מה לשירה בבית המדרש?

הן יושבות יחד בבית קפה ירושלמי ואז זה מתרחש: חברות מערכת כתב העת "דברים בעלמא" מקבלות לידן את העתק השמש של הגיליון הראשון שהוציאו לאור. עבור הנשים הצעירות הללו זוהי הפעם הראשונה שבה הן אוחזות בעותק פיזי של מה שהיה החלום שלהן: כתב עת ספרותי לבנות כלל המדרשות ללימוד תורה בארץ. הן מעבירות את העותק הטרי מיד ליד, נושמות אל אפן את ריח הדפוס, מתייחסות לגודל האות ולמשמעותה. עותקים סופיים יגיחו עוד מעט קט לאוויר העולם בבית הדפוס הסמוך.

מדובר בחוברת קטנה, אסתטית ועמוסת תוכן. מעל כל שיר מתנוססים שם הכותבת, והמדרשה שממנה היא מגיעה. "זו הסיבה בעצם שהקמנו את כתב העת הזה: כדי לבנות בית לנשים אמיצות שיסכימו לחלום ביחד איתנו", כותבת העורכת הראשית, נגה באומס, בדבר העורכת הראשון. "הבית שלנו נותן מקום להיות בו לכל הנשים האהובות, שאוהבות יצירה, אוהבות את התורה, ולא מפחדות להגיד את זה בקול. להרגיש את זה בקול. אחרי חודשיים של עבודה לדייק את הרוח, עכשיו יש לה סוף סוף גם מקום לשכון בו".

"כמובן שהקשר לעולם התורה הוא החיבור הראשוני והחשוב לכתיבה ב'דברים בעלמא'", מתארת נעמי אסולין, עורכת שער השירה. "כל מי שמדברת את השפה הזו של הלימוד, של התורה, יכולה להיכנס. פנו אלינו גם חוזרות בתשובה וחוזרות בשאלה שרוצות לקחת חלק, וכך הבנו שעלינו להיות פתוחות לשלל כיוונים".

"כתב העת שלנו מהלך על החבל הדק של לדבר על תורה, מבלי להגיד זאת מפורשות", מסבירה רֹנִי רמיאל, עורכת שער הדעות. "זהו היופי במה שניסינו להעביר: היכולת לדבר על העולם הזה מבלי לספר סיפור שכל מה שהוא עוסק בו הוא בזה שהלכתי לבית המדרש ולמדתי תורה, כי הלימוד והתורה מהלכים איתנו בכל מקום בחיים".

בשירה "מקום", שמתפרסם בגיליון, כותבת באומס:

אָדָם מְחַפֵּשׂ מָקוֹם / אָדָם מְחַפֵּשׂ מִילָה לִהְיוֹת מוּבָן בָּהּ
לִהְיוֹת חָשׂוּף בְּמִדָּה/ אָבַל לִפְעָמִים
אֵין אַף לֹא מִילָה שֶׁתְּבַטֵּא / לְךָ דּוּמִיָּה תְּהִלָּה.

"דברים בעלמא" מביא לשיא את סצנת הכתיבה שהתעצמה בשנים האחרונות במדרשות התורניות. המדרשות שונות זו מזו, קטנות או גדולות, שמרניות יותר או פחות, אך המשותף להן הוא שבכל אחת ואחת מהן פעילות כיום נשמות יוצרות. לצוות "דברים בעלמא" חשוב שכל אחת ואחת מהנשים הכותבות הללו יחושו בנוח, ולא ייחשפו לתכנים בוטים או לא ראויים.

"לא נעבור עם טיפקס ונצנזר מילים", אומרת סימה יצחקי, שאחראית על המדיה ועל שיתופי הפעולה. "בה בעת, אם טקסט יהיה מאוד 'נקי', ידבר רק על תורה ועל ערכים אבל לא יהיה איכותי, גם אותו לא נפרסם. אולי הפרובוקציה שלנו היא בכך שאנחנו מאוד שקטות. לא מחפשות את הרעש, ויותר מזה, נראה שהשיח הרועש פשוט לא מעניין אותנו".

