בשנים האחרונות רעדה האדמה במחוזות הציונות הדתית. רבנים מרכזיים נקשרו למעשים שאופיים זר לציבור הדתי־לאומי. כיצד מנהגי ציבור, שנתפסו כדמויות מופת להתנהגות דתית ובין־אישית, ביצעו מעשים כה חמורים? מה המכניזם שעל בסיסו צומחת קהילה דתית־לאומית שמאפשרת תופעות כאלה? אנסה לעסוק בכך, אך אדגיש מראש שבהיעדר היכרות אישית עם המעורבים בפרשיות הניתוח שלהלן מתבסס על המידע שהתפרסם בתקשורת.
מגה־רבנים
התואר ״רב״ ניתן על ידי הרבנות הראשית על סמך בקיאות בידע הלכתי. עם זאת, סמכותם הבלתי־מעורערת של הרבנים הפוגעים נבעה מכך שקהילתן ראתה בהם מקור להכוונה בתחומים רבים מעבר לענייני הלכה, וזאת תוך שמיוחס לרבנים אלה ידע וכוחות מטפיזיים. כעיוורים המגששים באפלה, שאינם מסוגלים לראות את המציאות נכוחה בלא התיווך של רבם הנערץ, נוצרה בין ה"מגה־רב" וקהילתו מערכת יחסים ששונה מזו הקונבנציונלית שבין קהילות סרוגות לרבנים שאינם מתיימרים להיות בעלי סגולות מטא־פיזיות.
היווצרותה של תופעה זו בציונות הדתית עשויה להיות קשורה בחלחול ההדרגתי של החשיבה המיסטית למיינסטרים הסרוג בעשורים האחרונים. בשונה ממקרי עבר שבהם מורים ניצלו לרעה את סמכותם כלפי נערים חסרי־ישע, הרי שהפרשיות האחרונות, שבהן מעורבים בגירים, היא תולדה של הסכמה מדעת למערכת יחסים שמתאפיינת בכניעה ובקבלת מרות מרצון, תוך נטרול חשיבה ביקורתית־רציונלית כלפי הרב. זאת, משום שסגולותיו המיסטיות של הרב נתפסות מעבר להישג ידם של בני הקהילה.
בשונה מאוכלוסיות דתיות שמורגלות להתנהלות מול מגה־רבנים, בציונות הדתית מדובר בתופעה יחסית חדשה. בהיעדר מסורת ברורה שמונחלת באופן אינטואיטיבי מאב לבן ומאם לבתה בנוגע לגבולות הגזרה הלגיטימיים של מערכת היחסים עם המגה־רב, מועצם העיוורון שבו עשויים להיות שרויים בני קהילה מול רבם הנערץ. וכך, נוצרת התשתית ל"טיפולי הרפיה" והתנהלות זוגית על פי "רוח הקודש".
מלבד ייחוס כוחות רוחניים יוצאי־דופן למגה־רב, נראה שמאפיין נוסף שתרם להיווצרות פרשיות הרבנים הוא בדלנות אידיאולוגית, שמשמשת חומת־מגן מפני ביקורת מבפנים ומבחוץ על הנעשה בתחומי הקהילה. אמחיש בקצרה מהי בדלנות אידיאולוגית ומהו האופן שבו היא עשויה להוות תשתית לפגיעה בפרט מהקהילה בהקשר למשנתו של הרב שמואל טל על עולם הנפש.
במאמר ״פסיכולוגיה מתוך תורה״ מסביר הרב טל שהפסיכולוגיה המודרנית היא תוצר של ״התפיסה החילונית״ שלפיה ״האדם הוא קוף משוכלל״. לכן, קבלת טיפול נפשי שמושתת על הפסיכולוגיה המודרנית היא בגדר ״חילול השם גדול מאוד״. גם פסיכולוגים חרדים שפועלים בהתאם להכשרתם המקצועית־אקדמית אינם מסוגלים לספק טיפול ״תורני״. לדידו, ״יש בתורה מענה והדרכה לכל בעיות הנפש שלנו, ואפשר לבנות עולם טיפול שלם שהתורה היא התשתית לו״. השקפה זו הובילה אותו להקמת בית ספר ״להעצמה אישית ולהכשרת מטפלים״.
