"הקריאה אינה החיים עצמם אלא ההארה הרוחנית שלהם"

בני אדם עדינים אוהבים יופי. הם קשובים לטון האמת כמו מוסיקאים המבחינים בדקויות השונות. יש להם צורך חזק באמת. הם אותנטיים מאוד, אחרי שהשילו את קליפות ההסוואה וגילו את עצמם כבני אדם נאותים. העדינים הם אלה העושים את עולמנו יפה יותר.

שורות אלה כתבה ד"ר רבקה שאול בן צבי ז"ל בסוף אחד ממאמרי הביקורת האחרונים שפרסמה מעל דפי מוסף שבת ("במילים עדינות", על הספר "אנשים עדינים", גיליון פרשת בחוקותי), שאותו כתבה במיטת חולייה. והן אוצרות בתוכן את דמותה העדינה, אוהבת היופי, את נפשה המוזיקלית המבחינה בדקויות ואת אופייה האותנטי החותר לאמת נטולת הסוואות.

רבקה הייתה אשת ספרות ותרבות, חובבת מוזיקה מושבעת, אישה רבת ידע ותחומי עניין. מורה מיתולוגית אהובה, שאהבה ספרות ואהבה מאוד את תלמידותיה שהחזירו לה אהבה. היא הייתה חוקרת ומבקרת ספרות. תלמידה מובהקת של פרופ' ברוך קורצווייל, ששלף אותה, סטודנטית צעירה ומבוישת, מן הספסלים האחרונים בכיתת הסמינר וקרא לה לתפוס את מקומה הראוי בשורות הראשונות, כפי שהעידה חברתה ליליאן דבי גורי. במשך שנים רבות כתבה בקביעות במדור הספרים במוסף זה והייתה לחלק בלתי נפרד ממנו.

רבקה, אישית ואנושית, צנועה ואצילית, קשובה וחדת עין, נטולת מסכות וזיוף, מעולם לא התנהלה במישור "מקצועי" בלבד. וכך, לאחר גישושים עדינים, קיימה מערכת ענפה של תקשורת, בעיקר באמצעות הדוא"ל, בנושאים רבים ומגוונים עם עורך המוסף אלחנן ניר ועמי, כמו עם אנשים רבים אחרים. ליבה הרגיש מאוד היה מונח תמיד חשוף וגלוי, קולט רשמים ומגיב ברגש.

חסד ואמת

היו לרבקה דעות ברורות ביחס לאמנות ולמקומה בחיים. לספרות היפה, הגבוהה, המעניקה לא רק יופי אסתטי ולא רק ידע אינטלקטואלי, אלא פשר ומשמעות לחיים ובעיקר מרחב שבו יכול האדם לגלות את עצמו, למצוא מילים מדויקות שנתן אחר לתחושות, למחשבות, לרעיונות, למתחים ולדילמות שלו עצמו, כאילו כתב אותו, את חייו.

היא נרתעה מכתיבה סתמית. נטולת משמעות. בוודאי אם היא פופוליסטית ורדודה, חנפנית ומתחכמת. טקסט צריך לרומם ולהגביה ו"אוי לנו מפני הטקסטים המנמיכים", כפי שאמרה לחברתה יהודית וינוגרד. סלדה מסנסציוניות ומלודרמטיות. הארוס היה בעיניה חלק בלתי נפרד וחיוני לחיים עצמם וליצירה המבטאת אותם. "אנו האמנים איננו יכולים לצעוד על שביל היופי ללא לוויתו של ארוס", אומר גיבורו של תומאס מאן – מהסופרים הנערצים עליה – ברומן "מוות בוונציה". אך ביטויו לטעמה צריך היה להיות מעודן, מתון ומרומז. הן בשל טעם טוב והן מטעמים דתיים־הלכתיים, שכמדומה היו אצלה אותו נימוק עצמו: אמיתי ופנימי, לא כפוי ולא מלאכותי.

רגישותה האישית הרבה גרמה לה להתעניין בנושא הרגישות והאנשים הרגישים. בכל פעם שיצא ספר הדרכה בנושא מיהרה לבקש ממני לכתוב עליו, "כי הדבר בנפשה". אפשר היה ללמוד המון עליה, וגם על עצמך, מקריאת הסקירות המקצועיות שלה על הספרים הללו. הרגישות הזאת באה לידי ביטוי בין היתר בחשש הלא־שכיח של מבקרת ספרים מפגיעה במחבר. מעולם לא ויתרה על דיוק האמת, ללא חנופה וללא שיוף קצוות, אך השתדלה לעשות זאת עניינית תוך מיעוט פגיעה אפשרית בזולת.