יצירה נשית בלבד

נשות הצוות החליטו להפיץ את הבשורה על כתב העת ברשתות החברתיות ודאגו שייתלו במדרשות רבות מודעות הקוראות לשליחת יצירות ואף לרכישת גיליונות ואפילו מינוי מלא. עבור הביישניות אף נפתח "מלשינון", קישור שמפנה בדיסקרטיות לוואטסאפ של אחת מבנות המערכת כדי שניתן יהיה "להלשין" על חברות מהמדרשה שמטיבות לכתוב אך הכתבים שלהן עודם מחווירים במגרה.

מספר מדרשות אף הסכימו לממן את העלויות והזמינו עותקים מבעוד מועד. לטווח רחוק השאיפה שלהן היא ליצור גיליונות קונספט, ימי שיח, ערבי ספוקן־וורד של בנות מדרשה וסדנאות כתיבה מרוכזות.

כתב העת, כחלק מהחלטה מודעת, מאכלס בקרבו יצירות של נשים בלבד. באומס: "אני לא חושבת שמגדר היא מילה גסה. זה לא דבר רע שתהיה הפרדה במקרה כזה. זה כמו שבישיבה לומדים גברים, והמדרשה היא לנשים: גם כששתיהן נובעות ממקור תורני, עדיין תחומי העניין של גברים הם שונים מאלו של נשים, הנושאים שונים והם לומדים אחרת מאיתנו את התורה. קיים בינינו פער שהוא לא איכותי במהותו, אלא שוני בין יצירה גברית לנשית. העובדה שלמדתי במדרשה רק עם נשים אפשרה לי דברים רבים שלא היו מתאפשרים במקום לימוד מעורב. חשוב לי לאפשר גם ב'דברים בעלמא' מרחב שהוא ליצירה נשית, ובכך לאפשר להן להרגיש בנוח במקום החשוף הזה".

"ישנם קודים שהם ייחודיים לנשים", מוסיפה יצחקי. "אם אקרא טקסט של אישה, אראה דברים אחרת מאשר גבר שיקרא בדיוק את אותו טקסט. בכלל, כתיבה נשית היא נושא שקצת מזלזלים בו. אני מרגישה שלא חסרים קולות בשיח הכללי שאומרים: 'נשים הן רגשניות, אבל לא יודעות לעשות את זה נכון ומקצועי', וכך, כתיבה של נשים נתפסת לעיתים כפחות רצינית. אני כמובן מאמינה שהגיליון שלנו מוכיח את ההיפך, ומקווה שזו התחלה של תהליך שבסופו תהיה יותר נוכחות של נשים כותבות בשיח".

בכתב העת החדש ארבעה שערים: שירה, סיפורת, יצירה חזותית ושער "דעות", המכיל מסות. בגיליון הראשון ניתן למצוא, בין השאר, סיפור קצר על בחורה שמבטלת אירוסין, שיר העוסק במתח בין החילוניות לדת, שירים שמנסים לפצח את המהות הנשית בצד שירים שלא מהססים להטיל ספק, לעצור ולשאול שאלות הנוגעות לאמונה, לקלף את מהות ה"אני" אל מול ה"מקום" ולהסתכל על הפירוק הזה.

שירה סמו, הלומדת במדרשה במגדל עוז, כותבת בשירה שאינו נושא כל שם:

עִם הַזְּמַן לָמַדְתִּי לְדַבֵּר קְצָת בְּמִלִּים שֶׁל דָּתִיִּים / הוֹסַפְתִּי בָּרוּךְ ה' וְכוּ'
וּפָלַטְתִּי מִשְׁפָּטִים אֲרֻכִּים וּמְיֻסָּרִים / וְשָׁתַלְתִּי בָּם פְּסוּקִים
כְּאִלּוּ לֹא בְּכַוָּנָה / כְּאִלּוּ הַתּוֹרָה נוֹשֶׁמֶת בְּתוֹכִי
אֲבָל הָאֱמֶת הִיא שֶׁהִיא בְּפִרְפּוּר חֲדָרִים כְּבָר כַּמָּה שָׁעוֹת / וְהָרוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁלֹּא בָּטוּחַ שֶׁתִּשְׂרֹד

למצוא את המקום האישי

"אותי הכי ריגשו הטקסטים שקיבלנו דווקא מנשים שהן יותר מבוגרות", מתארת יצחקי. "נשים שמלמדות תורה כתבו לנו טקסטים חזקים ביותר. יש משהו מאוד יפה בכך שבכתב העת שלנו ניתן לראות שיר של כותבת שמתארת חוויה מאוד בוגרת ועמוד לידה יהיה תיאור של מישהי שרק התחילה ללמוד תורה, אך יש קו משותף שמראה ששתיהן מחוברות לאותו עולם ערכים ועולם נפשי ורוחני".

