אמת ללא פשרות, ביטחון ואמונה שלמה, אהבת ישראל בכלל ואהבת החסד בפרט – במשפט זה ניתן לתאר את חייו של סבי, הרב צבי יהודה מלצר. הרב היה חניך תנועת המוסר, תלמידו של הרב יוסף יוזל הורביץ, "הסבא מנובהרדוק", שעליו אמר פעם הרב שהוא אביו הרוחני.
הרב צבי יהודה מלצר, בנו של רבי איסר זלמן מלצר, שהיה ראש ישיבת עץ חיים בירושלים, נולד בעיר מיר בליטא בשנת תרנ"ט ועלה לארץ בשנת תרפ"ה (1925). כיהן כרבה של פרדס חנה, ובה פתח ישיבה גבוהה והיה ממייסדי מדרשית נועם. לאחר מכן שימש ברבנות בעיר רחובות, וייסד בה ובבאר שבע את בתי הדין הרבניים. בנוסף, ייסד בה ישיבה גבוהה וכן את ישיבת הדרום ואת הסמינר למורים (בשמו היום "מורשת יעקב").
הרב מלצר היה ציוני בהשתייכותו התנועתית ונמנה על רבני הפועל המזרחי. באורחות חייו היה אדם בלתי שגרתי. כחסיד של שיטת המוסר בנובהרדוק נהג בהנהגות לא מקובלות, לא נכנע למוסכמות ולא שעה למה שיאמרו עליו ברחוב. הוא נהג, למשל, לחבוש בקיץ מגבעת קש לבנה ולא מגבעת שחורה כמקובל בעולם הרבני, אף בשנים ששימש אב בית הדין ברחובות. לא פעם הוא נהג לעלות כטרמפיסט על עגלה המונהגת על ידי סוסים, ולא חס על מעמדו המכובד כרב.
פיתוח רוחני בפרדס חנה
כחניך נוברהדוק, האיסור "לא תגורו מפני איש" היה מוטבע בו ושגור על פיו. מעשה שסופר עליו, שלאחר קום המדינה באו כל דייני בתי הדין בארץ אל נשיא המדינה. כשנכנס הנשיא כולם עמדו בפניו ביראת כבוד תוך התבטלות עצמית. אז פתח הרב מלצר ואמר: אדוני הנשיא, היום יום שלישי בשבת והשיר של יום הוא "מזמור לאסף, אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט", ואין אלוהים אלא דיינים. יראה כבוד הנשיא במחיצת מי הוא עומד.
לרבה של פרדס חנה נבחר בשנת תרצ"ו. מיד עם בואו למושבה ארגן בבית הכנסת בכל יום מניין לתפילת שחרית, כמו גם שיעורי תורה לגברים ונשים. את משחקי הכדורגל שהיו בשבתות במרכז המושבה הוא הצליח להפסיק.
באותה תקופה למדו בבית הספר המקומי בפרדס חנה כל ילדי היישוב יחד, ללא קשר לזרם הדתי שאליו השתייכו המשפחות. באחד הימים לחצו עליו הורים לפתוח בית ספר נפרד דתי. הרב מלצר פנה לחזון איש בשאלה האם לעשות כן, שכן אז ילדי הפועלים לא יקבלו לימודי יהדות. הרב מלצר סיפר שהחזון איש קם, הסתובב בחדרו בחוסר שקט ואמר לו שזו שאלה שהוא אינו יכול להכריע בה, ורק לרב המקום יש הסיעתא דשמיא להכריע בשאלה קשה זו. לבסוף נוצרה הסכמה שתהיה בבית הספר משרה וחצי של מורה דתי, ושמדי בוקר תהיה תפילה קצרה שבה ישתתפו הילדים שירצו, ולאחר ארוחת העשר כל התלמידים יאמרו יחד את ברכת המזון. לשם כך נדרשו כל הבנים להביא לבית הספר כיסוי ראש כל שהוא – כיפה, כובע ברט או כובע טמבל.
הרב מלצר סבר שיש צורך לייסד ישיבה שבה ילמדו לימודי חול. הוא פנה לארגון "נוער מזרחי" שנוסד על ידי ישראל סדן ומיכאל צור, ולאחר דיונים ובירורים נחתם איתם הסכם להקמת ישיבה שתיקרא "מדרשיית דרכי נע"ם". באותן שנים הקים גם את "ישיבת קלצק", כהמשך לישיבה שבה שימש משגיח בחוץ לארץ אצל אביו וגיסו הרב אהרון קוטלר.
