אל תקרא לי שחור

כשחברת הכנסת פנינה תמנו־שטה הייתה סטודנטית למשפטים, היא נכנסה יום אחד לסופרמרקט לקנות חבילת בורקסים במשקל. המוכר לא הסכים למכור לה, בטענה ש"אתיופים לוקחים בורקסים בודדים, אוכלים בחנות ולא משלמים". היא תבעה אותו לדין על גזענות, והפסידה. המוכר טען במשפט שתמנו עצמה אכן ביקשה לשקול את הבורקסים בנפרד, מה שהיה לדבריה "שקר גמור". ואז השופטת הציעה פשרה, שבה החברה תשלם לתמנו פיצוי על עוגמת הנפש, אבל לא תתנצל. כשהיא התעקשה על התנצלות, דחתה השופטת את כל תביעתה.

כשהפעיל החברתי אבי ילאו כיהן כמנכ"ל עמותת הל"ה (לצמצום הפערים במערכת החינוך), הוא הגיע לא פעם לפגישות בחברת העוזר שלו, בחור "לבן". הרבה פעמים, הוא מספר, "היו מתחילים את השיחה עם העוזר שלי, כי הניחו אוטומטית שהוא המנכ"ל ואני העוזר שלו. הרי רגילים לראות אותנו בתור נושאי הכלים, עובדי הכפיים שנמצאים 'על יד', לא בראש".

לסופרת יעל משאלי יש שני ילדים אתיופים מאומצים. כשבנה יהונדב הגיע לגיל 15 היא שמה לב פתאום שהיא מתחילה לחשוש שיֵצא החוצה להסתובב עם חברים, מה שלא קרה לה עם אף אחד מילדיה האחרים: "הבנתי שהחשיפה שלי לגילויי הגזענות וההצקה לצעירים אתיופים, שנתקלתי בהם בפייסבוק, השפיעו עלי בהתנהלות מול יהונדב. לקחתי אותו לשיחה והסברתי לו איך צריך להתנהג אם שוטר עוצר אותו ומבקש להזדהות. כעבור שנים הוא סיפר לי שהשיחה הזו הייתה מאוד טראומתית בשבילו, כי עד לאותו רגע הוא בכלל לא היה בראש הזה. אבל יותר מאוחר, כשהוא נסע עם האוטו שלנו משוהם לישיבה שבה הוא למד בפתח תקווה ונעצר כמה פעמים על־ידי שוטרים, שסתם 'לא הבינו' איך בחור אתיופי נוהג ברכב כזה, הוא בהחלט הבין את הבעיה. מצד שני, גם כשנסע באוטובוס, הוא סיפר פעם שהיו לידו כמה מושבים ריקים, ואף אחד לא בא להתיישב עליהם".

במילים פשוטות: אין כנראה אדם אחד בין עשרות אלפי יוצאי אתיופיה בישראל שלא חווה בגוף ראשון את תופעת הגזענות כלפי הקהילה. החוויה הקשה ביותר היא כמובן התנכלויות של שוטרים. הנתונים בעניין הזה מאוד ברורים: ב־2015 אחוז כתבי האישום נגד יוצאי אתיופיה היה 3.5%, גבוה פי שניים מחלקם באוכלוסייה; אחוז כתבי האישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה עמד על פי ארבעה מחלקם באוכלוסייה (8.5%), ואחוז הקטינים שריצו מאסר בפועל בכלא עמד על כמעט פי עשרה משיעורם באוכלוסייה (18.5%). גם אם נניח שמסיבות סוציו־אקונומיות יש בקרב בני הקהילה האתיופית יותר עבריינים משיעורם באוכלוסייה, קשה להסביר איך יש בקרבם שיעור כל כך גבוה של עבריינים קטינים דווקא.

אבל הגזענות יכולה להופיע גם במועדון שבו הסלקטור מסרב להכניס צעירים אתיופים; בצעירים אתיופים שמבקשים לשכור דירה ונתקלים בגמגום כבר בטלפון, כשהם מוסרים את שם המשפחה; ואפילו מכוונות חיוביות, כמו האבא של הילד המחונן, ששומע פתאום שבבית הספר מבקשים לשלב את הבן שלו במסלול של תגבור, שהרי ידוע ש"האתיופים צריכים תגבור".