אילו תגובות קיבלתן מראשי המדרשות ומהרבנים כששמעו שאתן מתכננות להוציא לאור כתב עת ספרותי?
יצחקי: "כשישבנו במשרדה של ראש המדרשה שלנו, הרבנית אסתי רוזנברג, וסיפרנו לה על הרעיון, היא מיד נרתמה לנושא והציעה לקשר אותנו לעוד ראשי מדרשות. החלק של היצירה מאוד נוכח במדרשות: אצלנו בשיחה הכללית יש קריאת שירה, קיימות סדנאות לכתיבה יוצרת ובספרייה הצמודה לבית המדרש יש שפע של ספרי שירה".

אסולין: "לא חסרו פעמים במדרשה שמורים ורבנים אמרו לנו כמה חשוב להם מה יש לנו לומר ואיך אנחנו רואות את הדברים. אנחנו חדשות בעולם לימוד התורה וגם בעולם של היצירה, וזה מסקרן אנשים. אנחנו נמצאות על משבצת יחסית ריקה".

למשקיף מבחוץ מצטייר העולם התורני ככזה שמדיר נשים. איך אתן מרגישות ביחס לזה?
רמיאל: "האמירה הזו מכלילה. אני לומדת בבית מדרש שכל מהותו הוא להעצים ולהראות את המקום שלנו. באחד משיעורי הגמרא עסקנו בסוגיה של לימוד תורה לנשים, כאשר כל המהות הייתה לראות שהנה, זה לא שאין לנו פה מקום, אלא שצריך למצוא את הדיוקים שלנו מתוך זה. אולי לעין חיצונית זה מצטייר כמדיר, וגם אני מרגישה לפעמים קצת ככה, אבל כשמסתכלים לעומק, יש לך מקום. פשוט צריך להגדיר אותו ולמצוא אותו".

יצחקי: "המאבק שלי הוא למצוא את המחויבות בתוכי. האם כל טקסט תורני שאני קוראת כאישה נעים לי ונוח לי? ממש לא. האם על זה יקום וייפול דבר? לא, כי אני לא מרגישה שהעולם התורני מדיר אותי. אני מרגישה שישנן סוגיות שבהן עדיין לא הגענו למקום שבו אולי הייתי רוצה שנהיה, אבל בתחושה האישית זה כבר לא משהו נמצא בשיח שלי. אני יותר מרגישה כעס ואכזבה למשל על מקומות עבודה שמפלים נשים בשכר".

אסולין: "הדור הקודם לנו במדרשות היה מאוד עסוק במלחמה על שוויון, ואני מרגישה שזו כבר לא המלחמה שלי, כי דברים בכל זאת צעדו קדימה. יש משהו מאוד מעייף בניסיון להשתוות לגברים. נראה לי ששאלה הרבה יותר מעניינת היא מה יש לי לומר כאישה, מה אני רוצה להגיד מעצמי, ולא לנסות כל הזמן לחקות איזשהו עולם לימוד גברי. חשוב שניצור לא כתגובה למשהו, אלא ממקום אוטונומי שלנו".

גאולת הרגשות

גם נשות מערכת "דברים בעלמא" בעצמן כותבות שירה ופרוזה. אסולין למשל כותבת בשירה "הטריגר הנכון":

אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת מַמָּשׁוּת כְּמוֹ דֹּפֶק, / קְצָווֹת שֶׁל מִילָה שֶׁהִתְפַּצְּלָה
וְאָדָם הָאוֹחֵז בַּמַּשְׁמָעוּת הָאַחֶרֶת / בְּמָה שֶׁאֲנִי מְסָרֶבֶת לֶאֱחֹז.

