בבוקר 17 באוגוסט 1949 התקבצו בירושלים כמה מאות אנשים לבושי חג. הם החזיקו בידיהם שקיות לבנות שבתוכן עפר. על השקיות היו רשומים בשחור שמותיהם של יישובים רבים – ערים, מושבים וקיבוצים. אחד מן האנשים לבושי הלבן היה שלום הוכבאום, והוא החזיק בידיו שקיק עפר שהובא מקיבוץ דגניה א'. הוכבאום היה זה שכמה חודשים קודם לכן הפגין אומץ לב וגבורה עילאית כשזרק בקבוק מולוטוב על אחד הטנקים שפלשו לקיבוץ ועצר את זרימת הכוחות הסוריים לארץ ישראל בשיא קרבות מלחמת העצמאות. משכך, החליטה אספת הקיבוץ לשלוח את הוכבאום לירושלים ולזכות אותו בכבוד לייצג את הקיבוץ בטקס החשוב ביותר שהתקיים עד אז במדינת ישראל.
שעות ספורות לאחר מכן, בשעה חמש ורבע אחר הצהריים, תונח שקית העפר שהובאה מדגניה עם מאות שקיות עפר אחרות על ארונו של בנימין זאב הרצל. אדמת ארץ ישראל, אדמת יישוביה העבריים, תכסה בסמליות את עצמותיו של חוזה המדינה. יום קודם לכן הביא מטוס אל על את ארונו ואת ארונות בני משפחתו מווינה למדינת ישראל, ובסיומה של הלוויה מרשימה שהשתתפו בה כ־250,000 איש – כחמישית מאוכלוסיית מדינת ישראל באותה תקופה – הוא נקבר בהר שלימים ייקרא הר הרצל.
הרצל היה הראשון בהיסטוריה היהודית המודרנית שביקש בצוואתו להיקבר בארץ ישראל. בתנ"ך מוזכרים אומנם בני ישראל המעלים ממצרים את עצמות יעקב ויוסף לקבורה בארץ ישראל, אך לא מוכרים מקרים רבים של העלאת עצמות נפטרים לקבורה שנייה בארץ הקודש. בעבר נחשב בית העלמין הקדום והמפורסם בבית שערים כמקום מנוחתם של יהודי התפוצות, אך מחקרים חדשים מצאו כי מרבית הנקברים במקום היו דווקא בני הארץ שביקשו את התהילה הכרוכה בקבורה לצד רבי יהודה הנשיא, שנטמן שם בשנת 200 לסה"נ לערך.
היה זה, אם כן, הרצל אשר התווה בצוואתו מנהג ציוני חדש – קבורתם בשנית של חוזי התנועה הציונית וראשיה, גיבורים, משוררים וסופרים ציוניים. הרצל היה הראשון ובעקבותיו נעשה העניין "אופנתי" כאשר עצמותיהם של רבים וטובים הועלו לקבורה בארץ – דוד וולפסון ונפתלי הרץ אימבר; מקס נורדאו ואיתמר בן אב"י; פרץ סמולנסקין וצבי הרמן שפירא.
קבורה על הר גבוה
התנועה הציונית התעכבה רבות במילוי צוואת הרצל ורק ארבעים וחמש שנים לאחר שנפטר ועם קביעת ירושלים כעיר הבירה של המדינה, היא מולאה כרצונו.
בצוואתו, שהתפרסמה ברבים עם פטירתו בשנת 1904, ביקש הרצל במפורש: "להיקבר בארון של מתכת, באחוזת הקבר ליד אבי, ואשכב שם עד שעם ישראל יעביר את גופתי לארץ ישראל. לשם יעלו גם את ארון אבי, ארון אחותי פאולינה שנקברה בשנת 1878 בבודפשט וארונות בני משפחתי (אמי ובני) שימותו לפני העלאת ארוני לארץ־ישראל. את עצמות אשתי יש להעלות לשם רק אם תדרוש כך בצוואתה". בשבעה ביולי 1904 נטמן בנימין זאב הרצל בקבר המשפחתי בבית העלמין הווינאי דובלינג, סמוך לארון אביו, יעקב הרצל.
בשנים שלאחר מכן עסקו הגופים הציוניים השונים במילוי צוואת הרצל. אחד הקשיים העיקריים נבע מהשאלה היכן הוא ייקבר. נושא זה הפך למקור להתנצחויות ומאבקי כוח פנימיים. התומכים בקבורה בהר הכרמל ביססו את טענתם על הדברים אשר שם הרצל בפי גיבור "אלטנוילנד" יוסף לוי: "ובמותי השכיבוני נא אצל קבר ידידי פישר, שם במעלה הקברים על הר הכרמל הנשקף על פני ארצי היקרה ועמי היקר". על פי פרשנות זו הוקם בחיפה "הועד החיפאי להעברת עצמות הרצל" שדרש בתקיפות לקבור את הרצל שם. גם תל אביב ביקשה לזכות בכבוד ובתהילה של קבורת הרצל ומי שקידם את היוזמה הזו היה ראש העיר הנמרץ מאיר דיזנגוף.