לשנות את השפה

התופעה הזו אינה מיוחדת לישראל. גזענות כלפי שחורים היא תופעה שמקיפה את כל רחבי העולם המערבי. המקרה הידוע ביותר הוא כמובן "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", ארה"ב, שבשביל שחורים רבים, במיוחד באזורי המצוקה, לא התקדמה הרבה מימי העבדות, ועדיין השחורים נחשבים שם ל"עבריינים עד שיוכח אחרת". היקפי שיטור היתר והפגיעה הפיזית בשחורים כבר יצרו מצב של מתיחות גזעית מתמשכת במדינה, למרות בולטותם של שחורים רבים בהרבה תחומי חיים, ואפילו כהונת שמונה שנים של נשיא שחור. לא מכבר פורסם שגם באירופה – הסיכוי של אדם שחור להיעצר לשווא בבריטניה גדול פי שניים מזה של אדם לבן. בצרפת הוא גדול פי שלושה, ובספרד הוא גדול פי 17 (!).

אז מה יש בצבע השחור שהופך אותנו לכל כך בעלי דעות קדומות, ואפילו גזעניות? ילאו אומר שזה מתחיל בהבניות תרבותיות מאוד ראשוניות: "בתרבות שלנו, גם היהודית וגם המערבית, 'השחור' הוא הארכיטיפ של הרוע, של הלא נודע, של המסוכן. אתה רואה את זה בביטויים כמו 'היה לי יום שחור', 'רשימה שחורה', 'חתול שחור עבר לידי'. והלבן הוא כמובן סמל הטהור והטוב והיפה. רש"י, הפרשן הכי חשוב של היהדות, יוצא מגדרו כדי להסביר ש'האשה הכושית' שמשה התחתן איתה היא לא באמת כושית, אלא זה נאמר בלשון סגי נהור. ובשיר השירים, על הפסוק 'אל תראוני שאני שחרחורת', הוא אומר שהכוונה היא: אני לא באמת שחרחורת, רק השתזפתי, אבל מתחת לשיזוף אני 'ברה כחמה', לגמרי לבנה".

הגזענות בולטת במיוחד כשזוכרים שמוצא האדם השחור הוא מאפריקה (למעשה, לפי המדע מוצא האדם בכלל הוא מאפריקה, אבל את זה האנושות הלא־שחורה משתדלת לשכוח). ואפריקה הרי מזוהה כיבשת הפרימיטיבית, הנחשלת. זו שמותר מצד אחד לחטוף ממנה בני אדם ולהפוך אותם לעבדים, ולגיטימי מצד שני להשתלט על ארצותיה ומשאביה, שהרי "האדם הלבן רק יביא לשם קידמה".
ומצד שלישי, כדאי לשים לב לעובדה שהגזענות כלפי האתיופים, כמו גם לגבי השחורים בארה"ב או באירופה, איננה בדרך כלל נחלת כל בני הקהילה. היא בולטת במיוחד כלפי הגברים: הם שנחשפים להתנכלות ולאלימות של המשטרה; הם שמסורבים במועדונים ובמקומות העבודה; הם ששומעים לרוב את ההסתייגות של החותן המיועד מחתן אתיופי, יותר מאשר הסתייגות מכלה אתיופית.
כלומר, ייתכן שהגזענות לא קשורה ישירות לצבע, אלא לתכונות מסוימות שמזוהות דווקא עם הגבר השחור. אחד הגורמים העוסקים בנושא כבר זמן רב מעלה כמה השערות בנושא: "יכול להיות שהצבע השחור מזוהה דווקא עם עוצמה וכוח פיזי, וגם עם סוג של פראות, שגורמת ללבן לפחד במיוחד מהגבר השחור. אבל אולי יש כאן גם סוג של 'קנאת פין', קנאת הגבר הלבן בגבר העוצמתי השחור, שמאפיל עליו בגבריות שלו, ולכן הוא פועל להקטין ולסרס אותו".