"אני חושבת שזו גאולה לדבר על רגשות", אומרת באומס. "ברור שצריכה להיות צניעות מסוימת, ישנם נושאים שלא ייאמרו באופן בוטה או גלוי. דווקא בלהביע רגשות עדינים יש משהו יותר נכון. ראיתי סיפורים שהנושא שלהם היה מאוד בוטה אבל הכתיבה שלהן הייתה מאוד עדינה, וגם אם לא הסכמתי עם הנושא בסופו של דבר יכולתי להתחבר".

לילך בן דוד, שתפקידה הוא להיות בקשר עם בוגרות של מדרשות כדי לקבל גם מהן יצירות, ואף היא כותבת בעצמה, מוסיפה: "השירה או הכתיבה שלי קודם כול מגשרת על חללים בתוכי, ואז בתוך העולמות שלי, בין הבית לתורה, בין התורה לחברות, הכתיבה מאפשרת לי ליצור קשרים, שלא הכול יהיה מנותק. ברגע שאני יודעת שיש טקסט שבאמצעותו אני יכולה לתמלל תחושות שעוד נשים חוות, אותי זה מעודד לכתוב ומעצים את הכתיבה".

יצחקי: "רני ואני נהיינו חברות בעת השירות הלאומי כי גילינו ששתינו כותבות סיפורים, וקראנו האחת את הסיפורים של השנייה. חברות שנובעת מהמקום הזה שורדת גם לאחר מכן. אני חושבת שהסיבה כיום שאני עדיין כותבת ועדיין בעולם של בית המדרש זה שיש לאן ויש בעבור מי לכתוב: יש חברות שקוראות ומשפחה וחברים שקוראים והלוואי וכל זה ימשיך כך גם הלאה".

חשוב להן, כאמור, לקיים קשר עם נשים שכבר סיימו מדרשות והעולם התורני מוסיף לפעפע בקרבן. הן יודעות בהחלט שכמיהה שכזו יכולה להיתרגם ליצירה, ורוצות להיות שם לאסוף אותה. אסולין: "בוגרות רבות מדברות על המקום של הגעגוע לעולם של הלימוד שלא בהכרח נוכח בחייהן. חלקן עברו שנה מאוד אינטנסיבית של לימוד תורה, לאחריה אוניברסיטה ואז פתאום החיים הגדולים שבחוץ, ומשקפות את המעבר החד הזה בשירים".

הגר אזולאי כותבת בשירה: "ערב שבת, חול של ים":

הַחִלּוֹנִיּוּת הִיא שְׂפַת אִמִּי. / מֵרֵאשִׁית לָמַדְתִּי:
אָלֶ"ף / בֵּי"ת / גִ'ינְס.
*
זֶה סִיר הַבָּשָׂר, אֲנִי יוֹדַעַת. אַתֶּם צוֹדְקִים!/ וְ שׁוּמִים וּ בְצָלִים וְ קִשּׁוּאִים וַ אֲבַטִּיחִים.
אֲבָל / אֲנִי רוֹצָה / אֶל יְרוּשָׁלַיִם

מקורות ההשראה

כשהן נשאלות מה הן אוהבות לקרוא ומי מהווה עבורן השראה, התשובות מגוונות. באומס: "הרב ליאור אנגלמן, דויד גרוסמן, אני אוהבת את בחירת המילים של אלתרמן, את רחל ולאה גולדברג".

בן דוד: "הארי פוטר ובצד זה החברות שלי צוחקות עליי שליד המיטה יש לי בעיקר ספרי עיון 'כבדים', ספרים של ברוך כהנא ועוד. הספר 'במופלא ממני' של אמונה אלון, שבעצם היכולת שלו לשלב באופן כל כך טבעי את העולם התורני והעולם היומיומי היווה עבורי חידוש עצום".

אסולין: "כתב העת 'משיב הרוח' ממש השפיע עליי. גם בבית המדרש אפשר לראות לצד ספרי הקודש הרבה ספרי שירה: זלדה, סיון הר שפי, רחל חלפי. גם הרב אלחנן ניר מככב. בהפוך על הפוך זה גם קשור לרשתות החברתיות: ישנה סצנה חזקה של שירה בפייסבוק וישנן לא מעט בנות שנחשפות לשירה דרך כך. הרשת החברתית מחזירה את השירה להיות משהו לגיטימי ומעניין ואז את עוברת בחנות ספרים ואומרת: אולי אני אקנה ספר שירה?".

