במאמרי זה מבקש אני להזכיר בקצרה ארבעה חכמים שעליהם כתבתי בעבר, חכמים שהיו מגדולי תקופת חז"ל: רבי עקיבא, בן עזאי, בן זומא ואלישע בן אבויה, שנכנסו לפרדס המיסטיקה המסוכן (בבלי חגיגה טו ע"א). שלא כרבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, אלישע בן אבויה, לפי חז"ל, "קיצץ בנטיעות", חטא והחטיא. מהספרות הענפה שנכתבה על פרשת חייו, רוצה אני להמליץ לא על מחקרים מדעיים אלא דווקא על הנובלה הנפלאה של מילטון שטיינברג, "כעלה נידף".
אלישע בן אבויה פרש מדרכם של חז"ל, ומאז הוא נודע בכינויו "אחר", כינוי שקשור בהשקפה שפיתח. חכמים פרשו ממנו, מלבד יוצא מן הכלל אחד, רבי מאיר. אחד הסיפורים מלמדנו רבות על הקשר ביניהם: "מעשה ב'אחר' שהיה רוכב על הסוס בשבת, והיה רבי מאיר מהלך אחריו ללמוד תורה מפיו. אמר לו [אלישע]: מאיר! חזור לאחריך… עד כאן תחום שבת". אלישע הכופר הזהיר את רבי מאיר מלעבור על איסורי שבת. דלתות התשובה נראו לו נעולות. "אחר" נשאר מחוץ לתחום.
עברו דורות, והחכמים עדיין התווכחו בעד ר' מאיר ונגדו. היו שתמכו, כמו רבא שדרש (שיר השירים ו , יא): "אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי… מה אגוז זה אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה אין מה שבתוכו נמאס, תלמיד חכם אף על פי שסרח אין תורתו נמאסת". ומנגד, היו מהחכמים שלמדו שאצל אלו שסרחו גם התורה נמאסה. אלא שעתה, לאחר תקציר זה, נעצור ונפנה לתקופה אחרת, הקרובה אלינו הרבה יותר.
הפיהרר הפילוסופי
ימי החורבן חזרו להיות אקטואליים ואף דילמה זו חזרה להיות אקטואלית בצורה דרמטית בכל הנוגע לדמותו ולמשנתו של אחד מגדולי הפילוסופים במאה העשרים: הפילוסוף הגרמני מרטין היידגר. על עברו הנאצי נכתב רבות בזמן האחרון בעקבות גילויים חדשים.
ממרום מעמדו ויוקרתו שיתף היידגר פעולה עם הנאצים. הוא היה רקטור של אוניברסיטת פריבורג החשובה. הוא גירש את המרצים היהודים ממשרותיהם וגם דחה את תלמידיו היהודים, וזאת כחלק מהמאבק נגד ה־Verjudung, כלומר "ייהוד" התרבות הגרמנית. הפילוסוף הנודע קארל יספרס סיפר שהוא שאל פעם את היידגר על היטלר: "האם אמנם חושב הוא שברנש זה (היטלר ימ"ש) ראוי להנהיג את גרמניה?". היידגר ענה לו: "הסתכל על הידיים היפות שלו".
להיידגר היו תלמידים יהודים רבים. כיצד הם הגיבו? מביניהם אזכיר כאן רק את ארבעת הידועים ביותר (כארבעת הבנים שבהגדת פסח, אתם מוזמנים למיינם). ארבעה אלה עתידים היו להימנות בין גדולי הוגי זמננו: הנס יוֹנָס (1903־1993), מבשר התנועה התמימה הדורשת אחריות לסביבה ולטבע; הרברט מרקוזה (1898־1979), האבא של השמאל החדש; חנה ארנדט (1906־1975), אחת הדמויות המרכזיות בהגות הפוליטית של המאה; ועמנואל לוינס (1906־1995), ההוגה היהודי הגדול, אחד מגדולי המחשבה המודרנית.