"המילה 'מבקר' היא קצת גדולה. גם כשקוטלים צריך לעשות זאת בעדינות. בכל זאת יש בן-אדם מאחורי היצירה… מבקר צריך להיות מתווך הוגן. קצת פרשן. אבל לא מוציא להורג. לכתוב על יצירה ראויה משמע להוסיף אור קטן: לסופר, לקוראים, לתרבות"

החסד הזה שעשתה עם מחברים ועורכים שעל פרי יצירתם כתבה, בלי ידיעתם, ניכר בכל הליכותיה. והוא הצטרף לחסד שביקשה לעשות תדיר עם כותבות וכותבים, בייחוד צעירים, שהיה חשוב לה מאוד להביא את דברם לעולם באמצעות הבמה שהועמדה לרשותה. כמובן, רק כשסברה שזה מגיע להם בזכות ולא בחסד ("קל לשכוח את אלה שפחות מפורסמים ואין להם יחסי ציבור", כתבה לי פעם, "בתפקיד שלך אתה גם גורם לאנשים להיות מאושרים").

"אין עושין נפשות לצדיקים. דבריהם הן הן זיכרונן". מתוך אלפי מילים יפות, נבונות ורגישות שכתבה רבקה, שקיבלו פומבי או התקבלו באופן פרטי, אביא כאן מעט מן המעט, המחזיק את המרובה. על קריאת ספרים, על כתיבה על ספרים, על החיים עצמם ועל סופם.

דתיים גם כשכותבים ספרות

כשנתקלים בגדולה רוחנית, בהישג ספרותי בלתי רגיל, צריך לציין זאת. ולא בלשון המעטה. לא כל היצירות במישור אחד. כך נהג, בלי להשוות כמובן, קורצווייל כשכתב על עגנון, על יהושע, מאן ואחרים. ולגבי הגרועים, חבל להשחית עליהם את המקלדת. אך באמת כשקוטלים צריך לעשות זאת בעדינות. בכל זאת יש בנאדם מאחורי היצירה… מבקר צריך להיות מתווך הוגן. קצת פרשן. אבל לא מוציא להורג. המילה 'מבקר' היא קצת גדולה. על כל פנים, אנחנו במוסף לא שייכים לעדת הציידים… ומשתדלים לפעול באופן שמכבד את היצירה ויוצרה, ואת המוסף ואת עצמנו. לכתוב על יצירה ראויה משמע להוסיף אור קטן: לסופר, לקוראים, לתרבות.

* * *

מצד שני, כתבה לי בהזדמנות אחרת: …ולכן, כאשר קראתי את המאמר הקטלני של X נגד Y, חשתי שנעשה צדק. למרות שבדרך כלל אני לא אוהבת מאמרים קטלניים. אך לפעמים צריך לטהר את האווירה… ומתוך הרהוריי הגעתי למסקנה שיש משהו בהוראת ספרות ובאקדמיה שמקלקל את הטעם. כי מורים מחפשים חומרים לניתוח. אם יש סמלים, מטפורות וכל מיני ארמזים, אז הטרף בפיהם… לא מבחינים בין מה שבאמת טוב, לבין מה שמתחפש לטוב…

* * *

לפעמים משונה לי שאני כותבת על אנשים שיודעים הרבה יותר ממני. באיזו זכות אני כותבת עליהם?

* * *

לגבי המאמר האחרון הקצר ששלחתי לך, בבקשה תבדוק אם לא הגזמתי בביקורת על היעדר עריכה. אני לא רוצה לכתוב משהו פוגעני יתר על המידה. אנא רכך את הדברים אם אתה חושב שצריך לרככם.
מאמר אחד שכתבה, והיה חשוב מאוד בעיניה, וכך גם בעיניי, גרר היסוסים רבים, הרהורים והתלבטויות, תיקונים ושינויים תכופים:
ובעניין המאמר שלי, אם פרסומו כרוך באי נעימות לעיתון, בגלל שהזכרתי כמה אנשים ידועים וכו' אז אין לי בעיה שלא תפרסם. ואולי לחלופין נשמיט לגמרי שמות ורק נתאר את התופעה? זה אפשרי ויכול להיות אלגנטי. בכלל לא נעים לי להזכיר אנשים. עושה לי רע.