יש גם טענות שיוצאי אתיופיה הרוויחו לעיתים מצבעם סוג של אפליה מתקנת. העיתונאי בן־דרור ימיני טוען כבר זמן רב שעליית הפלאשמורה היא סוג של "גזענות חיובית", כלומר אפליה לטובה של בני הקהילה.

 

"הטענה כאילו האתיופים מופלים לטובה פשוט מגוחכת. בין עולי בריה"מ יש רבים שבבירור אינם יהודים, אבל הם נכנסים לפה בקלות במסגרת חוק השבות. לגבי האתיופים הייתה פסיקה ברורה של הרב עובדיה שהם יהודים, ובכל זאת דרשו מהם 'גיור לחומרה'

אז איך ניתן בכלל להתמודד עם גזענות ששורשיה כל כך עמוקים, כמו האסוציאציות הכי בסיסיות לצבעי הלבן והשחור? ילאו: "זה קשה, אבל הכרחי. אין מנוס מאימוץ שפה חדשה. במקום לומר 'היה לי יום שחור', תאמר 'היה לי יום רע'. כתבתי פעם לשלי יחימוביץ', שבוודאי קשה להאשים אותה בגזענות, שהיא השתמשה בביטוי שמזכיר צבע שחור בהקשר שלילי, והיא אמרה לי: 'אתה מנסה לשנות סדרי עולם. זה לא יעבוד'. אני לא מקבל את זה. לפני 150 שנה חלק מסדרי עולם היה ששחורים נועדו לעבדות, וזה נגמר. לפני 100 שנים אף אחד לא האמין שנשים יכולות או ראויות לזכויות שוות. וגם זה הולך ונגמר. הבניה תרבותית שמקורה בידי אדם גם יכולה להשתנות בידי אדם".

צריך לומר: יש גם טענות שיוצאי אתיופיה הרוויחו לעיתים מצבעם סוג של אפליה מתקנת. העיתונאי בן־דרור ימיני טוען כבר זמן רב שעליית הפלאשמורה היא סוג של "גזענות חיובית", כלומר אפליה לטובה של בני הקהילה. לדבריו, כולם יודעים שהפלאשמורה הם צאצאי יהודים שהתנצרו מטעמי נוחות, ולכן לכאורה אין סיבה להעלות אותם. אבל מעלים אותם, בגלים שחוזרים ונשנים, רק מתוך החשש שלא יגידו בעולם שישראל פוגעת דווקא ביהודים שחורים. גם ארגונים יהודים־אמריקנים, שלא פעילים במיוחד לטובת עלייה וקליטה של אף תפוצה יהודית (יהודי ארה"ב היו פעילים רק כשבריה"מ אסרה את עצם היציאה ממנה, אבל לא מעבר לכך), או יהודים מארצות אחרות, נחלצים לטובת הפלאשמורה ולוחצים על מדינת ישראל לקלוט אותם. הטענה היא שהדבר נעשה כדי שאותם יהודים וארגונים יהודיים יוכלו להתהדר בפני החברה האמריקנית שהנה, רק מדינת היהודים היא היחידה בהיסטוריה שמביאה אליה מהגרים שחורים לא כדי שישמשו חלילה כעבדים, אלא כדי שיחיו פה כאזרחים שווי זכויות.

מנגד, טוענים רבים מאנשי הקהילה עצמם שגם כלפי הפלאשמורה ננקטת מדיניות גזענית. תמנו־שטה: "גם כלפי 'ביתא ישראל' וגם כלפי הפלאשמורה יש תביעות מחמירות להוכחת יהדות שלא נתבעו משום קהילה אחרת". ילאו: "הטענה כאילו האתיופים מופלים לטובה פשוט מגוחכת. בין עולי בריה"מ יש רבים שבבירור אינם יהודים, אבל הם נכנסים לפה בקלות במסגרת חוק השבות. לגבי האתיופים הייתה פסיקה ברורה של הרב עובדיה שהם יהודים, ובכל זאת דרשו מהם 'גיור לחומרה', ואת בני הפלאשמורה, שהם 'מזרע ישראל' לא פחות מעולי בריה"מ, לא קולטים פה במסגרת חוק השבות, אלא רק במסגרת 'חוק הכניסה', כאילו שהם בכלל לא יהודים".