בעוד שגדולי תורה אחרים – שכנראה אינם מודעים לאופן שבו יש בתורה מענה לכל בעיות הנפש – נוהגים להפנות את הסובלים מבעיות נפשיות למומחים בתחום, הרב טל פוסל כל צורה של טיפול נפשי קונבנציונלי, אפילו אם הוא מונגש על ידי אנשים דתיים. במילים אחרות, רק למגה־רב יש יכולת הבנה וטיפול בנפש של חסידיו, ורק לו היכולת לאבחן ולהעלות ארוכה לבעיותיהם. בכך, נוצר מחסום עקרוני לפנייה לגורם חיצוני לצורך קבלת מענה למצוקות הנפש והגוף. בני הקהילה רוכשים בהדרגה את התודעה שלפיה הם ניחנים בנפש שמאפייניה שונים אונטולוגית מכל הנפשות שנמצאות "בחוץ". ההתמסרות הטיפולית למגה־רב משרה תחושת ייחודיות וקרבה למגה־רב, לצד חשדנות וזרות כלפי אנשי מקצוע קונבנציונליים.
מעבר לכך, עמדה בדלנית בנוגע לעולם הנפש מעצימה את הסכנה הפוטנציאלית לפגיעה מצד הרב, שכן כיצד יגיב אדם "מבחוץ" אם רב יורה לו, מכוח התגלות מטפיזית, לבצע מעשה חריג? תגובה אחת תהיה לראות את הרב כמי שמונע מדחפים אינטרסנטיים שנועדו לסיפוק עצמי, כאשר הרטוריקה המיסטית היא מעשה רמייה מכוון. אפשרות שניה תהיה לראות את הרב כמי שפועל מכוח חוויה מיסטית, שמקורה אינו רצון הא־ל אלא תחלואה נפשית או מאוויים לא־מודעים. אפשרות שלישית היא שמדובר באדם רוחני שאיבד את דרכו בשבילי המיסטיקה, נכנס לפרדס, הציץ ונפגע. אפשרות רביעית היא ביצוע המעשה החריג מתוך קבלה מוחלטת של סמכות הרב.
בפני אדם מן היישוב, כל ארבע התגובות הללו אפשריות. אולם תפיסת עולם בדלנית ברוח "הנפש התורנית" חוסמת מראש כל אפשרות לביקורתיות שיש לה זיקה לפסיכולוגיה "החילונית", שלפיה ייתכן שהוראות רבניות בעלות אופי מיסטי אינן ביטוי למגה־רוחניות אלא דווקא להיפך. מי שהפנים את אופן החשיבה הבדלני מאבד את היכולת לשקול את שתי אפשרויות התגובה הראשונות, ואף סיכוייו להעלות על הדעת את האפשרות השלישית הם נמוכים.
ניתן להניח שלצד ההתבטלות בפני המגה־רב כשברקע מנשבת בדלנות אידיאולוגית, קיימים גורמים נוספים ברובד הפסיכולוגי שקשורים למאפיינים האינדיבידואליים של הרב, של קורבנותיו ושל מערכת היחסים ביניהם.
הנחות סלב
בתגובה לפרשיות הרבנים, היה ניתן לצפות להתפתחות גלים עוצמתיים שיציפו את המרחב הציבורי בציונות הדתית. אולם אלו לא הורגשו. כיצד הציבור אינו חש את רעידות האדמה שהתחוללו מתחת לרגליו, ומדוע חלק הארי של רבני הציונות הדתית שותק?