* * *

קשה לי להבין, אך הבוקר קיבלתי כבר את התגובה החמישית למאמר. אני עצמי לא מתתי על המאמר של עצמי, אבל התגובות היו ממש חזקות. מעניין שלא הבחינו בביקורת סמויה מאוד שהכנסתי בעדינות.

* * *

לגבי תיאורים גופניים, אני סולדת מכל גסות ועם זאת מבינה שמידת האמת דורשת התגברות על האיסטניסיות. פעם אתה כתבת באיזה מאמר ביקורת, מלפני חמש שנים אולי, שספרות צריכה להיות מרחב של חופש. אני לא בטוחה. אנחנו לא מפסיקים להיות דתיים כשאנו כותבים ספרות. ומבחינה אמנותית יש ערך אסתטי להצנעה, ליצירת פער בין מה שמדברים עליו לבין מה שנכתב. ראה את עגנון. ראה כמה מתח ארוטי יש בסיפור פשוט. אולי בספר שעליו כתבת זה מתבקש מהאופי של הספר, אך כעיקרון אסתטי זה נראה לי מאוד שלילי, גם מעבר לדת. הבנאליה של הקיום אינה מעניינת בפני עצמה, גם אם היא חשובה. ולבסוף הנפש נוקעת.

* * *

גם במאמר שהוזכר על "אנשים עדינים" – שהוא ספר עיון מקצועי – לא יכלה רבקה להימלט מעולם הספרות שהקיף את ישותה:

תיאור הדברים מזכיר לי מאוד את יונה אלון… וגם זלדה, שמגעה עם העולם היה כאוב, עדין ובלתי תחרותי. ואני חושבת על דמויות ספרותיות כמו חיים נאכט ("סיפור פשוט"), האנו הקטן ("בית בודנברוק") ציפורה ("בת ישראל") והגיבורה ללא שם מהרומן "רבקה" של דפנה דה מוריה, ועוד עשרות דמויות בסיפורת ובשירה המגלמות תכונה אוניברסלית המופיעה בכל זמן ומקום.

במשפט כמו אגבי נכנסו כל אהוביה הספרותיים כמעט: זלדה, עגנון, תומאס מאן, יעקב שטיינברג, הרומן "רבקה". רק א"ב יהושע חסר כאן. כשביקשתי ממנה פעם לכתוב על ספרים שאהבה, הזכירה את הרומן ששמו כשמה ושנגע בעומק פנימיותה:

הנוסטלגיה אינה גבוהת־מצח: ספרים שונים זה מזה במהותם ובערכם מתקבצים בסל ענק אחד. הייתי ילדה בת עשר כשנתגלגל אליי הרומן הבריטי 'רבקה' מאת דפנה דה מוריה… עדיין זכורה לי תחושת הגאווה על שצלחתי לראשונה בחיי ספר למבוגרים. אבל היה כאן דבר עמוק יותר שגרם לי לשקוע בספר ולזכור את פרטי פרטיו עד היום הזה: הגיבורה חסרת השם הייתה מוכרת לי מפנימיותי. הבנתי עד כאב את תגובותיה הנפשיות, ויחד איתה שמחתי בגילוי הגדול והמסוכן שהשיב לה את חייה. בחלוף השנים הבנתי שאין זה ספר קלאסי, וגם תהיתי על הגיבוי שנתנה הסופרת לאי מוסריות. ועדיין נותר הקסם של ספר שבהשוואה לספרות ההמונים של ימינו הוא אנין ומעודן.

* * *

שאלת בחירת הנקרא אינה פשוטה כלל, במיוחד בתקופה שבה יש היצע עצום ורב […] בעיה מיוחדת ניצבת בפני היהודי המלומד, שמקדיש עתים לתורה וקורא הגות דתית… התלבטתי רבות בשאלה מה ראוי לקרוא בשבת קודש. פעמים החלטתי להקדיש את השבתות לעיונים בפרשת השבוע או בספרים תורניים; אבל השבתות שלי מערבבות פרשת שבוע עם עיתונים וספרי חול באופן דיסהרמוני. רק בהחלטה אחת הצלחתי לעמוד תמיד: לא לקרוא בשבת ספרים שעבדתי עליהם במסגרת האוניברסיטה או כתיבת מדור ספרותי. גם המחשבה נוטה לעבוד ללא הרף, אסוציאציות עולות וזורמות ומנוחת הנפש נשבתת.

