קשה לכלוא במילים את אורו הנדיר של המשורר, זוכה פרס ישראל, טוביה ריבנר, שהלך מעימנו בבוקרו של יום שלישי החולף, והוא בן 95. עם קבלת הידיעה מצאתי עצמי בוכה. עליי בכיתי כמובן. אֵבל גמור על הנחמה העצומה שנסתלקה, נחמת הידיעה שישנו טוביה ריבנר בעולם.
אולי הביטוי המובהק ביותר לייחודו של ריבנר הוא ההלם שבו הוכו רבים בעקבות בשורת מותו. והרי בשלהי העשור העשירי בחיי אדם המוות הוא הצפוי שבאורחים. אף על פי כן העניק ריבנר למוקיריו אפשרות להאמין שאצלו האורח יחכה עד בוש, שסוד נעורי רוחו התמידיים ידבק גם בגוף שבא מן העפר.
רק לפני חודשים ספורים ראה אור ספרו האחרון של ריבנר,"עוד לא עוד". יצירה שלישית בשלוש שנים, שקצרה כמו קודמותיה שבחים מקיר לקיר, ולא מתוך כבוד כלפי משורר בא בימים אלא מתוך התפעלות גמורה מהשירה עצמה, שנדמה שהלכה ונעשתה רחבה ושלמה יותר משנה לשנה. רבים מן המספידים בתקשורת בחרו לכנות את ריבנר, בטבעיות גמורה, "בכיר משוררינו", אבל מי שהכירו ידע כמה ארוכה ורצופת מהמורות הייתה הדרך אל אותו כינוי.
משורר שכול
ריבנר נולד על גדות הדנובה, בעיר שנקראה בפי היהודים פרשבורג, היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה של ימינו. הוא נשא את השם קורט וזכה לחינוך גרמני, שהעניק לו תחושת שייכות לסיפורם של יוצרים כבטהובן וגתה (שאותו תרגם לעברית) לא פחות מאשר למקורותיו היהודיים. אלא שמהר מאוד גילה שהבית האירופי הוא עבורו בית מדומה, כאשר סולק מלימודיו עם התפשטותם של חוקי הגזע הנאציים אל עירו. כך אירע שבגיל 17 בלבד, בסיוע עליית הנוער, יצא יחד עם תשעה נערים בני גילו למסע חתחתים במסלול שחצה את רומניה ותורכיה והביאו לצפונה של ארץ ישראל.
טוביה היה מאושר. הוא נעשה לרועה צאן, והשדות הירוקים נתנו דרור לאהבת הטבע והמרחבים שהייתה נטועה בנפשו, אבל ענן אפל השחיר מעליו. משפחתו, שנותרה בברטיסלבה, נשלחה כולה לאושוויץ־בירקנאו, ונספתה. הוא בנה את חייו מחדש: לחם במלחמת השחרור, הצטרף כחבר לקיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל, נישא והפך לאב, עבד בתנועה הציונית והיה למרצה לספרות באוניברסיטת תל אביב. ועדיין, העבר פער מולו תמיד את לועו הנורא, התהומי, תהום שנתרחבה עם מות אשתו הראשונה עדה (אם בתו מרים) בתאונה שבה נפצע טוביה קשה, ועם היעלמותו של בנו הצעיר, מורן, בדרום אמריקה לפני 36 שנים.
אולי זה המבטא הייקי, אולי השם ריבנר, שדחקו אותו במשך שנים אל מקום המשורר המוערך אך הצדדי מעט, מקוטלג בספרים כמשורר שכוֹל, מוזר, לא בן המקום, לא "דור המדינה". דור המדינה היה דורו של יהודה עמיחי, שניהם נולדו באותה השנה, אלא שהאחד דיבר ישראלית והשני שפה אחרת, חצויה, בת בלי בית. לא לשווא מצא ריבנר אוזן קשבת אצל לאה גולדברג, שניסחה בדיוק גדול מכולם את "הכאב של שתי המולדות", הגעגוע לבית שהיה ואיננו, הזרות שלא תימחק. גולדברג היא שעודדה את ריבנר, הצעיר ממנה ב־13 שנים, לנטוש את הגרמנית ולהתחיל לפרסם שירים בשפה העברית. השניים ניהלו חלופת מכתבים שנמשכה ממש עד לכתה של גולדברג מן העולם ובה פתחו את סגור הלב. בשיר שהקדישה גולדברג לריבנר תיארה את הידידות שפרחה על אף השוני הניכר בכתיבתם: "וַאֲנִי אֶכְתֹּב שִׁיר אֶחָד/ וְאַתָּה אַחֵר./ אֲבָל נִשְׁתֹּק בְּיַחַד/ אֶת אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ".
העולם מופלא
בשירתו של ריבנר פגשתי לראשונה, כמו רבים, בלימודי הבגרות לספרות. הכוח העצום של מילותיו כוסה בהררים של תועלתניות אפרורית מבית מדרשה של מערכת החינוך. חילקו לנו שיר עוצר נשימה שכתב לזכר אחותו המתה. אמרו: זוהי שירת שואה. נערים בני 16 לא אוהבים שירי שואה. ובאמת, זמן רב עבר עד שגיליתי שריבנר אינו משורר שואה אלא ההפך מזה, ריבנר הוא המשורר שהשואה והאובדן לא הצליחו לכבות, ובמילותיו: "תֹּאמַר: נוֹלָדִים כְּדֵי לָמוּת – אֵיזֶה זָדוֹן! / אֲבָל עַד אָז – הָעוֹלָם מֻפְלָא."