רמיאל: "לי יש 'הנסיך הקטן' ליד הרב קוק בבית המדרש ובבית. בעיני הרבה אנשים זה חילול הקודש. אני אוהבת את זלדה, העומק הזה, היכולת לרמוז במילים פשוטות על עולם. מאחורי כל מילה של זלדה יש עולם מטורף שהוא מהווה בעיניי היכולת המופלאה של שירה. אני מרגישה שיש לי לא מעט חברות שכל עולמן זה הכתיבה. אולי מבחוץ נראה שלא כל בני גילינו בדיוק שם, אבל אני מוקפת אנשים שמתעניינים בזה בלי סוף, צמאים לעוד".

האחים הגדולים

מבלי שזה יישמע פטרוני, האחים הגדולים של "דברים בעלמא" הם צוות העורכים של כתב העת "בר – בין יוצר למקום", כתב עת ליצירה ואמנות של כלל בחורי הישיבות שהחל לצאת לאור ב"זמן קיץ" שנת 2017. הם אלה שהיוו עבורן גם השראה וגם מורי דרך בנבכי הקמת כתב עת – סוגיות כמו זכויות יוצרים, גיוס יצירות איכותיות ועוד. "בר", שמופץ כיום ב־35 ישיבות, מהווה צוהר נדיר לפואטיקה של בחורי ישיבות: לבטים שבנפש, בין תורה לעבודה, חוויות מהשירות הצבאי, שיחות עם היושב במרומים ועוד. הכול שם, בדבקות, ופעמים רבות גם בכאב.

למרות ההפרדה המגדרית כרגע, לא נפסלים על הסף גיליונות מיוחדים בהמשך שבהם ישתפו שני כתבי העת הללו פעולה מבחינה פואטית. ב"בר" אף מדווחים על מנויות נשים רבות, שכנראה מהוות רוב בכלל המנויים.

הוצאתו לאור של "בר" מתרחשת גם היא הודות לתרומות של בתי מדרש. כדי לשמור על האוטונומיה המערכתית, נמנעו העורכים מקבלת תרומות מגופים שהיה סיכוי שיתערבו או אף יצנזרו תכנים. ב"בר" מנהלים רשת מפיצים שהם למעשה תלמידים שלומדים בישיבות עצמן, והשאיפה כל העת היא להתרחב לכמה שיותר ישיבות ולגרום גם לחנויות הספרים להפיץ את כתב העת. הצוות מקיים ערבי שיח וערבי "ספוקן וורד ישיבתי". גם סדנאות כתיבה, שהיו פעם נדירות בישיבות, הופכות נפוצות יותר ויותר.

"בלא מעט ישיבות יש כתבי עת שמציגים יצירות משל עצמם", מתאר צור ונטורה, אחד העורכים הראשיים של "בר". "בישיבת רעותא היה לנו את ה'פשקוויל', בשיח יצחק יש את 'הקונטרס' ובישיבת רמת גן יש כתב עת בשם 'תמורות'. יום אחד עלתה בי מחשבה שצריך לייסד כתב עת שאוסף את כל היצירות מכל הישיבות ודיברתי על כך עם הרב נתן אופנר, ראש ישיבת כרמל, המהווה עבורי השראה עמוקה באופן לימוד התורה שלו, והוא היה מאוד בעד כתב עת שכזה והבטיח לסייע. התקשרתי אל משה בלאו, שעמו ניהלתי את 'פסיפס', אתר לעידוד יצירה של ערוץ 7. הצעתי לו שנרים יחד כתב עת שכזה, וכך התחלנו להקים חבורה ספרותית".

"שיחת הטלפון הזו מאוד חרותה אצלי", נזכר בלאו, העורך הראשי השותף לוונטורה. "כשצור התקשר אמרתי לו: 'גם אני חשבתי על הרעיון הזה', וזו גם התגובה ששמענו מרבים אחרים כשהתחלנו לעבוד על זה. 'בר' הוא כתב עת שמאגד יצירה של אנשים מישיבות ממש שונות, בין אם ברמת השמרנות או ברמת הגודל, אך הצורך לכתב עת משותף לכולם עלה מכל שלל הכיוונים".