הנס יונס, שהיה בעל רקע יהודי מנעוריו, ברח מגרמניה ועלה ארצה ב־1935. הוא נדר נדר שלא יחזור לגרמניה אלא כחייל הבא למגר את הנאציזם. אכן, הוא חזר כחייל בבריגדה היהודית, אך בחל באפשרות לשוב ולפגוש את היידגר. יונס נלחם במלחמת העצמאות, ולאחריה – עד מותו – התגורר בצפון אמריקה. מרקוזה, לא ידע שלא לשאול. באחד ממכתביו הוא אכן שאל את היידגר מדוע אינו מגיב על השואה שחוללו בני עמו. היידגר התעלם מכך. בכל חייו העיר היידגר על השואה רק הערה צדדית מגוחכת ומרגיזה.
חנה ארנדט הייתה פילגשו של היידגר בימי לימודיה, עד שזה הגלה אותה לאוניברסיטה של יספרס. היא חיפשה את היידגר אחרי המלחמה, הגנה עליו, דיברה בזכותו, דאגה לפרסום ספריו בארה"ב ולחוזים שעזרו לו רבות בשנים הראשונות שלאחרי המלחמה, שנות הדה־נאציפיקציה, כשנשללה ממנו הרשות ללמד. את כעסה שמרה ארנדט דווקא עבור יהודים: ההנהגה היהודית בימי השואה ושופטי אייכמן. היידגר לא היה עבורה הפיהרר הפילוסופי. לעומת זאת, ליאו בק, אסיר טרזיאנשטט, היה בלשונה "הפיהרר של היהודים". הרביעי, עמנואל לוינס, שהיה הראשון שהכניס לפני המלחמה את היידגר לצרפת, עבר אותה כחייל צרפתי שבוי. בעקבות הזוועות נדר שרגליו לא ידרכו שוב בגרמניה, וכך עשה.
החובה להיזהר
האם תורת האגוז של רבא נכונה במקרה של היידגר? האם רק הקליפה מלוכלכת – האדם חטא; או שגם הגרעין רקוב – גם משנתו הפילוסופית מושחתת? הלוא אין מדובר במתמטיקה. ייתכן שקסמו של היידגר המורה סינוור את עיני תלמידיו, והם לא הרגישו בזרעי הרוע שבהגותו, שנבטו בעידן הנאצי. לדעתי הראה לוינס שזרעי הרוע לא היו מצויים רק בתורה הפוליטית אלא בשורשיה הראשוניים של הפילוסופיה של היידגר. לוינס חשף אותם, וכנגד הגזענות הפילוסופית של היידגר פיתח מוסר שבמרכזו האחריות ל"אחר". ועדיין, מאבק תרבותי זה טרם הסתיים.
חז"ל לימדו אותנו שעלינו להיזהר. עלינו ללמוד תוך ביקורת אף את אותה פילוסופיה הנראית למראית עין מושכת ומקסימה. זאת הייתה עמדתם של אותם חכמים בימי הביניים, שהתנגדו להיגררות בלתי מבוקרת אחרי הפילוסופיה. כך כתב, ברוח הסינתזה של החכמים, אבא מרי בן משה הירחי ("ספר הירח", יד): "מעתה אין ללמוד מספריהם, ולא לשמוע חכמה מפיהם… אך לחכמים הגדולים אין עזָרָה ננעלת, מפני שהם מוציאים קמח וקולטין את הסולת, ויש להם שכל נקי ונפה יפה וחריפה, ויודעים לנפות המאמרים בי"ג נפה, ועליהם אמר שלמה הַט אָזְנְךָ וּשְׁמַע… וְלִבְּךָ תָּשִׁית לְדַעְתִּי… רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, אבל שאר בני אדם שאינם שלמים… ואינם יודעים להיזהר, יברחו מן האוכל שמא ייחנקו בקליפה". אכן, עלינו להיזהר!
