נאום טוב מצטיין ביכולתו לגעת בשומעיו ולהיכנס לליבם. ערב הכניסה לארץ, לאחר ארבעים שנה של הליכה מתישה במדבר, עומד משה מול בני ישראל בעבר הירדן ופורס בפניהם את משנתו. משה, המנהיג המגמגם, אשר מעיד על עצמו "לא איש דברים אנכי", עומד בפני העם ונואם בפניהם את כל ספר "דברים". נאום מרתק זה, אשר פרוס על פני ספר שלם, מאפשר לנו הקוראים להשוות בין תיאור האירועים בחומשים הקודמים לבין תיאורם בספר דברים, וכך להיחשף לנקודת מבטו של משה, מנהיג האומה. מעבר לזיהוי נקודות הדמיון והשוני בין אופן תיאור העובדות והאירועים, מעניין להקשיב למנגינת הדברים היוצאים מפיו של משה.
את דבריו בוחר משה לפתוח דווקא באזכור נקודת משבר ביחסו עם העם: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם" (דברים א, ט). את תחושת הבדידות מוסיף משה ומבטא גם בהמשך דבריו: "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" (יב). פסוקים אלו מזכירים את דבריו של משה לה' בבמדבר יא. למרות תחושות הקושי והבדידות הנשמעות מפסוקים אלו, השוואה בין דבריו של משה כאן, כאשר הוא מתבונן באירועים לאחור, מפרספקטיבה של שנים, לבין דבריו בזמן ההתרחשות עצמה, כפי שהם מתוארים בספר במדבר, חושפת בפנינו את השינוי שחל אצל המנהיג ביחסו לעם. נעמוד על שלושה הבדלים בין דבריו של משה בדברים א לבין התיאור המקביל בבמדבר יא, יא־טו.
ריבוי שלילי וחיובי
ראשית, בספר במדבר מפנה משה טענות קשות כלפי ה' אשר הטיל עליו את משא העם. את כובד המשקל שנושא משה על כתפיו בוחר הוא לתאר דווקא באמצעות מטפורה של היריון ולידה: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ?!". הקושי והתסכול שחש משה הם כה עמוקים וקשים מנשוא, עד שהוא מבקש את נפשו למות, ואומר בהתרסה: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי". סיום דבריו של משה אשר איננו מעוניין לראות ברעתו מזכירים את דבריה של הגר, אשר מניחה את בנה ישמעאל ויושבת הרחק כמטחווי קשת, "כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד" (בראשית כא טז). אלא שבעוד שהאם האמיתית איננה מעוניינת לראות במות הילד, משה אשר מדמה עצמו לאם הנושאת ברחמה את הבן הכבד מנשוא מבקש שה' יהרוג אותו כדי שהוא לא יראה ברעתו שלו. בנאומו בספר דברים משה אינו חוזר על דברים קשים אלו וכך מצטיירת תמונה מרוככת יותר.
בנוסף, בספר במדבר חוזר משה ארבע פעמים (בארבעה פסוקים רצופים) על הביטוי: "כל העם הזה" (יא, יב, יג, יד). החזרה המרובעת על ביטוי זה מלמדת על אופן הסתכלותו של משה, אשר רואה באור שלילי את ריבוי העם. המנהיג אשר רואה את עצמו כמי שנכפתה עליו האחריות הבלעדית לעם, מעין אם חד־הורית אשר עליה מוטלת האחריות להאכיל לבדה את כל פיות ילדיה, שואל בטרוניה: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה".
גם בנאומו בפתיחת ספר דברים מתייחס משה לגודלו המספרי של העם, אולם מה רב ההבדל: מפרספקטיבה של ארבעים שנה, גודלו המספרי של העם איננו נתפס עוד בעיני משה בתור משא כבד אלא דווקא בתור מושא לברכה: "ה' אֱלוֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם" (דברים א י־יא). ריבוי העם מדומה בפיו של משה לכוכבי השמים, מה שיוצר קונוטציה חיובית המתקשרת לברכתו של ה' לאבות (בראשית כב יז; כו ד). וכן, משה מברך את העם שה' עוד יוסיף וירבה אותם אלף פעמים.
עוצמת הכאב יורדת
ייתכן ששינוי זה שמשתקף בדבריו של משה קשור בשינוי תודעתי שחל אצלו ומהבנתו כי האחריות על העם איננה מוטלת עוד בצורה בלעדית על כתפיו. כאן אנו מגיעים להבדל השלישי בין התיאורים: בעוד שבספר במדבר משה מדמה עצמו לאם הנושאת את בנה, ומתריס כלפי הא־ל בכאב: "הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב), הרי שבתחילת ספר דברים הדימוי של ההורה הנושא את בנו עובר ממשה לה': "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ ה' אֱלֹוהֶיךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא אִישׁ אֶת בְּנוֹ בְּכָל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה" (דברים א, לא).
נראה כי ממרחק של ארבעים שנה עוצמת הכאב יורדת. תחושת הבדידות של המנהיג עדיין נשארה אך עוצמתה דהתה. הוא כבר איננו מבקש למות. ריבוי העם איננו מתואר עוד בפיו בתור משא כבד אלא בתור ברכה, והאחריות למשא העם איננה עוד מוטלת בצורה בלעדית על כתפיו.
תיאורו של משה בספר דברים מזכיר לי תמונה של סבא וסבתא שיושבים על ספסל ומחייכים. מביטים בהנאה בצאצאיהם ומאחלים להם שירבו. הם כבר שכחו מזמן את כובד המשא והנטל ואת עוצמתו. מנקודת מבטם נותר להם רק לאחל שה' יוסיף עליהם אלף פעמים. ואולי רק אוסיף לטובת הקוראים הצעירים (וארשה לעצמי להכליל גם אותי עימם), שנקווה שלמרות המשא המוטל על כתפינו נצליח גם בעוצמת החיים להביט בהם לעיתים מפרספקטיבה, לשבת על הספסל ולחייך.