מסופר כי בעת לימודיו אצל הסבא מנוברהדוק היה רבו משוחח עמו בכל בוקר לאחר תפילת שחרית במשך כשלושת רבעי שעה. היו מבני הישיבה שפנו לרבי יוזל בטענה שהוא מקדיש זמן רב מדי לבחור אחד, כשבזמן זה היה יכול לשוחח עם מספר בחורים. השיב להם רבי יוסף יוזל שבזמן זה הוא אינו מדבר עם יחיד אלא עם רבים. "בשיחותיי עמו הנני בונה ישיבות". לימים התקיימו דברי הרב יוזל במלואם.
שירות צבאי עם הישיבה
בשנת תש"ז נבחר הרב מלצר לכהן כרבה הראשי של רחובות, ולשם העביר את ישיבת קלצק. בין הר"מים שהיו בישיבה נמנו הרב מנחם מן שך, שלאחר מכן עמד בראש ישיבת פוניבז' בבני ברק, הרב אלימלך בר שאול, שהיה רבה של רחובות אחרי הרב מלצר, והרב יצחק קוליץ שהיה לאחר שנים רבה של ירושלים. ברחובות ייסד הרב מלצר את ישיבת הדרום ואת בית הדין הרבני. הממונה על בתי הדין בסוכנות התנגד למהלך באופן נחרץ אולם הרב מלצר בתקיפותו אילץ אותו לאשר את הקמת בית הדין. לאחר שהרב ראה שבין הנזקקים לבית הדין ברחובות נכללים אנשים מכל דרום הארץ, כולל אילת ובאר שבע, הקים את בית הדין בבאר שבע, הפעם למרות התנגדותו הנחרצת של שר הדתות.
בראותו שאנשים שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאינם דתיים מתוך טענה שבבתי הספר הדתיים רבים מן המורים אינם מוסמכים, פתח הרב מלצר סמינר למורים, ובו המשיכו בוגרי הישיבה התיכונית את לימודיהם. ביוזמת חתנו, אבי – הרב יהודה עמיטל, אז ר"מ בישיבת הדרום, הגיע להסדר עם משרד הביטחון על שילוב של שירות צבאי עם הלימודים בישיבה ובסמינר, שלאחר ימים נקבע שמו: "הסדר".
הרב מלצר היה ידוע במידת הביטחון, באהבת חסד ובעזרה לרבנים שהגיעו בשנים הראשונות למדינה לקבל משרת רבנות. הוא גם היה ידוע בתקיפותו הרבה בדברים שחשב שהם נכונים וצודקים.
באחד הכינוסים של אספת הנבחרים בשנת תש"ח, מעט לפני הקמת המדינה והכנסת, נשא את הנאום המרכזי דוד בן גוריון, ובתוך דבריו אמר: "עובדות היסוד עומדות לימיננו: המצוקה היהודית, שממת הארץ, קשרינו לארצנו, כוחותינו היוצרים שהביאונו עד הלום". כאן שיסע אותו בקריאת ביניים הרב מלצר, שנזדמן לאותה ישיבה, באומרו: "גם הבטחתו של אלוהים". בן גוריון ענה לו "לא 'גם', אלא זה קודם לכול". אחרי הדיון פנה הרב מלצר לבן גוריון ושאלו – אם זה "קודם לכול" מדוע לא להזכיר זאת? דוד בן גוריון ענה שגם הקונה מעיל בחנות לא חייב לומר למוכר מנין הכסף שהוא משלם לו.
בשנת תשי"ד, לאחר פטירת אביו, אושפז הרב עקב אירוע לבבי. לאחר שבחדרו נפטרו שלושה חולים בזה אחר זה קיבל שלושה התקפי לב בזה אחר זה. הרב הפציר ברבי אריה לוין, שביקרו מדי יום, לעשות את גורל הגר"א. הרב אריה לוין הביא את ספר התנ"ך, והפסוק שעלה בגורל היה הפסוק שנאמר לחזקיהו המלך בחוליו: "וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (מלכים ב כ, ו). ואכן, הרב נפטר לאחר חמש עשרה שנים בשיא כוחו, לקראת שנתו השבעים ואחת, בט"ו תמוז תשכ"ט, ונקבר בהר המנוחות בירושלים. ליד חלקת הקבר שקנה בחייו נקבר קודם לכן מורו הרב יוסף יוזל הורוביץ, "הסבא מנוברהדוק", שעצמותיו הועלו לארץ.
