שתיקה שלנו

ברוך אתה ה' א־לוהינו מלך העולם דיין האמת.

כך בירכו אחד אחרי השני הוריך וכל אחיך ואחיותיך בעומדם מרוסקים מול גופך, נקרעים מאורך המשגע. גם אני עמדתי לידך בזמן שנקבע להיות שיעורנו האחרון. קבענו אז. והנה אנחנו שנינו מתחילים את השיעור האחרון: אני תוהה מה תאמר, דביר, על הברכה, על הדיין ועל מידת האמת? מה תאמר לבני משפחתך ולכל הקהל הרב שנחרד מעקירתך מגן החיים?

מה תאמר, אחר שנה שלמה של מפגשי לימוד שבהם עסקנו בשאלת היסוד של פשר הקיום? שנה שלמה שבה הוטחנו שוב ושוב בטענת יש דין ויש דיין, אשר עיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, ונמצאנו מופרכים פעם אחר פעם, מעדותם של גדולי אומתנו ומהיסטוריית הסבל של עמנו. שנה שלמה דשנו בשאלת הצדק הא־לוהי מראשית הבריאה ועד הנה – עד אליך, אל גופך ונשמתך. שנה שלמה סרקנו את כל התשובות האפשריות על הקשריהן ותכליתן ונותרנו על בלימה, כמו עכשיו.

לב אוהב לכול

דביר אהוב ליבי. הבושת שגילית בפני רבותיך וחבריך, הענווה, הכבוד והצניעות, יצרו בי הערכה עמוקה וקרבה כלפיך. עיניך התמות והטובות, השואלות בתמיהה סקרנית, בחיוך ובמאור פנים, הרחיבו את חדרי ליבי ושחררו את הכמוס עמדי. דרך מבטך זכיתי להפיק את צלילי הרוח, הדקיקים והשבריריים ביותר שאני מבקש להדהד בקרב תלמידיי. היית כולך לב – לב אוהב לכול.

בכל פעם הקפדת לשאול לשלומי בכנות וכמי שמצפה לסיפור חיים. בכל פעם דאגת לשאול: מה להכין – תה, קפה או מים? עוד הקפדת שנסיים בזמן, כדי שלא תאחר לשיעור הבא. תלמיד מתמיד, מכוון ומעמיק. פעמים חשתי בזכות הגדולה לפגוש בך, ללמוד עמך ולמסור לך מתמצית היניקה שלי, משאלת הסבל והמשמעות בעולם. זה הנעדר נראות של צדק וגמול א־לוהיים וקוסמיים. ועוד רז אחד לך אתוודה. בכל שיעור עמך, לנוכח הרוך והזוך שנשקפו מעיניך ובהליכותיך, נעשיתי אדם טוב יותר. טוב הבא ממך.

בדיבורי החברים טרם לווייתך, מעבר לסגולות ולשבחים, עלתה התחושה שאפפה רבים: "דביר לא היה מכאן". מיוחד, הרמוני, תם וטוב לב כל כך, אוהב אלוהים וכל אדם. מלאות טהורה וחיות יפה ומזהירה. מין צדיק טבעי. ואחר כל זה יכולנו לשאול, כאן בלוויה ובהספדים, אתה משם ואנחנו מפה: אלוהים – למה?

באחר השיעורים האחרונים התוודעתי לכך שנכד אתה לסבך הרב בנימין הרלינג. הדבר ריגשני עד מאוד, שכן הרב בנימין היה ממחנכיי בישיבת כפר הרא"ה. הרב הרלינג היה עבורנו אדם יקר המציאות – צדיק, מופלא, קדוש שלא מהעולם הזה. וכמדומה שזיו איקונין שלו חרות היטב בדיוקנך. ואף הוא נגדע בטרור ארור. סגרתם שניכם מעגל, מעגל מוות שאינו יכול שלא לזעוק: "זו תורה וזו שכרה?"

והנה, בלוויה שלך דביר, לא שאלנו ולא שאלו המספידים – למה? ולמרות הסמיכות לצום החורבן לא נשאנו קינה על מה עשה ה' ככה במחמד עינינו? על מה אבדה ורעדה הארץ שתחת רגלינו? היינו יכולים לזעוק עד מתי, ולהשמיע קינות נהי ובכי של תהייה ותאנייה כפי שעשו כל הדורות הקודמים ואפשר עדיין עושים רבים בדורנו.

ולמרות ההלכה ש"אחד מבני חבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה" (שבת ק"ה ע"ב); ולמרות דברי הרמב"ם: "יסוד תורת משה רבנו ע"ה וכל ההולכים אחריה שהוא יתעלה אין עוול לפניו בשום פנים ואופן, ושכל הבא על בני אדם מן הייסורין, או מה שמגיע להם מן הטוב, האדם היחיד או הציבור, הכל מפני שהם ראויים לכך במשפט הצדק אשר אין עול בו כלל" (מורה הנבוכים, ג יז), לא פשפשנו בשל מה רעה זו כלתה אליך, אל משפחתך, ישיבתך וקהל עדתך. אמנם נחפשה דרכינו, ויהיה זה תיקון הדרכים וסידורי אבטחה שנהיה בטוחים יותר. ואף תבענו ונתבע ממנהיגינו ואמוני ביטחוננו, פוליטיקאים ומפקדים, שישקדו לבער את רוע הטרור מקרבנו, כפי שדרש רב היישוב בהספדך. ובנוסף נמשיך בתיקון התמידי המתבקש לכל איש בהקשר חייו וערכיו. אבל דין וחשבון דתי לא תבענו.