מאמצים זהות שחורה

הגזענות כלפי האתיופים יוצרת גם תמונת ראי בקרב צעירי הקהילה: רבים מהם הולכים ונעשים פחות "ישראלים" בהגדרת הזהות העצמית שלהם, והרבה יותר "שחורים", כלומר מזהים את עצמם עם השחורים בעולם כולו, ובמיוחד עם אחיהם הפגועים באפריקה ובארה"ב. זה בולט במיוחד בהפגנות המחאה למיניהן, כאשר הצעירים מניפים כלפי המשטרה אגרופים משוכלים, התנועה שכבר הפכה לסמלם של השחורים המוחים על אפלייתם בארה"ב. גם חולצות הטריקו של צעירי הקהילה מעוטרות לא בדמויות המופת של זקני הקהילה, או אלה שהובילו אותה לארץ, אלא בדיוקנאות גיבורי הקהילה הגלובלית השחורה: זמר הרגאיי בוב מארלי, או מלקולס אקס, מנהיג השחורים המיליטנטים מארה"ב של סוף שנות השישים (באופן מעניין וגם מדאיג, כמעט שאין הזדהות בקרב הצעירים האלה עם דמותו של מרטין לותר קינג, יריבו של מלקולם אקס, והאיש שגרס שזכויות השחורים יושגו אך ורק במאבק בלתי אלים, ותוך שיתוף פעולה יציב ומלא עם הפרויקט הכללי של זכויות האזרח).

אפילו אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר ויו"ר הוועדה למאבק בגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, הזמינה פעם חבר יוצא אתיופיה, ששירת כקצין בצנחנים, להרצות בפני בני נוער אתיופים שאיתם עבדה בהתנדבות, ונדהמה לשמוע ממנו שהוא מזהה את עצמו כשחור עוד לפני שהוא מזהה את עצמו כיהודי וישראלי. כששאלה אותו על כך, הסביר לה בפשטות: "זו אפילו לא בחירה שלי. הדבר הראשון שאיתו מזהים אותי כשאני נכנס לחדר זה צבע העור שלי, וכך גם מתייחסים אליי. אז מה הפלא שגם אני רואה את עצמי ככה?".

כשאני שואל את תמנו־שטה עם מי לדעתה יזדהו צעירי הקהילה יותר – עם יהודים אשכנזים או עם שחורים אמריקנים, היא ממהרת להסתייג מהשאלה עצמה: "יכול להיות שיגידו לך שמרגישים קרוב יותר לשחור האמריקני, כי הוא חי יותר מקרוב את הסבל שגם אני חי אותו. אבל השאלה הנכונה היא 'מה מגדיר אותך': האם אתה רואה את עצמך יותר כשחור או יותר כיהודי. ואני בטוחה שהרוב המוחלט, גם בקרב הצעירים, עדיין רואים את עצמם יותר כיהודים מאשר כשחורים".

 

"התופעה קיימת. כל הנושא של הזדהות עם מוזיקה שחורה ומודלים תרבותיים שחורים אכן קיים אצל הצעירים האתיופים, כאקט של מחאה. הם אומרים: אם הציבור מסתכל עלינו קודם כול כשחורים, ולא כישראלים ויהודים, למה שאנחנו לא נאמץ לפחות את הצד החיובי של הזהות הזו ואת גיבורי התרבות שלה"

