באירופה, שגם אם המשיכו לשאת סממני דת חיצוניים, השתדלו להצניע ולהסוות אותם, כמו שעון מכוער שעונדים רק כי זו מתנה מסבתא, ומקווים שאף אחד לא שם אליו לב.
אך האמת היא, ויעידו על כך אלפי שנות היסטוריה, שיותר משאנחנו שומרים על ההלכה היא שומרת עלינו. היא משמרת עבורנו עולם קסום ומופלא ועדין, שהעולם המערבי הולך ומאבד. כפי שאומר הידיד ההודי לעזריאל קרליבך: "ישיבת טן־דו רגילה, חיוך לבבי, הגשת ארוחה, נגיעה באצבע קטנה – דברים שלגביהם נתקהו חושיכם מכבר – אצלנו הם דרגות סולם החוויה האינטימית ביותר", (הודו: יומן דרכים). אני נוטה לשער שלא נעלמה מקרליבך, שהוסמך לרבנות בידי הרב קוק, העובדה שדוגמאות אלו נלקחו ישירות מדיני הרחקות שבין איש ואשתו בימי נידתה. הרחקות שכשם שהן מעיקות לפעמים הן מעניקות לנו רגישות לרזולוציות גבוהות הרבה יותר של הקשר האינטימי.
אך יותר משהיא מעשירה את הזוגיות שלנו, ההלכה מכניסה לתוכה קדושה. כן, קדושה, אותו מושג חמקמק ועדין שכל כך קל לפגוע ולזלזל בו, אבל כל כך קשה ליצור אותו. והקדושה הזו יכולה להיווצר דווקא מתוך פרישות מסוימת, מתוך בלימה של הכוחות הטבעיים ואפילו היפים והבריאים שבהם. ובלימה מלווה בהכרח בחיכוך, וחיכוך מלווה לפעמים בצרימה. אך מי שחי בתודעה של קדושה, גם כשהוא נתקל במצבים קצת מביכים, יכול לשאת את עיניו בגאווה. לדעת ולהרגיש שהוא נלחם עבור משהו גדול יותר מה"כאן ועכשיו" שלא תמיד מסוגלים להכיל אותו.
ואתם יודעים מה? לא חייבים להשתכנע. לא חייבים להרגיש שבאמת הדבר הכי נכון לנו עכשיו הוא להתאפק, לאצור בכוח את האהבה שמשתוקקת להתפרץ החוצה מכל נקבובית בעור. מותר גם להרגיש מתח עם ההלכה, אפשר לפעמים לצחוק איתה וקצת עליה. אבל מאוד לא כדאי להתבייש בה, להתייחס אליה כאל מטרד. כי היחס הזה, ולא איסור הנגיעה כשלעצמו, הוא שיוצר את המתח. את ההתנגשות המתמדת ששוחקת את האמונה ואת האהבה יחד זו בזו. במקום זה, אנחנו יכולים לתת אמון במסורת שלנו, לאמץ אותה אל חיקנו ולתת לה להדריך אותנו לקשרים חבריים עמוקים ולקשרים רומנטיים מלאים רגש. כאלו שהתקיימו בעולם הרבה לפני שמישהו החליט שאי אפשר לסיים דייט חמישי בלי חיבוק.
דבריי עד כה מכוונים פנימה, אל ציבור שומרי ההלכה. אך אני מבקש לפנות גם לאלו שאינם שומרים עליה, או ששומרים עליה אחרת: אין לך דבר פוגע יותר בקשר מאשר להציב מול אדם שומר מצוות את הברירה בין הדת לבין האדם האהוב עליו. גליליאו גליליי אמר שהנזק הרוחני הגדול ביותר שאפשר לגרום לאדם הוא להביא אותו לכדי סתירה בין האמונה השכלית שלו לאמונה המסורתית שלו. עברו מאז כמה מאות שנים, ועל סתירות כאלו כבר למדנו להתגבר. היום נכון יותר לומר שהנזק הנפשי הקשה ביותר הוא לגרום לאדם לחוש שהנאמנות לרגשותיו מושכת אותו לכיוון הפוך מן הנאמנות לדת או לערכים שלו. אל תעשו את זה.