נראה שכשדמות רבנית נתפסת בקלקלתה, כוחות התנגדות פועלים מעל לפני הקרקע ומתחתיהם, בניסיון למזער את חומרת האירוע ולצמצמו למרחב הנקודתי שבו הוא התרחש. במישור החברתי מתקבל הרושם שרבנים שסטו מדרך הישר מקבלים מחלק מחבריהם הנחות סלב, שהזכאות להן שמורה לחברי המועדון הרבני בלבד. לא אחת אנו נתקלים בתופעה שרבנים חדלים לפתע לשמש בתפקידם ברבנות, כשהם מותירים אחריהם שובל של שמועות בנוגע להתנהגות שאינה ראויה. אותם רבנים ממשיכים הלאה, בקבלת תפקיד רבני במקום אחר, מבלי שצאן מרעיתם הטרי מודע למעלליהם הקודמים. מדובר בפעילות מודעת ויזומה שנועדה למזער את הגלים שהיו עשויים להיווצר בעקבות האירועים החריגים. בנוסף, הקיטוב שהתחולל בעשורים האחרונים בציונות הדתית מאפשר לציבור הסרוג ולרבניו להרגיש שהעניין אינו נוגע לו, שכן מדובר על בעיות של התת־זרם "ההוא". אירוע חריג שהתרחש בקהילה חריגה.
לצד זאת, במישור הפסיכולוגי, מופעלת התנגדות חזקה ויעילה, שמונעת עיסוק משמעותי בפרשיות הרבנים, עד כי נדמה שרבים כלל אינם מודעים לעומק הטלטלה שהייתה אמורה לפקוד אותם אך הודחקה מהר ובכוח. בניסוח פרוידיאני, הדחף של האיד להעניש את הרבנים הסוררים ולנפץ את המקדש של הרבנות הבעית את הסופר־אגו, שמצווה על כבוד התורה ומלמדיה. בתגובה, האגו הדתי־לאומי, שנחרד מהמתח שבין הדחף והציווי, ״פתר״ את הבעיה באמצעות שימוש במנגנוני הגנה שונים, כגון הכחשה והדחקה (לא באמת קרה, עלילת שווא, הרב לא באמת חטא), מינימליזציה ורציונליזציה (מדובר בחסידים שוטים, בעלי רקע נפשי, מעידה חד־פעמית, טעות שבקדושה). מנגנון ההדחקה המוכר של "לי זה לא יקרה" משודרג ל"לי זה בחיים בכלל לא היה יכול לקרות". מדובר באירועים שקרו "להם", "שם", ולכן אין טעם להתעסק בהם.
דחיקת האירועים החריגים לקצה התודעה הציבורית מייצרת לרבנים ולקהילותיהם אשליה של חסינות, שמייתרת את הצורך בהתמודדות חזיתית עם חקירת הגורמים ועם ניבוי ההשלכות של פרשיות הרבנים. דא עקא, בחברה שלא צומח בה דיון ביקורתי נוקב שמסקנות מעשיות בצדו ניתן לקבוע כמעט בוודאות שההתרחשות של האירוע החריג ״הנקודתי״ הבא היא רק עניין של זמן. בשונה מהציבור החרדי, הציונות הדתית אינה אמורה לצנזר דיון ציבורי ענייני שיש בו קטעים שאינם לרוח התורה. כיצד ניתן לטמון את הראש בחול, כאשר האדמה רועדת ובארזים נפלה שלהבת?
התואר "רב" וההבנה בכל תחום
השקט היחסי שמלווה את פרשיות הרבנים יוצר מצג שקרי שלפיו מדובר באירועים אזוטריים, שאין בינם ובין הכלל דבר. למרות שאכן מדובר בפרשיות חריגות, תהיה זו טעות לחשוב שאירועים אלה אינם רלוונטיים לטריטוריות נוספות בציונות הדתית. אירועים אלה, שיצאו מן הכלל, מזמנים בחינה ביקורתית של סוגיות עקרונית שצריכות להילמד בהקשר רחב הנוגע לכלל. הרבנים הפוגעים, כפרטים חריגים היוצאים מן הכלל, לא על עצמם בלבד הם מלמדים.