לאחרונה בלטה בהקשר הזה התבטאות מסעירה של אבי ילאו. בריאיון לעיתונאית גל גבאי, שעסק בטענות שבני הקהילה חוששים במיוחד מזיהויָם עם המסתננים מאפריקה, מה שיהפוך אותם מסומנים עוד יותר בחשד לאלימות, אמר ילאו לגבאי: "האריתראים והסודנים הם אחים שלי לפני שאני אח שלך". ההתבטאות עוררה כאמור סערה, וגם רבים מבני הקהילה ופעיליה החברתיים מיהרו להסתייג מהדברים. בשיחה לכתבה הזו הוא עצמו מבקש להבהיר ולסייג את התבטאותו, ומזכיר בדבריו את אותו ידיד של פלמור: "זה לא שאני מגדיר את עצמי יותר כשחור מאשר כיהודי או כישראלי. אבל אם הדבר הראשון שרואים עליי כשאני נכנס לחדר זה הצבע השחור, ואת הפרופיילינג (תהליך שבו מזוהה קבוצת אוכלוסייה כמסוכנת במיוחד, ולכן מופעלים כלפיה אמצעי שיטור יתר. י"ש) עושים עלינו, בדיוק כמו שעושים למסתננים, אז למה שאני לא ארגיש קרוב אליהם מהבחינה הרגשית, גם אם לא בהגדרת הזהות שלי?".
יחד עם זאת, הוא מזהיר שסכנת ההעדפה של צעירי הקהילה את הזהות השחורה על פני הזהות היהודית והישראלית אכן שרירה וקיימת: "התופעה קיימת. כל הנושא של הזדהות עם מוזיקה שחורה ומודלים תרבותיים שחורים אכן קיים אצל הצעירים האתיופים, כאקט של מחאה. הם אומרים: אם הציבור מסתכל עלינו קודם כול כשחורים, ולא כישראלים ויהודים, למה שאנחנו לא נאמץ לפחות את הצד החיובי של הזהות הזו ואת גיבורי התרבות שלה".

האם הדברים יכולים להגיע לכדי מתח גזעי מתמשך בין לבנים ושחורים, כפי שהוא קיים בארה"ב? כאן ילאו מתון יותר: "אנחנו ממש לא שם. צריך לזכור שהשחורים הגיעו לארה"ב כעבדים, ואנחנו הגענו לפה מרצון ומתוך געגועים עמוקים. אבל בסוף, אם היחס אלינו כשחורים יהיה היחס הדומיננטי, זו תהיה הזהות הדומיננטית גם של הקהילה שלנו".

תמנו־שטה עוד יותר מתונה: "יכול להיות שיש כמה צעירים שמבולבלים בזהותם, אבל אני בטוחה שהרוב הגדול רואה את עצמו קודם כול כיהודים וישראלים. אנחנו חלק מעם ישראל, ובשביל לחיות עם האחים שלנו היינו מוכנים לקחת על עצמנו סיכונים גדולים. אני גם לא מוכנה להתייאש מהמאבק, כי כמו שאמא שלי אמרה לי: ביום שאתייאש, סימן שהגזענים ניצחו'".

בדיוק כמו שראיית הקהילה האתיופית קודם כול כשחורים יכולה להפוך לנבואה שמגשימה את עצמה אצל בני הקהילה עצמם, כך גם היחס הראשוני אליהם כעבריינים פוטנציאליים. כמו שאומרת תמנו־שטה: "דוחקים את האתיופים לשכונות מצוקה. לא נותנים להם לבחור בעצמם את אזורי המגורים. זה כבר מתכון לקשיי תעסוקה וקשיים כלכליים. מעבר לזה, גם מתייחסים אליהם מראש כעבריינים ומתנכלים להם. במצב כזה, יש באמת סיכוי גבוה שרבים יהפכו לעבריינים, ואז כולם יגידו 'אמרנו לכם'. כשבעצם, ההתנהגות כלפיהם היא שהפכה אותם לעבריינים".

ילאו מוסיף בהקשר הזה: "אתה יודע מה שתי העברות הכי בולטות אצל הצעירים האתיופים? לא גנבה, לא שוד, בוודאי לא רצח. שתי העברות, שאחר כך ממררות להרבה אנשים את כל החיים, זה 'העלבת עובד ציבור' ו'תקיפת שוטר'. איך זה קורה? בא שוטר לצעיר אתיופי, שהולך ברחוב או נמצא בחבורה עם צעירים לא אתיופים, ומבקש דווקא ממנו תעודת זהות. האתיופי כמובן מתרגז, ואולי גם מטיח איזו קללה. ישר השוטר דופק לו עברה של 'העלבת עובד ציבור'. בשם העברה הזו הוא לוקח אותו לתחנת משטרה, שם לפעמים מכניסים לו מכות רצח, ובאורח פלא הוא יוצא מתחנת המשטרה עם עברה חדשה: 'תקיפת שוטר'".

