עקרון החרות האנושית היה חייב להתמודד בכל הדורות עם עמדות מתנגדות, עיוניות ועוינות. אך ישנו סוג נוסף של התמודדות שלא היה תמיד במרכז הדיון, והוא ההתמודדות הפסיכולוגית. האם אני מסוגל לעשות את הטוב ולנצח את החטא? האם יש לי מספיק אנרגיות לנצח את החומריות שבתוכי? חכמי המוסר עמלו קשות כדי לשכנע את בני האדם שבכוחם לעשות זאת, לא תמיד בהצלחה מרובה.
כשלעצמי, תמיד חשבתי שלפנינו שאלה פילוסופית רחוקה מחיי היום יום, עד שבא ר' שמשון רפאל הירש והעמיד אותי בפני משמעותה העמוקה. אם בעולם שני שותפים, החומר והקב"ה, הרי שבעצם יש בנו יסוד מסוים, גשמיותנו, שייתכן שאינו מסוגל לקיים את מצוותיו של הקב"ה. בכך קבענו, לכאורה, סליחה מראש לכל החטאים שלנו בעתיד, בייחוד החטאים המיניים, שלכאורה לא ניתן לכבוש.
רעיונות מעין אלו שליטים בנצרות הקתולית, שהתמקדה מתוך כך לא ב"רפואה מונעת" אלא בסליחות או "מחילות", שאותן ניתן היה לקנות ואף לסחור בהן בעידנים היסטוריים מסויימים. סיפרה לי פעם נחמה ליבוביץ' ז"ל על כומר ששמע את שיעוריה כדי להכיר את פרשנות המקרא היהודית. כשהוא נפרד ממנה הוא הודה לה על מה שלמד ממנה, אך הוסיף הערה: כמה רבה היא חוצפתם של חכמי ישראל, שחשבו שהאדם מסוגל לא לחטוא.
כניעה לייסורים
בדורנו, נתפס מקומם של הכמרים על ידי פרקליטים אתיאיסטיים של היצר הרע. בחלקם הם מנסים לשכנע אותנו, למשל, שפעולותינו אינן אלא תוצאות של הגֵנים שתוכננו על ידי האבולוציה בעידן הקדם־היסטורי, לפי תנאי החיים אז, ולפיכך, למשל, אין אנו יכולים להיות נאמנים בנישואים אלא שנים בודדות בלבד. הפסיכולוגים אף הוסיפו ונתנו לרעיונות מעין אלו גוון משלהם. כך הבינו רבים את החכם הצרפתי, ז'אק לאקאן, כטוען שאין טעם להילחם נגד תאוותיו של הבלתי־מודע; הוא ממילא ינצח.
לעומת זאת, ההוגים היהודים היו בטוחים שהאדם הוא בן חורין ומסוגל לנצח. אחד הגדולים שבהם היה ר' חִסדאי קְרֶשְׂקָשׂ (רח"ק). עד היום מתלבט אני מי היה הפילוסוף היהודי הגדול ביותר, רח"ק או הרמב"ם. ברוך ה', הם לא היו זקוקים לרייטינג של דורנו. ר' חסדאי התלבט מאוד בשאלת החופש האנושי. על פי רוב מקטלגים אותו עם אלה ששללו אותו. אולם לדעתי אין זה נכון, וארשה לעצמי להציג בפניכם את דעתו כשם שאני מבין אותה.
הדגם שיכול להאיר את שיטתו מצוי בדמותו של האנוס. קרשקש חי בימים הטרגיים של סוף המאה הי"ד וראשית המאה הט"ו. ברדיפות הגדולות של שנת 1391 (גזרות קנ"א) נהרג בנו על קידוש השם. יהודים רבים נרצחו ורבים אחרים הועמדו בפני הדילמה: התנצרות או עינויים ומוות. רבים עמדו בניסיון, אך אחרים לא יכלו לסבול את העינויים והתנצרו. כבר בתלמוד מבוטא הרעיון שעינויים קשים ממוות. כך מסופר על שליח המלך הרודף אחר רבה בר נחמני שהיטיב עמו, והתוודה לפניו שאין הוא מפחד מהמוות, אך הוא מפחד מהייסורים (בבא מציעא פו ע"א): "אמר [השליח] אזלינא מהא", אלך מכאן ולא אמסור אותך לשלטונות, אלא ש"אי מקטל קטלו לההוא גברא לא מגלינא, ואי נגידי מנגדין ליה מגלינא": אם יהרגו אותי לא אגלה היכן אתה מסתתר, אך אם ייסרו אותי בייסורים, אגלה זאת".
אהבה לאחר הפירוד
"לא בגדתי". אורי אילן ז"ל עמד בעינויים, ולא מסר סודות. זאת הגבורה העילאית. אך מה עם האדם שנשבר ובגד? האם הוא היה חופשי? ושמא אין האדם אחראי למידת האומץ והגבורה ולדרגת מידת כוח העמידה שבהן הוא חונן? המחשבה האקזיסטנציאליסטית עסקה בשאלה זאת במקרה מקביל לשאלת האונס הדתי: אחריותו של איש ההתנגדות הצרפתית שמסר את שמות חבריו לנאצים שעינו אותו. ז'אן פול סארטר סבר שאפילו במצב הקיצוני ביותר האדם חופשי, והוא יכול לדחות את כניעתו בעוד דקה. זאת הערה חשובה מאוד שראויה היתה להיאמר על ידי גדולי המוסר בעולם הישיבות. את חירותו מבטא האדם במתיחת סבלו עד הקצה האחרון. אומץ וגבורה מי ייתן לך?
אך לעניות דעתי, לימד אותנו ר"ח קרשקש שיש שריד אחרון לחירות, שעליו אנו יכולים להגן הן בעמדנו בפני העינויים הקשים ביותר ואף אחרי הכניעה. הכוונה היא לתגובתנו הפנימית למאורעות החיצוניים ולצער הכן, האיום והמייסר, המלווה אותנו כתגובה למה שעשינו. האם לצער כזה יש ערך דתי? אכן כן, בו נעוץ המבצר האחרון של החופש שאינו יכול להיאבד אף פעם. אסור לנו להסכים לעוול, להיכנע ברוחנו אחרי שנכנענו בגופנו ולקבל את השקפת העולם של שונאינו. כאלה הם לדעתי הרהורי התשובה שעליהם דיברו חז"ל, שיכולים להציל את האדם השקוע בחטא שלו נכנע מלטבוע באופן מוחשי במצולות הרוע.
האנוסים, שאותם הכיר ר"ח קרשקש, ביטאו תופעה מופלאה, שאולי דורנו הציני כבר לא מכיר. האהבה, "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה"; האוהב הוא סְנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, אלא ש"מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ". הכוחות הברוטליים, חיצונים ופנימיים, יכולים להפריד בין האוהבים, בין האנוסים לבין אביהם שבשמים, בין החוטאים לתורה. אך אותה אהבה שורדת אף לאחר הפירוד. אם האונס לא מצליח לכבותה, היא הדלת לתשובה. על שריד אחרון זה – לפי ר' חסדאי קרשקש – יקבל האדם שכר. האמנם הוא צדק בכך?