לגשר על השפות

אחד האתגרים הגדולים שעומדים בפניהם כל העת הוא לגשר בין השפה הישיבתית לשפה של האמנות, מה שיכול לעיתים להתנגש. כפי שמסביר גלעד הסה, עורך שער "אקדמך", שבו מתפרסמים שירים וקטעי טקסט של משוררים וכותבים היסטוריים: "אין לנו כרגע ניסוח לפואטיקה של בית מדרש, אבל בהחלט יש לנו אידאולוגיה של חשיפת האמנות של בית המדרש לקהל מצד אחד, ומצד שני הכנסת אמנות לבתי מדרש שבהם היא נוכחת או לבתי מדרש שבהם היא נמצאת באופן שהוא לא על השולחן. לא חסרים מקרים שבהם יש בישיבה זו או אחרת לא מעט יוצרים שכלל לא מכירים האחד את השני. הפרסום ב"בר" מפגיש אותם על במה אחת וכך נוצרת קהילה".

כך כותב אראל מזרחי, תלמיד ישיבת בית אל, מתוך גיליון ג' (ללא שם):

לָמַדְנוּ רָצִינוּ עָבַדְנוּ הִתְפַּלַּלְנוּ בִּקַּשְׁנוּ / אֶת עִם וְעַל /
אֱ־לֹהִים
יָעִיד עָלֵינוּ בַּמְּרוֹמִים,/ שֶׁזָּעַקְנוּ כְּמוֹ חַיּוֹת / בַּלֵּילוֹת,
וְנִסִּינוּ לִהְיוֹת מַלְאָכִים/ בַּיָּמִים,
לִפְעָמִים אֲפִלּוּ הָיִינוּ / אֲנָשִׁים.

"מגמות אמנות באולפנות קיימות שנים רבות וכך גם מדרשות לאמנות. הנגיעה של בחורי הישיבה באמנות היא טרייה כל כך", אומר דוד (דוכי) כהן, עורך שער האמנות החזותית. "אני חושב שאנחנו מיעוט טעון טיפוח והיה לנו חשוב ליצור ב'בר' חממה לגברים. כתב עת שבו כותבים רק גברים בעצם משדר את המסר שכל מי שכתב את השירים האלה הרגישים, הנפשיים, המסתכלים על יופי, הם החברים שלך מהישיבה, ואז אתה מבין שזה מותר".

בשיר של מעיין יוסף מגנהיים, בוגר ישיבת רעותא, שפורסם בגיליון ד' כתוב בין השאר:

אָדָם נוֹתַר עָזוּב בְּסוֹף יוֹם. / פִּיו מוֹצִיא מִלִּים: גְּאֻלָּה, הוֹד, מַלְכוּת
אֲבָל הַלֵּב יוֹדֵעַ – / זֶה נִגְמָר.
זְמַן לָרַכָּבוֹת. לְהַסָּחוֹת דַּעַת. / הַחוֹמוֹת קוֹרְסוֹת, הַשְּׁעוֹנִים מִתְפּוֹרְרִים.
אָדָם כָּךְ, כָּל שֶׁכֵּן יְרוּשָׁלַיִם.

ברוב המקרים קיבלו אנשי "בר" מראשי הישיבות ומהר"מים את ברכת הדרך על כתב העת שלהם ותכניו. בלאו: "הם אנשים שונים ולכן דעותיהם שונות. החל מהרב אלחנן ניר, כר"מ ישיבת ההסדר 'שיח יצחק', שפתח את הגיליון הראשון שלנו, והרב נתן אופנר שהמסה שלו התפרסמה בגיליון הראשון שלנו, וכלה ברבנים שזה מעצבן אותם, ועוד יותר גרוע: רבנים שנושא זה פשוט לא מעניין אותם, כאלה שיגידו שלהתעסק באמנות זה ביטול תורה. ישנם אלו שמבחינתם יש לימוד תורה וישנה אמנות והדברים הללו הם שני יסודות שונים. זה מבחינתי הרבה יותר טרגי מרב שאומר ששיר זה או אחר מעצבן ואסור לקרוא אותו, כי זה רב שמבין במובן מסוים את הערך של אמנות".