כפי שעולה מפרשיות הרבנים, קיים פער עצום בין המסלול הפורמלי שנדרש לצורך רכישת התואר "רב" ובין האופן שבו מתממש תפקיד זה בפועל. כשם שמומחה ברפואת שיניים אינו מוסמך לטפל בתחום הגניקולוגיה, כך התואר "רב" אינו מצדיק התערבות בלתי־מוגבלת בתחומי בריאות, אהבה, פרנסה וכדומה. גם אם נקבל את הטענה הצודקת, שלפיה אופי התפקיד של רב הקהילה הוא ייחודי, יש לספק תשובה ברורה לשאלה עד כמה ניתן להחריג את הרבנות מכל שאר תחומי העיסוק והמומחיות שקיימים בחברה.
ככל שעיסוק בתחומים לא־הלכתיים מהווה נדבך מקובל בפרקטיקה של רבני הקהילה, הרי שיש לעדכן את תוכנית ההכשרה של רבנים בהתאם. לחלופין, ניתן לאסור על רב לייעץ בתחומים שבהם הוא נטול מומחיות. בנוסף, יש צורך בפיקוח על הפעילות הרבנית, כפי שקיים בכל ארגון מקצועי, לרבות הצבת קריטריונים ברורים בנוגע לשאלה מתי רב חדל להיות ראוי לתוארו. חובתה של הציונות הדתית בעת הזאת היא לנסח קוד אתי ברור, שמוסכם על קשת רחבה ככל האפשר של רבנים סרוגים, בנוגע לגבולות הגזרה שבין הרב ובין בני קהילתו. מסמך זה ישמש מצפן ותמרור אזהרה נוקשה, שמסמן את האזורים המסוכנים והבלתי־לגיטימיים עבור קהילות שמבקשות לחסות בצל רבניהן.
בנוסף, נדרש בירור אמיץ בנוגע לחובתם של רבנים למחות כנגד קולגות שסטו מן הדרך. מעטים מדי נתנו ביטוי ציבורי לעיקרון שלפיו במקום שיש חילול השם לא חולקים כבוד לרב. הגורמים בממסד הרבני, שבשתיקתם מנסים לטשטש עקבות ולהעלים ראיות, אינם מבינים שמדיניות בלתי־אחראית של חלוקת כבוד מוגזם לרב הינה מזלזלת ובאה על חשבונו של כבוד הציבור. סופה של התנהלות זו להביא באופן פרדוקסלי להפחתה במעמדו ובכבודו של מוסד הרבנות כולו. מי שמחפש תשובה לשאלה מדוע בראש תנועה פוליטית של הציבור הדתי־לאומי עומדת דווקא אישה שבאה מרקע חילוני, חייב להביא בחשבון את הירידה ההדרגתית בקרנם של הרבנים בציבור הסרוג, בין השאר על רקע רעידות האדמה בעקבות הפרשיות האחרונות ושתיקת הרבנים האחרים לנוכח חשיפתן של פרשיות אלה.
סכנת הבדלנות
שתיקת רבנים ומחנכים מזיקה גם במישור הפסיכולוגי־חינוכי. שתי תגובות נפשיות עשויות להתחולל בנפשם של נערות ונערים שמעריצים את רבם לנוכח התוודעות לפרשיות הרבנים. תגובה אחת: "אני בטוחה שהרב שלי רוחני באמת, ולי זה בחיים לא יכול לקרות". למרות שיש לקוות שעמדה זו אכן מוצדקת בנוגע לרובם המכריע של ציבור הרבנים בציונות הדתית, הרי שביטחון עיוור זה בקדושת הרב מהווה בדיוק את המצע שעל גביו עשויה להתרחש הפרשייה המזעזעת הבאה. תגובה נפשית אחרת עשויה להיות הפוכה בתכלית: "האם ניתן בכלל לבטוח ברבנים? הרי כשם שאני בטוח שהרב שלי צדיק, ככה בדיוק הרגישו הקורבנות!". וכך, מהכיוון השני, עשויה לצמוח חשדנות־יתר, שעלולה להוביל להתרחקות מעולמה של תורה.