נוכחות חיובית בתקשורת

כדי להתמודד עם כל זה, נולדה לפני שלוש שנים הוועדה למאבק בגזענות כלפי יוצאי אתיופיה. ראשיתה בשני אירועים שונים: ב־2014 יזמה הממשלה, בעקבות פניות חוזרות ונשנות מפעילי הקהילה, שינוי משמעותי במדיניות הקליטה של יוצאי אתיופיה, תוכנית שכונתה בשם המחייב "דרך חדשה". הרעיון היה להפסיק ולהתייחס לאתיופים כגוש אחד: הם לא יוסללו עוד לשכונות משותפות; לא יופנו לתוכניות סיוע המיוחדות לבני הקהילה; לא יופנו למסלולי הכשרה מיוחדים בצה"ל, ולשאר תוכניות שלכאורה ביקשו להעניק לבני הקהילה תקציבים וסיוע שאף אחד אחר לא נהנה מהם, אבל בפועל יצרו גם אצל צעירי הקהילה וגם אצל חבריהם הלא־אתיופים דימוי שלילי שהקרין על כל חייהם בהמשך. האירוע השני היו הפגנות המחאה החריפות, שגם גלשו לאלימות, בעקבות התאבדותו של יוסף סלמסה לאחר התנכלויות המשטרה כלפיו, ותמונות המכות שספג החייל האתיופי דמאס פיקדה (שבינתיים הפך לקצין) מידי שוטרים, תמונות שהראו שהמכות שספג ניתנו לו ללא שום התגרות מצידו.

למרות העובדה הזו, נעצר פיקדה בטענה של תקיפת שוטרים. ההפגנות אירעו במאי 2015. בפברואר 2016 הקימה הממשלה ועדה לבדיקת סוגיית הגזענות. בראשותה עמדה מנכ"לית משרד המשפטים אז, אמי פלמור. גורם שליווה את עבודת הוועדה אומר שעצם הקמתה ראויה להערכה משום שלא הייתה עניין פשוט מבחינת הממשלה: "לממשלת ימין מאוד קשה להקים ועדה שהכותרת שלה היא 'מאבק בגזענות'. כי ישר עולה הקונוטציה של היחס לערבים. ואמנם, כותרת הוועדה והדו"ח שהיא הגישה מדגישים שמדובר ב'מאבק בגזענות כלפי יוצאי אתיופיה'. שחס וחלילה לא יחשוב מישהו שמדובר בגזענות מסוג אחר. גם כשהשרים מתגאים כיום בוועדה הזו, הם מדגישים את השם המלא 'הצוות למיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה"'.

מלבד עצם כתיבת הדו"ח, פלמור הציבה לעצמה שני יעדים מרכזיים בתהליך ההכנה שלו, שני יעדים סותרים לכאורה: "האחד – לשתף כמה שיותר נציגי ציבור. זה מאוד לא מקובל בוועדות ממשלתיות, כי הרבה יותר קל ופשוט להסתמך על המומחים המקצועיים. אבל ידעתי שבלי זה, הדו"ח לא יתקבל בצורה אמינה אצל הקהילה. פרסמנו 'קול קורא' שביקש התייחסויות מהציבור. קיבלנו מאות פניות, ומתוכם בחרנו 100 נציגי ציבור ופעילים חברתיים שנכנסו כחברים שווי מעמד לתוך הצוותים שלנו.