גם השאלה מה לא לקרוא אינה מניחה בדור ספרותי שבו הגסויות הפכו לנורמה גם בספרות הנמוכה וגם בגבוהה, וגם באותם רומנים שממזגים את הנמוך והגבוה. הפתרון הוא להתמקד בקלאסיקה הנקייה מניבול פה, שגם נושאים ארוטיים מופיעים בה באופן אצילי והיא אינה אמורה להוות בעיה ליהודי דתי כלל – כולל 'אבא גוריו' לבלזק שמושמץ ואולפנות רבות נרתעות ממנו על לא עוול בכפו.

תאוות הספרים כמו תאוות הבישול חייבת להתאזן על ידי מינון נכון. חוויית הקריאה של ספרים טובים היא תהליך איטי, לא נחפז ולא כמותי. ספר טוב תובע חלל פנוי לאחר קריאתו, ולא הסתערות מיידית על הספר הבא. גם מי שמסוגל לקרוא מהר מאוד נאלץ להאט נוכח שיר יפה או נובלה פיוטית.

הקריאה אינה החיים עצמם, אלא ההארה הרוחנית שלהם… סכנה רבה צפונה בתאוות קריאה לא נשלטת שפולשת אל החיים עצמם. גם מי שאהבתו לספרים מתלכדת עם פרנסתו, כמו מורה, חוקר ספרות ומבקר, זקוק להפוגות, כשם שטועם גורמה אינו זולל ללא הרף.
ומגיעה גם העת שאדם נכנס לרבע האחרון של חייו, וכבר אינו רוצה להפסיד את זמנו על מה שאינו אוהב: לא על התעדכנות, לא על עשיית רושם, ולא על ספרים חשובים שאינם מושכים כלל וכלל. בגלגול הזה, כנראה, לא אמשיך את 'יוליסס'. מצטערת. אולי הוא ספר נהדר, אבל אין לי חשק לבדוק זאת. גם אשתדל לא להיחשף עוד לספרים שהתפרסמו כספרות ואין בהם דבר. המסקנה היא אפוא שצריך לנתק את הקריאה מהקשרים חברתיים ולחפש את האיכות שעומדת במבחן הזמן. לקרוא מעט – אך את הטוב ביותר. להתייחס לספר האחד שאנו קוראים כאל יחיד ואין בלתו ולהתמקד בו.

גם ניצית יער (שם גנרי שנתנה רבקה בהומור לסופרות פופולריות שכתיבתן אולי מעניינת אך רחוקה מ"ספרות גדולה". ש"פ) ניתנת לקריאה, בתנאי שלא נראה בה את נציגת עילית הספרות העברית. כל התסכולים האחרים שציינתי יישארו בעינם: יותר מדי ספרים מאיימים על שלוות נפשנו.

* * *

את המאמר שממנו צוטטו הדברים לעיל שלחה לי רבקה בשנת 2011. כבר אז חשבה על מבחן הזמן האוזל ועל ההתמקדות במה שאיכותי, ועל ההתמקדות עצמה, המנוגדת להצפה ולהתפזרות, ובעיקר על האמת. ללא אגו. ללא "עשיית רושם". דברי היושר והרוגע שבהם הכינה את עצמה בכניסה ל"רבע האחרון של חייה" הופנמו, התעצמו וליוו אותה גם ברגעים האחרונים של חייה.

וכך כתבה פעם לעמיתי, אלחנן ניר, בעקבות פטירת אביה:

החיים הם גם מסע אל הכיליון, גם אם אין זה האבסורד של האקזיסטנציאליסטים. וכואב לראות אנשים דועכים גופנית או נפשית או שניהם. אבל אנשים גם מתפתחים ומתקנים את חייהם. איש איש וגורל חייו. ובחירותיו. הרבה תלוי בבחירה הנכונה אך גם ב'קרמה' האישית והסביבתית. ואשרי מי שנעוריו יפים ויודע למצות אותם. ושופנהאואר אמר בצדק שהאושר היציב הוא בעולם הרוחני, עולם האידאות במובנו הרחב.

וגם: יש לפעמים קשר בין מגע אינטנסיבי עם הרוח והיצירה לבין תחושות של רצון להיפרד מהפיסי בכל התגלמויותיו, כגוף, כפרנסה ואף כאחריות להיבטים שונים של החיים. הכובד שבעצם ההתמודדות עם עצם החיים ועם השלכותיהם. אולי זה הניסיון הגדול ביותר: לחיות. לחיות נכון. לנסות לשלב בין ההיבטים השונים. להגיע לגדולה אנושית. להיות האדם הכי טוב שניתן.

