פרשות שונות בתורה הפכו מוקד לדיונים באתיקה של השפה. הרבה לעסוק בהם רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (1838־1933), הידוע בכינויו "החפץ חיים" – על שם ספרו הדן באיסור לשון הרע. ניסיתי לסכם את עיקרי הדברים בעשרה דיברות, היוצרים מעין קוד אתי המבוסס על קביעותיו ומותאם לעידן שלנו. אנא ראו את הקוד האתי הזה כהצעה למחשבה ולדיון בתקופתנו הקשה. או אם תוכלו, ראו אותו כמעין שולחן ערוך של האינפורמציה, בעידן בו האפשרויות הטכניות של התקשורת פרצו כל גבול, וגרמו לה להשפיע באופן קריטי על החיים האישיים, המשפחתיים והחברתיים.
להזיק באמירת אמת
הקבוצה הראשונה של הדיברות מתייחסת ישירות לפשעי האינפורמציה. המעניין בגישתו של החפץ חיים הוא הדגש על הכיוונים השונים שבהם פשעים אלה יכולים להתפתח, כמו למשל ההבחנה בין הוצאת שם רע לבין לשון הרע:
[א] איסור הוצאת שם רע – כלומר איסור פרסום אינפורמציה שקרית על אדם, בייחוד כשהיא עלולה להזיק.
[ב] איסור לשון הרע – האיסור לפרסם אינפורמציה שאינה ראויה, אף אם היא אמיתית.
[ג] איסור רכילות – הגבלת פרסום מידע מזיק ופוגע ללא סיבה. זהו האיסור לפגוע באינטימיות של האדם, הגנת האלמוניות והצנעה, ההגנה על תחום שיש לאדם רשות לשומרו נעול בפני הזולת.
[ד] האיסור על עדות עד אחד. איסור זה בנוי ספציפית במשפט התלמודי, אך מאחוריו עיקרון כוללני: החובה להגן על האדם מלהפוך קרבן לינץ' ציבורי בגלל אינפורמציה חלקית ובלתי מהימנה.
לפנינו דבר תמוה! הדיבר השני קובע שניתן לגרום רע אף באמירת אמת. קביעה זאת לא תהיה לרוחם של אמצעי התקשורת ההמונית, החושבים שכל אמת ראויה לפרסום. אביא דוגמה שהתרחשה לפני זמן ואני זוכר אותה ממש. מעשה במנות דם של חיילים מסוימים שנקראו לתרום במסגרת יחידותיהם. המנות נלקחו מכולם ללא יוצא מן הכלל, אך במקרים מסוימים נזרקו בגלל חשש רפואי. לדעתי, התהליך התנהל באופן חיובי, כאשר חלק מהמידע נותר נסתר, ולדעתי היה בכך מצווה. אילו לא היו מסתירים את העניין או שמראש לא היו מתרימים את כלל החיילים הרי היינו חוטאים בחטא "הלבנת פנים" – הדיבר הששי שיובא להלן. אכן, תפקידו של עיתונאי היא לספר את האמת, אך קודם כול, כמו רופא, חובתו הראשונית היא לא להזיק. להגנתי אומר שכמובן עקרונות אלו הם כלליים, ושהסעיפים הקטנים שבהם כלל אינם פשוטים.
נעבור עתה לרמה שנייה של כללים:
[ה] איסור "אונאה" משמעותו גרימת נזק גופני וכלכלי הניתן לכימות ובמידה כלשהי לתיקון. אולם יש נזק אחר, שאותו כינו חז"ל "אונאת דברים". זהו הצער הפסיכולוגי – המקבילה הנפשית של "צער בעלי חיים" – הנגרם למשל על ידי החצים המורעלים של הלשון, העט והמחשב. האם חטא זה הוא פריבילגיה של העיתונאים? האם לא כולנו חטאנו בכך, בפרהסיא או בפרטי פרטיות? אל נפגע בזולת על ידי הדברים היוצאים מפינו, אם הדבר אינו הכרחי.
[ו] איסור "הלבנת הפנים", המתייחס לפגיעה בדמותו של האדם, בעיני החברה אך גם בעיני עצמו. הכבוד הוא זכות בסיסית של כל מי שנברא בצלם. מכאן החובה להבדיל בין ביקורת לגיטימית לבין גסות הרוח של ה"מלעיג ומתלוצץ על חברו". לפנינו פשעיהם של ההומור והסאטירה, כאשר היא אינה הכרחית.
[ז] איסור החנופה, פלא! גם זה חטא. תשליל מופלא של איסור הלבנת הפנים, הפוגע גם הוא באמת! על איסור זה עוברים, למשל, מבקרים שנונים ומורעלים, ההופכים חנפנים כשזה נוגע לאדמו"ריהם, הדתיים והחילוניים, לפוליטיקאים הקרובים להם, או לאלילים שהם מטפחים עד יום נפילתם הרועשת. זה כולל גם את החובה למאבק נגד הפרסומת השקרית או המגזימה. השילוב של הלבנת פנים וחנופה הופך את התעמולה הפוליטית לשקר מוחלט ואיום.
המוטיבציה לחטא
אופן השימוש באינפורמציה, חשיפתה או הסתרתה, מונע פעמים רבות לא ממניעים טהורים אלא מאינטרסים. ומכאן, כמה הערות במישור גבוה יותר: במוטיבציה המביאה את האדם לחטוא.
[ח] איסור השחיתות: איסור לכאורה טריוויאלי, אלא שבלבוש זה או אחר הוא מאיים על כולנו, כולל לפעמים על חושפי שחיתויות. הוא אוסר שיתוף פעולה עם עושי עוולה, ומצווה אותנו שלא לשרת את האינטרסים של ארגוני הפשע, של פוליטיקאים מושחתים, ומעבר לזה, גם לא את האינטרסים של בעלי ההון והעוצמה.
[ט] איסור הצביעות, שפירושו החובה להגן על האמת, עד כמה שהאדם מודע לה, אף כנגד הקונצנזוס הציבורי: "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת" (שמות כג, ב). חובה בלתי אפשרית, שהרי היא כוללת אף את הציווי להתעלם מהרייטינג, חנופת ההמונים!
אינפורמציה נאמנה היא תנאי לקיומה התקין של חברה, שהרי "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי יח, כא), מוות וחיים, מלחמה ושלום. אינפורמציה נאמנה פירושה גם שמירת הגבולות בין מידע לבין הערכות ודעות. ואנו, צרכני המידע, כיצד עלינו להגיב? לפי מקורות היהדות, קבע החפץ חיים, יש על כך, איסור נוסף המוטל על הקורא ו/או הצופה, הדיבר העשירי.
[י] "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְאַ" (שמות כג, א). אסור לשמוע ולקבל את צרעת הלשון על גווניה. הקורא והצופה אחראים גם הם לטוהר אמצעי התקשורת. אסור להם להיכנע. הם חייבים לשמור על עמדה ביקורתית, להרים את קולם, ואף להפוך ללוחמי חירות, דהיינו, להיות סרבני קריאה וצפייה של מה שאינו ראוי.