"מצד שני, ידעתי שאני עובדת מול השעון. הוועדה הוקמה בפברואר, וידעתי שאני חייבת להגיש את הדו"ח מקסימום באוגוסט. כי אז סוגרים את תקציב המדינה לשנה הבאה, ובמקרה המסוים הזה היה מדובר בתקציב לשנתיים. ידעתי שאם אני לא מגישה את הדו"ח בזמן, גם אם הוא יהיה הדו"ח הכי טוב, יישום ההמלצות יתעכב בשנתיים, ואז הכי סביר שיתמסמסו בכלל, ושום דבר לא יקרה".

היא אכן הצליחה להגיש את הדו"ח ביולי, ובאוגוסט כבר אישרה הממשלה את המלצותיו: 53 המלצות שונות, שחולקו לשלושה תחומים: בניית מערכת שתאפשר מכאן ולהבא קבלת תלונות על פגיעות גזעניות, וטיפול בהן; בניית כלים למאבק בגזענות במערכות המדינה השונות, וניסיון לקביעת כלים שינכיחו מבחינה ציבורית את בני הקהילה האתיופית באופן חיובי.

בין 53 ההמלצות, בלטו אפוא ההמלצות הבאות: הקמת יחידה ממשלתית במשרד המשפטים שתנחה את כל משרדי הממשלה בתחום זה, ותהיה מוסמכת לקבל תלונות מהציבור ולטפל בהן. מינוי "ממונה על אפליה וגזענות" בכל משרד ממשלתי, במודל של הממונים על טיפול בהטרדות מיניות. יצירת מסגרת לנקיטת הליכים משמעתיים נגד עובדי מדינה ובעלי מקצועות המוסדרים על־ידי החוק בגין "הטרדה גזענית". קביעת נהלים להגדרת סמכותם של שוטרים לפנות לאדם בדרישה להזדהות וקביעת העילות המצדיקות פנייה כזו. הרחבת הפיילוט, שהחל עוד קודם, לנשיאת מצלמות גוף על־ידי שוטרים בתחנות משטרה בערים שבהן יש שיעור גבוה של יוצאי אתיופיה. המלצות להגברת הנוכחות החיובית של יוצאי אתיופיה במרחב הציבורי והתקשורתי (פלמור: "שיראו אתיופים לא רק בהקשר של דיווחים על פשיעה שלהם או כנגדם, אלא גם רופא אתיופי שמדבר על טיפול במחלה כלשהי, וכלכלן אתיופי שמנתח סוגייה כלכלית").

 

"השינוי העיקרי שעוד לא נעשה זה הצורך בהפעלה יותר תדירה של הדין המשמעתי כלפי שוטרים שסרחו. לא כל עברה היא פלילית, אבל כל פגיעה לא הוגנת באזרח צריכה להסתיים בדין משמעתי"

הוועדה יצרה גם מנגנון ליישום המלצותיה: מצד אחד, כאמור, הוקמה במסגרת משרד המשפטים יחידה קבועה למאבק בגזענות. כאן כבר אי אפשר היה להסתפק בפעולה למען הקהילה האתיופית בלבד. בראש היחידה הועמד אמנם עורך הדין אווקו (קובי) זנה, יוצא אתיופיה, אבל היא מקבלת ומטפלת בתלונות של כלל בני החברה הישראלית. בפועל, בדו"ח השנתי הראשון שהגישה היחידה אכן היה שוויון בין היקף התלונות שהוגשו מצד בני הקהילה האתיופית לתלונות שהוגשו על־ידי אזרחים ערבים (35 תלונות מכל מגזר, שהיוו 44% מסך כל התלונות שהוגשו ליחידה. כלומר, הערבים והאתיופים "כיסו" לבדם 88% מהתלונות על גזענות). כך "הרוויחו" גם ערביי ישראל מהפעולה למען האתיופים. פלמור: "טיפלנו אפילו בתלונה אחת שהוגשה על־ידי אישה יהודייה, שהתלוננה שהמרפאה בכפר קאסם לא מקבלת לטיפול את הילד שלה. בדקנו, ואכן התלונה הייתה מוצדקת, והמרפאה אולצה לקבל את הילד".