כשם שמחנכים מודעים לצורך לדבר עם תלמידיהם בעת שאחד מהם חווה טראומה אישית (למשל, אובדן הורה) מתוך התובנה שהאירוע הטראומטי עשוי לערער אף את אלה שחשופים מרחוק, כך יש לנקוט מדיניות של פתיחות ושיח גלוי בנוגע לפרשיות הרבנים. תהיה זו טעות פסיכולוגית וחינוכית לטאטא את הפרשיות מתחת לשטיח. זוהי הזדמנות פז לחדד את המותר והאסור ביחסי קרבה בין רב ותלמידים, ולפתח שיח כן וצנוע ביחס לשאיפות רוחניות והיכולת לממשן לנוכח מקורו של האדם מטיפה סרוחה. שיח מעין זה יהווה חיסון מפני אפשרות פגיעה עתידית בעת חשיפה לרב מזהם.
כמו כן, יש לנתב את פרשיות הרבנים לדיון בנוגע לפגיעתן הרעה של אידיאולוגיות בדלניות, ולפוטנציאל הנזק של גישות מיסטיות בלתי־מרוסנות. התפשטות מעיינות החסידות לשדות הציונות הדתית היא חיובית ומבורכת אך ככל תרופה, היא למרבה הצער לא נטולת תופעות לוואי מזיקות שיש להיות מודעים אליהן ולטפל בהן כראוי.
בהקשר לתפקיד המטפל במסגרת הטיפול ״התורני״ כותב הרב טל: ״אדם לא יוכל לעזור לאחרים לפני שעזר לעצמו… כמטפלים, אנחנו מהווים צינורות של השפעה אלוקית עבור המטופלים שלנו. כשהצינורות שלנו אינם נקיים, השפע אינו יכול לזרום״. ישפוט הקורא, לנוכח האירועים שנחשפו, את מימוש הבטחתה של שיטת הטיפול ״התורני״ לצינורות נקיים והזרמת שפע. האם התפיסה שאותה מייצג הרב טל, שלפיה ״הפקרת נושא הפסיכולוגיה בידיים חילוניות גורמת לשיבוש כל המערכות כולן״, ו״כאשר עולם הטיפול שלנו יהיה מושתת על ערכי התורה, הדבר ישפיע במעגלים נרחבים על כל צדדי המציאות״, עומדת במבחן המציאות?
מניסיוני הקליני, ראיתי תוצאות חיוביות ושליליות של טיפולים שנעשו על ידי מטפלים "תורניים״ ומטפלים ״קונבנציונליים״. לא אחת נתקלתי במקרים שבהם תקוות מטופלים לטיפול ״תורני״ הובילה לזניחת טיפולים מקובלים, והסתיימה במפח נפש גדול. ברור לי שיש מטפלים ״תורניים״ שמסוגלים להביא ברכה למטופלים מסוימים, מרקע מסוים, שסובלים מהפרעות ספציפיות. אבל גם ההיפך הוא נכון. טיפול אחראי בתחום הנפש מחייב ענווה וגמישות מחשבתית. חשוב להכיר את גבולותיך כמטפל, את מגבלותיה של שיטת הטיפול שבה אתה בוחר ואת התאמתך לצרכיו האינדיבידואליים של מטופל מסוים בזמן נתון. פרשיות הרבנים צריכות לשים קץ לתפיסה הדיכוטומית שלפיה עולם הטיפול הנפשי מורכב מאנשי אור ואנשי חושך. אנשים תמימים וישרים עשויים להינזק מתפיסה זו.
לא עת לחשות. כל מי שמעמד הרבנים בציונות הדתית ופועלם יקר לו חייב להשמיע את קולו ולגרום לכך שהאירועים החריגים לא על עצמם בלבד ילמדו, אלא יובילו לטלטלה עמוקה. יש לאפשר לגליה של טלטלה חיובית זו להעצים ולגדול, ולסחוף את הציונות הדתית לחוף בטוח, מוגן ומוסרי יותר.