ואכן, בישיבות שונות ידעו לדווח גם על רבנים שנצפו משליכים את "בר" מהם והלאה, מוודאים שבכך יבינו תלמידיהם כי תוכן זה אינו רצוי בישיבה. אחד השירים שקומם עליו רבנים הוא שיר של איתי דויטשמן, בוגר ישיבת ירוחם, שפורסם בגיליון הראשון של "בר", ונחתם בשורה: "א־לוהים שלי תתרן".

"אנחנו מאוד מנסים לבוא מלמטה", מדגיש בלאו. "אנחנו לא רוצים לאתגר. לא מרגישים שאנחנו מהווים איזושהי פריצת גבולות, שבירה של המסגרת, אלא מנסים להעשיר את המסגרת. האצבעות שלנו לא בתוך העיניים של אף אחד. אנחנו האנשים, אין אנחנו והם, כי ברגע שיהיה דבר כזה, זה לא ש'בר' ייסגר אבל איבדנו את מה שלנו הכי חשוב. גם אין 'הרבנים' ו'אנחנו', אלא אלה הם הרבנים שלנו. אנחנו תלמידי הישיבות והיושבים בישיבות. זה לא שיש ארגון חיצוני או מגדל שן. הכול מריבות שקורות בבית".

וכך כותב בלאו בשירו "סיני" שפורסם בגיליון ג':

בַּיָּמִים הַהֵם הָיָה תָּלוּי עַל קְרָבוֹת בְּלִי מָה. / כְּלוֹמַר: תָּלוּי, רָפוּי, מִתַּחַת לַאֲוִיר, / מֵעַל הַאֲדָמָה.
כְּלוֹמַר: הָיוּ צְמָחִים, הָיָה גַּם פֶּרַח / אַךְ לֹא הָיָה סִימָן.

מקורות פואטיים

בשער "אקדמך" בעריכתו של הסה, ניתן למצוא פואטיקה של משוררי ספרד, פיוט ארץ ישראלי ואיטלקי, שירים מתקופת ההשכלה, אבן גבירול וגם רמח"ל, ר' יהודה אלחריזי ועמנואל הרומי. בנות "דברים בעלמא", כשנשאלו האם הן מתכוונות לכונן שער דומה בכתב העת שלהן, הסבירו לנו שבגלל שהן מתעסקות בתכנים שכתבו נשים בלבד יהיה להן קשה למצוא תוכן קדום כזה שכתבה אישה, אך לצוות "בר" יש יצירה בלתי מוגבלת לשאוב ממנה השראה יהודית ולסייע במיצובו של קאנון.

הסה: "ב'אקדמך' חשוב לנו לפקוח לאנשים את העיניים גם לפואטיקה שנמצאת במשנה, בתלמוד ובספרות ההלכה. כזו שלא נכתבת כשירה, אבל הרבה ממנה מדבר בשפה של שירה. בסידור נכון והוספת ניקוד, לפתע נחשף בטקסטים אלה רובד נוסף".

עם זאת, כשלקחו ב'אקדמך' קטע מהמשנה שהוצג כשיר, נתקלו בביקורת נוקבת. הסה: "אמרו לנו שהמשמעות הינה העמדתו של טקסט שלקוח מהמשנה בהקשר לא נכון שעלול להיות הרסני בעבורה. אמרו שזו תורה וקודש ולהפוך אותה לשיר זה לא שייך. בעקבות כך, משה ואני בנינו סדנה שהעברנו כבר כמה פעמים כדי ליצור על כך דיון. פתיחת העיניים לגבי נושאים שאתה קורא בבית המדרש ולעיתים לא שם אליהם לב היא אחד הפרויקטים העיקריים של 'בר', ככזו שמעניקה לטקסטים אלה גם יסודות פואטיים".

כשהם נשאלים מי המודלים שלהם, ואת מי הם אוהבים לחזור ולקרוא, התשובות מגוונות מאוד. ונטורה: "המשוררת בכל סרלואי השפיעה עליי מאוד. כשאני שומע אותה מצטטת תהילים, אני מרגיש איך היא באמת אומרת שירה, שהחיבור הזה בין העולם של השירה לעולם השירה היהודית הוא כל כך הרמוני ונקי, בא ממקום טוב".