חוץ מקבלת התלונות והטיפול בהן, נקבע שהיחידה שהוקמה במשרד המשפטים תפרסם גם דו"ח שנתי על מצב היישום של 53 ההמלצות שהגישה הוועדה. כבר בשנה הראשונה אפשר היה לכאורה לחגוג: 31 המלצות, שמהוות 59% מכלל ההמלצות, הוגדרו כ"מבוצעות באופן מלא". 17 נוספות (33%) "נמצאו בתהליך ביצוע", ורק 4 החלטות (8%) "טרם בוצעו כלל". אבל מבט מקרוב על תוכני ההמלצות מלמד שעיקר ההמלצות שיושמו נוגעות להקמת מגנוני מעקב ופיקוח בתחום הגזענות, אבל בתחום התוכן נעשה הרבה פחות.

תמנו־שטה: "המשטרה הגיבה על הדו"ח בהכנסת הרבה שוטרים אתיופים למערכת, ובהחלטה 'ללמוד את התרבות האתיופית', כדי שהשוטרים יהיו רגישים לזהות של הקהילה. אבל זה חרטא. להכניס שוטרים אתיופים זה נחמד, אבל אני רוצה לומר לך שנתקלתי גם במקרים ששוטרים אתיופים הפעילו בעצמם שיטור יתר ואלימות מופרזת כלפי בני הקהילה. הם כל כך רצו להתקבל בקרב החברים במשטרה, שפעלו נגד בני הקהילה שלהם. גם 'לימוד התרבות האתיופית' לא מקובל עליי ככלי התמודדות. כי זה בעצם אומר שהאתיופים והתרבות שלהם אשמים באלימות, וצריך ללמוד את 'המנטליות' שלהם כדי לא להגיב באלימות כלפיהם. מה שצריך זה הרבה יותר פשוט: אכיפת מדיניות משמעת הרבה יותר תקיפה כלפי כל שוטר שמתנהג באלימות, או מפעיל יחס מפלה, כלפי אתיופים. יש למשטרה כלים חזקים של דין משמעתי, אבל הם לא נוטים להשתמש בהם במקרים האלה".

פלמור: "לא הייתי אומרת שבמשטרה נעשו רק 'שינויים קוסמטיים'. בהחלט נעשו כמה צעדים רציניים. בשעתו, היה שימוש מופרז בטייזר (אקדח הלם. י"ש) כלפי יוצאי אתיופיה. הדו"ח שלנו קבע שהמשטרה צריכה לעשות נוהל חדש לשימוש בטייזר, וזה השתנה. יש ירידה בכמות המעצרים של יוצאי אתיופיה ובכמות התיקים שנפתחו להם. הפיילוט של מצלמות הכתף בהחלט הוכיח את עצמו. נעשו הדרכות ל־16 אלף שוטרים. כמות הילדים האתיופים שנמצאת היום במעצר היא חצי או שליש מכפי שהייתה לפני הדו"ח. זה שינוי מאוד משמעותי. השינוי העיקרי שעוד לא נעשה זה הצורך בהפעלה יותר תדירה של הדין המשמעתי כלפי שוטרים שסרחו. לא כל עברה היא פלילית, אבל כל פגיעה לא הוגנת באזרח צריכה להסתיים בדין משמעתי. ככלל, לצערי, דווקא במערכות הכי גדולות, שבהן יש באופן טבעי הכי הרבה בעיות – כמו המשטרה, מערכת החינוך או מערכות הרווחה – התברר שגם הכי קשה לערוך את השינויים הגדולים שמתבקשים".

שורה תחתונה: הרבה אכן נעשה. הממשלה התחילה להתמודד ברצינות עם הבעיה, קודם כול בעצם ההכרה בקיומה של גזענות ממסדית כלפי בני הקהילה. ויחד עם זה, הרבה עוד נשאר לעשות. ואולי, כפי שכבר נרמז קודם, הדבר הבסיסי צריך להשתנות כבר מגן הילדים והמעון לפעוטות: להבנות מחדש את היחס שלנו לצבעים, וללמד את הילדים כבר בגיל הכי צעיר שלבן הוא לא בהכרח טהור, ושחור הוא בוודאי לא בהכרח אפל.