המאמץ להעלות את עצמות הרצל לקבורה בארץ ישראל לא הבשיל לפני קום מדינת ישראל. הקבר שרד במאורעות מלחמת העולם השנייה ולא נהרס בידי הנאצים, ובסיום המלחמה חודשה מסורת העלייה לרגל הציונית. סיום מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל אפשרו לחזור אל המשימה של מילוי הצוואה. משירושלים נקבעה כבירת מדינת ישראל, היה ברור לכולם כי יש לקבור את הרצל שם.
הועלתה הצעה לקבור את הרצל בקברי הסנהדרין, במגרש ריק במרכז ירושלים ואף בחצר המוסדות הלאומיים. הרב מאיר ברלין כתב במחאה כי הקבורה שם תהיה בניגוד לדיני התורה, "לרגלי כהנים ההולכים ונכנסים ונגד המסורת של עם ישראל", והתריע כי על פי המסורת היהודית "איננו עושים את המתים לאלילים ולקדושים בצורה שכזו". בסופו של דבר בחרו חברי הוועדה לקבורת הרצל בגבעת אל־שראפה הסמוכה לשכונת בית וגן – ההר הגבוה ביותר במערב ירושלים. הנימוק לקבורתו שם הוא שכך יתאפשר לאזרחי המדינה לראות באופן סמלי את קבר החוזה והוא, מנגד, יוכל גם כן לראותם. אם כך, הרעיון לקבור את הרצל לבדו בפסגת ההר היה חדשני ומנוגד לחלוטין למסורת היהודית.
כבוד אחרון בארץ
ימים ספורים לפני ההלוויה יצאה לווינה משלחת ישראלית להעלאת עצמות הרצל במטוס מיוחד של חברת אל על. בארכיון הציוני גיליתי צילומים יוצאי דופן המתעדים את הוצאת ארונות הקבורה ממקומם, את פתיחתם ואת הוצאת העצמות מהם. באותו היום נערכו טקסי זיכרון בבית הכנסת ששרד בשואה ובאולם הקונצרטים של העיר, שבו התקיימו כמה קונגרסים ציוניים. העובדה שחלפו אך כמה שנים מאז השמדת יהדות אוסטריה הדגישה את סמליות המעמד. קציני צה"ל ונציגי המדינה אמנם היו אמורים להשתתף בטקסים אלו, אך מטוסם נקלע למזג אוויר קשה בדרכו אל העיר והוא איחר להגיע. בגשם שוטף הועלו הארונות למטוס והוא עשה את דרכו חזרה למדינת ישראל.
עם נחיתת המטוס בלוד החל טקס ההלוויה שנפרס על פני יומיים. הארון נלקח תחילה לתל אביב ושם הוצג בכיכר הרברט סמואל. במשך הלילה חלפו אלפים על פני הארון ולמחרת יצאה שיירת המכוניות הארוכה לירושלים בעוברה סמוך ליישובים רבים, ובהם בית הספר החקלאי מקווה ישראל. במקום זה, חמישים שנים קודם לכן, נפגש הרצל עם הקיסר הגרמני וילהלם השני. עוד לפני ההגעה להר הרצל הונח הארון בחצר המוסדות הלאומיים בירושלים, ושם ניתנה גם לירושלמים ההזדמנות לעבור על פני הארון.
ב־17 באוגוסט 1949, בשעה חמש אחר הצהריים, החל הטקס בהר הרצל בנוכחות ששת אלפי מוזמנים. בניגוד למצופה, לא נכללו בהלוויה, שהייתה בעלת אופי מסורתי יהודי, נאומיהם של ראשי המדינה. ארון הרצל הורד אל מתחת לפני הקרקע וכוסה בשקיות העפר, רדיו ירושלים שידר אות מיוחד, ואזרחי המדינה עמדו דום.