מאז ומעולם הייתה לשונו השירית של ריבנר ייחודית, ישירה מאוד ועם זאת לא מהססת לקחת לה מן המליצה, דיבורית מחד ובעלת רבדים של מסורת ומקורות מאידך, חופשית מן החרוז וחופשית להיכבל אליו מעת לעת. ובכל זאת חלה בה תמורה גדולה שניתן להגדיר אותה בצמד המילים: חסד ההיפתחות. אם בתחילה בחר ריבנר בשפה עצורה יותר, רזה ואף נוקשה, לבטא בה את אובדנו ושברונו ( "אֲנִי קַיָּם כְּדֵי לוֹמַר / בַּיִת זֶה לֹא בַּיִת, / מִשְׁטַח חֲרָמִים, צְחִיחַ סֶלַע, פַּחַד"), בחלוף השנים הלך ונעשה פתוח כלפי השפה העברית וכלפי מקומו בתוכה.
שירתו הפכה לשירת אהבה: אהבה לעברית, אהבה למשפחתו, אהבה לצמחייה שבחצר, אהבה ליוצרים שעל ברכיהם גדל ולחבריו לעולם השירה, אהבה לעולם המצולק. כדרך האוהב לחבק את סביבתו למד ריבנר לאמץ לתוכו את שיגיונותיה החדשים של הלשון הישראלית, את הסלנג. מתי ראיתם משורר בשנות התשעים לחייו הכותב: "ותוכל אשכרה לאהוב". כדרך האוהב גם נולד אצלו הביטחון לבקר בשיריו את החברה שבה הוא חי: "יִשְׂרָאֵל / הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת / כֻּלֵּךְ תִּקְוָה וְסִכּוּי כְּמַטַּע עֲצֵי תֹּמֶר / אֵיכָה הָפַכְתְּ / אֶרֶץ בָּהּ הָאֱמֶת מַפְנָה עֹרֶף לְעַצְמָהּ".
התרסה מול ההיסטוריה
בסופו של דבר נכנע ונפתח גם הממסד הספרותי שהעניק לו ב־2008 את פרס ישראל לספרות, שנים רבות לאחר כמה מבני דורו, ובכך נתן חותמת רשמית לפריחתו המחודשת בעשור האחרון. פתאום נגלה ריבנר מחדש כמשורר עברי גדול ואף כמשורר גדול של המאה העשרים בכלל, שתולדות חייו הן תולדותיה ויסודותיו הם יסודותיה. התעצמות קולו כמשורר בעשור השמיני והתשיעי והעשירי של חייו הייתה התרסה מפעימה מול ההיסטוריה הנוראה, האסונות האישיים והאנושיים, בסירוב מוחלט להיכנע לדעיכת הבשר וזקנת הרוח.
זו הייתה התרסה גם נגד ינוקא כמוני, הצעיר מריבנר בשבעים שנים. מאז נפגשנו לראשונה לפני שלוש שנים חישבתי להשתגע בכל שיחה או מפגש, שאפתי לתעד בקדחתנות כל שנייה, מפני שאין זה הגיוני שאדם ששנותיו מפליגות כל כך יהא צעיר ממני, יתעניין בשירה בת ימינו לא פחות מבאינספור הקלאסיקות שדקלם מתוך שינה, ישלוף אמרות כנף נדירות מן התלמוד להפתיע בהן חובשי כיפה, ידמע מהתרגשות מהפריחה בחצר המוכרת לעייפה וישלח נשיקה לחלל האוויר לנוכח הגולים של ליונל מסי. איך העיניים שלו נוצצות כל כך, רציתי לצעוק, איך הן עדיין נוצצות כל כך.
ויותר מכול הן נצצו כשהסתכל בעיני אשתו גלילה, שעד לרגע האחרון חיבר לה שירי אהבה, וכמעט עד לרגע האחרון היה יוצא עימה לטיולי אוהבים בשבילי קיבוץ מרחביה, שועט ומתנדנד כנהג מרוצים בקלנועית מקרטעת, נדמה כקוסם הנמלט מציפורני האינקוויזיציה או כאדמו"ר שצוחק מול פני חסידיו המשתאים.
והנה, חסיד משתאה שכמותי, האמנתי לו לגמרי כשהכריז בביקורי האחרון בביתו לפני כמה חודשים, בעודו מנופף בטיוטות מרושלות: "לא הספקתי להכניס לספר הקודם, ייכנס לספר הבא". בשנים האחרונות דיבר טוביה עם המוות ועל המוות גלויות, אמר שאין גאולה אלא בהשלמה ובהודיה על הרגע הבא. אין זה סוף עצוב, זהו סוף מעציב. העולם מופלא פחות בלי טוביה, אבל כמו שכתב על מי שהלך מעימו: "כָּל זֶה חַי בְּתוֹךְ עֵינַי לָעַד / כְּמוֹ אֲנִי הַחַי עוֹד יוֹם אֶחָד".
נדב הלפרין הוא משורר, מגיש התוכנית "אש זרה" בתאגיד השידור הציבורי "כאן"