בלאו: "אין בני"ש שלא מאוהב ברמב"ם, וגם מבחינתי הוא מודל. יש לו עושר שמתחיל בידע המדהים שלו ובטבעיות המדהימה של הידע שלו וכל זה בשפה עשירה. אני קורא בימים אלה את 'הבית אשר נחרב' של ראובן נמדר, את 'מכתבים למשורר צעיר' של רילקה, את 'כוליות ואינסוף' של לוינס וכמובן את מסכת בבא קמא. המשורר האהוב עליי הוא דוד אבידן, בעיקר ספרו הראשון, 'ברזים ערופי שפתיים'. הוא משורר בעל אנרגיות דתיות".

"מדפי הספרים של אשתי ושלי הם כמו ספריית השאלה לכל מי שמעוניין", מתאר אברהם אליצור, המשמש עורך שער הסיפורת: "בתקופה האחרונה קראתי אמיר גוטפרוינד ואשכול נבו, את טרי פראצ'ט וגם את דיקנס, את אפרים קישון ואת מארק טווין. אני צוחק על זה שאני כנראה האברך היחיד בישיבה שיש לו את כל סדרת ספרי הארי פוטר בסלון. אני אוהב להסתכל על ארונות ספרים של חברים שלי. אמצא בהם לרוב ספרים שמתחילים מהרב ליאור אנגלמן ומשם צפונה לכיוון האוטוביוגרפיה של הרב שלמה גורן, וכלה בספרי עיון ובספרים העוסקים בזוגיות".

להיות חלק מהרחוב

במאמר שכתב הסופר אסף ענברי ופורסם במוסף זה (גיליון פרשת אחרי־מות}, הוא מדבר על נוכחות לא מספקת של הציונות הדתית בשיח התרבותי בישראל. "יש פער כמעט בלתי נתפס בין מידת השפעתה של הציונות הדתית על הפוליטיקה הישראלית לבין מידת השפעתה על התרבות הישראלית", כתב ענברי. "מבחינה פוליטית, הציונות הדתית היא התנועה הקובעת את סדר יומה של מדינת ישראל בארבעים השנים האחרונות. מבחינה תרבותית, היא כמעט בלתי מורגשת".

מצד אחד, מציאות חייהם של אנשי "בר" ונשות "דברים בעלמא" מוקפת יוצרים פוריים מהמגזר; ומצד שני, הטענות הללו לא זרות לאזניהם, כפי שמסביר אברהם אליצור: "ישנה בעיה סוציולוגית: את הרחוב התרבותי לא מעניינים הדתיים והדתיים מתעניינים ברחוב התרבותי, וההפסד הוא של כולם. אם אני קורא ספר על חילוני, אין משמעות לזה שהוא חילוני, הוא ניטרלי, גנרי. דתי זה תמיד משהו מפתיע. אם 20 אחוזים מקוראי הספרים הם דתיים, הייתי מצפה שנהיה במצב הנורמלי שבעשרים אחוז מהסיפורת העולם הפנימי של הגיבור יהיה העולם הפנימי שלי. בפועל זה לא שם, ובסופו של דבר, כשבא הדתי ליצור, הוא מתחיל מעמדת נחיתות. כדי שיוצר דתי יצליח, לתחושתי הוא צריך להיות יותר טוב מיוצר חילוני, כי חילוני, שבמקרים רבים מחפש ספר על דמויות שדומות לו, לא בהכרח יקרא ספר שהוא לא מהעולם שלו.

"סבא שלי, אורי אליצור ז"ל, היה כותב פובליציסטי בחסד והיטיב להניח על השולחן את העולם הרוחני שלנו. הוא דיבר על כך שהציבור הדתי לאומי דורש שחלקו ברחוב הישראלי יהיה שווה לחלקו האמיתי. לא יותר, אבל גם לא פחות. אני לא רוצה להיות אקזוטי מבחינה אמנותית, אני רוצה להיות חלק מהרחוב ואני מרגיש שאת העבודה שהתחילו בני דורו של סבי, דוגמת אורי אורבך ז"ל, שחלקם כבר לא איתנו, אנחנו באיזשהו מקום ממשיכים ב'בר'".