משנודע לה על מחלתה, היו בינינו התכתבויות, ככל שיכלה, בעיקר באמצעות ווטסאפ. אמנם מעטות, אך רבות עוצמה ויופי. היא סברה שאני מעניק לה כוח, בעוד שמילותיה העניקו לי עוצמה והשראה עמוקה. לצד הכאבים והחששות – וגם הפליאה על כך שדווקא היא, היודעת והנזהרת כל כך על בריאותה, "נכנסה לסטטיסטיקה" – היא דיווחה על אושר פנימי עצום, תחושת שלמות נטולת דרמות ודמעות. ולא ויתרה גם על הומור מעודן פה ושם: "ברחתי קצת מהמחלקה לאזור הלובי. לשמח את לבי, שבכלל לא שמח בחול המועד. מקווה שהצלחתי גם לשעשע. אני בכלל משעשעת בבגדי בית החולים עמם אני מסתובבת להנאתי ולא אכפת לי כלום".

ובהמשך: שמוליק. אני כבר ביום ה־12 בבית החולים. התמונה לא פשוטה. אני עדיין רוצה לכתוב. המצב שלי לא טוב אבל רוחי איתנה מאוד ואני שומרת על מצב רוח טוב. צר לי שסביבי עצובים. אני מרגישה: זה לא זמן לרגשנות. יכול להיות שכלתי תשלח את המאמר כשיהיה מוכן. כן, חשוב לי. אבל כללית ענייני העולם הולכים ומתקהים.

ובפעם אחרת: שמוליק, מתברר שהכול סוגר עלי. מפושט וחסר תקנה. חזרתי להיות רגועה בלי תרופות הרגעה שמעולם לא לקחתי. חזרתי להיות שמחה ומאושרת… אני לא מסכנה. אותה הרגשה של ההתחלה של הרמוניה וחסד. היצירות של שופן עוד יותר צלולות ומזהירות ביופיין, וכך שוברט. ואחרים. כמובן קלאסי, למרות שנפתחתי לכל מיני סגנונות, אבל אין נשגב מהקלאסי. לא מדברים על מחלות. מדברים על דברים אחרים. חברות מופלאות. בני משפחה מופלאים. קשה לכתוב. הראש כבר לא מייצר תובנות אולי גם בגלל תרופות שגורמות לטשטוש. מצטערת שהשנה אני מחוץ לעניינים אבל בכלל במובן מסוים יצאתי מהעולם.

* * *

שמוליק שבוע טוב. שאלת אותי על קריאה ועל היצירה האהובה עליי. בעניין קריאה הצלחתי להגיע כרגע לקריאת רומן קל. קודם אפילו זה לא צלח. כששאלת על יצירה עלו בי בבת אחת כל המלחינים האהובים. בעצם אני אוהבת את כולם למעט רחמנינוב. אוהבת את שופן. אבל היצירה שהכי אהובה עליי היא חמישיית הקלרינט של מוצרט. מוסיקה קאמרית צלולה וזכה ויפה באיזו פשטות מכשפת. האגו הולך ומצטמצם בתהליך מודע. אני פשוט מחפשת תמיד את המהותי ולא רוצה להתעסק בשטויות. ככל שמתבגרים מתחילים להבין יותר ויותר מה באמת חשוב. ולפעמים קשה לי מאוד עם האינטנסיביות הרגשית והרוחנית, עם זרם החוויות. עם מה שקורה נוכח דברים שמרגשים אותי. אני מקשיבה ליצירה ורוצה להישאר בתוכה. אבל גם לא להינתק מהעולם הארצי. חולמת לחזור לבשל. אם יהיה לי כוח אכתוב. אנגן. מתחילה להאמין שלא אמות מהר. שאחזיק מעמד. אולי בזכות הצמחים ומצב הרוח הטוב. ובשבוע הבא אהיה בת 75. ויש אושר פנימי כל כך חזק. כאילו נשרו השטויות ונשאר המהותי. השטויות קשורות לאגו. המהותי כל כך ברור. ומידת האמת. ואותנטיות. ואהבה ואמונה. והרבה תודה. לילה טוב.

* * *

לילה טוב רבקה יקרה ואהובה. נוחי בשלום, באמת, באמונה ובאהבה. ליבנו הדואב והמתגעגע מלא תודה על שעשית את עולמנו יפה יותר.