בלא מעט פעמים, כאשר אני מגיע עם הסטודנטים שלי להר הרצל, אני נדהם לראות שהרחבה שליד הקבר ריקה מאנשים. עניין זה מעורר אצלי תמיהה, במיוחד על רקע ההיכרות שלי עם ההיסטוריה של המקום והפופולריות הגדולה שלה זכה הר הרצל בעבר. המציאות בימים ובשבועות שלאחר טקס הקבורה הייתה שונה לחלוטין. בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל היה הר הרצל אתר עלייה לרגל ראשון במעלה, חלק מרכזי וחשוב במסלול הטיול בירושלים. בתקופה זו התלבטה ההסתדרות הציונית העולמית בשאלת העיצוב של קבר הרצל: האם יש לבנותו כמבנה מונומנטלי או דווקא בצניעות? בראשית שנות החמישים אמנם נבחרה תוכניתו של יוסף קלרווין אשר הציע לבנות מעל הקבר כיפה גדולה המתנוססת מעל ארבעים וארבעה עמודים כשנות חייו של הרצל, אך המציאות בשטח מראה שבסופו של דבר תוכנית זו לא בוצעה ובשנת 1960, ביום השנה המאה להולדת הרצל, הוחלפה המצבה הזמנית במצבת קבע שחורה וצנועה המוכרת לנו היום ושעליה נחקקו אותיות שמו ה.ר.צ.ל.
הישראלים חסרים
אין בידינו נתונים מדויקים על מספר האנשים שפוקד את הר הרצל מדי שנה בשנה. אנשי מוזיאון הרצל, המפעילים במקום מרכז חינוכי שוקק חיים, משערים שמדובר בכמה מאות אלפים של מבקרים. אולם כאשר אני מבקר במקום עם הסטודנטים שלי, ההרגשה שלי שונה. אני חש שלא רבים בוחרים לפקוד את קבר הרצל אלא מעדיפים לבקר בחלקים אחרים של מתחם הזיכרון – בית הקברות הצבאי ששם קבורים נופלי מערכות ישראל, וחלקת גדולי האומה, מקום מנוחתם של מנהיגי מדינת ישראל.
קבוצות רבות של תלמידים בוחרות לפקוד את קבר הרצל בסיומו של מסע משואה לתקומה, ופוסעות בנתיב סמלי המחבר בין יד ושם לבין הר הרצל. התלמידים מתחילים את דרכם בבקעת הקהילות ושומעים על החיים היהודיים השוקקים באירופה שלפני השואה, ולאחר מכן מגיעים לאוהל יזכור. השביל המחבר שנפרץ לפני כחמש עשרה שנים מוביל אותם אל בית הקברות הצבאי – אל קבריהם של חנה סנש, אל קברי חברי מחתרת ניל"י ואל קבריהם של חללי קרבות הל"ה, הקסטל ונבי־דניאל. אל קבר הרצל הם מגיעים בסוף, ושם רבים מן הילדים ובני הנוער עורכים מעין טקס שבו הם מניחים אבן על מצבת הקבר השחורה. תלמידי בתי הספר אומנם לומדים לאורך שנות לימודיהם על הרצל, על דמותו ועל תרומתו המכרעת להקמת מדינת ישראל, אך אצל רבים מהם הביקור בקבר הרצל מהווה מפגש ראשון "פנים אל פנים" עמו.
על אף הקבוצות הרבות שמבקרות במתחם לעיתים קרובות, דומה כי מי שחסר מבין כל אלו הם "הישראלים" – אנחנו. הציבור הישראלי הרחב, שראה במשך שנים רבות בהר הרצל אתר עלייה לרגל ומרכיב זהות משמעותי, כבר לא מגיע אל המקום. ההבדל בין ימינו לבין התקופה שלאחר קבורת הרצל במקום בשנת 1949 הוא תהומי. בשנות החמישים היה הר הרצל מקום ישראלי קדוש ראשון במעלה. המבקרים הגיעו למקום לא רק ביום העצמאות כפי שקורה היום, אלא לאורך כל השנה.
דווקא היום, כאשר החברה הישראלית מתלבטת רבות בנוגע לזהותה היהודית והישראלית, אנחנו זקוקים למשנתו של הרצל ולדרך הייחודית שבה ראה כיצד מסורת ומודרנה, ישן וחדש, מזרח ומערב, משתלבים במדינה שאותה חזה. בדיוק בימים אלו אנו מציינים שבעים שנים להעלאת עצמותיו לקבורה בירושלים. זו הזדמנות מצוינת עבור הציבור הישראלי לגלות מחדש את הר הרצל ולבקר שם בהמוניו.
התערוכה "מווינה לירושלים – דרכו האחרונה של הרצל", לרגל ציון 70 שנה להעלאת ארונו של הרצל לקבורה שנייה בישראל, תיפתח ביום ראשון 18.8.19 במרכז הרצל בירושלים.
פרופ' דורון בר הוא נשיא מכון שכטר למדעי היהדות, גיאוגרף היסטורי ומחבר הספר "אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם באדמת ארץ ישראל 1967־1904".