לא הטחנו כקהלת ושאר הנביאים שבהם עסקנו בשיעור: "הכל כאשר לכל מקרה אחד צדיק ולרשע לטוב ולטהור" (קהלת ט ב). לא דרשנו את הדרשות שלמדנו בשיעור: "'דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים'. דודי – זה הקב"ה, לגנו – זה העולם, לערוגות הבושם – אלו ישראל, לרעות בגנים – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות. וללקוט שושנים – לסלק את הצדיקים שבישראל" (במדבר רבה ו, ו), ולא קראנו עליך "בקרובי אקדש", ואף לא הרהבנו עוז לעמוד בקץ הדרכים כר' לוי יצחק מברדיטשוב ולדרוש תשובת רם: "לכאן או לכאן ריבונו של עולם?… ענה אל אן זה הכל?" (אצ"ג) – לא עשינו זאת בלוויה ואף לא בהספדי השבעה. פשוט שתקנו.

שחררנו

אביך יואב אכן אמר "ה' נתן וה' לקח". מעבר לכך אף הוא שתק. את השתיקה הזו אתה מכיר היטב. התעכבנו עליה רבות. אפשר אתה חושב על שתיקתו של אהרן – "וידום אהרן" – "כיון שידע אהרן שבניו ידועי מקום הן, שתק וקבל שכר, שנאמר: וידום אהרן. כמו שנאמר לדוד דום לה' והתחולל לו – אף־על־פי שמפיל לך חללים חללים את שתוק" (זבחים קטו ע"ב). אפשר אתה חושב על שתיקתו של משה: "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שבה הפך משה לדמות המופת של "צדיק ורע לו", ונדרש לשתוק ולהכיר בכך, תוך שהוא מסורב מלהביט בפני הא־ל המלמדות את השגחתו המחושבת, המסודרת, הצודקת והשולטת. ואפשר שאתה נזכר באותה שתיקה מזעקה קורעת לב של משה נוכח רסק בשרו, דמו ועצמותיו של ר' עקיבא: "זו תורה וזו שכרה?!", שאותה שיסע רעם קולו של הא-לוהים: "שתוק, כך עלה במחשבה".

ובכל זאת לא אליהן כוונתי. הפעם הייתה שתיקה, שתיקה שהיא ממין אחר. למען האמת אפשר לומר כי האלוהים שביקש את משה, נביאיו, צדיקיו ועבדיו לשתוק, הוא עצמו שותק על כך. הוא בעיקר שותק. ואם כן, מה הוא שותק אף אנו שותקים.

ואפשר שאנו נוהגים כך משום היותנו בוגרי מאורעות השואה, התינוקת שלהבת פס, משפחת פוגל, ועוד כל כך הרבה מקרים מזעזעים שהם מסדרי העולם שאנו בונים כאן בארץ ישראל.

אבל לא דביר יקירי, לא זה טעם השתיקה ולא זה מה שאנו טועמים בה. כפי מה שעלה מלימודנו במהלך השנה, בנביאים ובחז"ל, באיוב של הרמב"ם ובביאורי קהלת, ראשונים ואחרונים רבותינו הרוחניים, השתיקה שלנו ושל דורנו היא אחרת.

ה"שתוק" הנתבע מאיתנו משתמע לנו כשחרור. כאומר: שחררו.

שחררנו עצמנו ואף את ריבונו של עולם מלהתייצב בפניו שוב ושוב באופן אינסופי, עם השאלות, ההטחות, ההבטחות, הכאבים והזעקות שנותרים ללא תשובה. ליתר דיוק, שחררנו את אין סוף ניסיונותינו לתשובות שמופרכות פעם אחר פעם, וכשהן חסרות יושרה אינטלקטואלית וללא נחמת אמת בהן. שחררנו את השאלה. איננו שותקים מפני התשובה. אנו שותקים כי איננו שואלים עוד.

איננו שואלים עוד

ישנם שני סוגי שתיקות: יש שתיקה שאתה נדרש לבלום פיך מלהוציא דבר לפני האלוהים. אתה מתפוצץ בתוכך מכאב וזעם, אך חזקה עליך גזרת הא־ל: שתוק, היכנע ואמור "ברוך דיין האמת". ויש שתיקה שמלכתחילה אינה נדרשת לדבר. אין היא באה לחסום זעקה והטחה מתפרצת, היא פשוט כבר לא שם. היא ויתרה על אופן השיח ועל הצרכים והמוטיבציות הבסיסיות שהצמיחו אותו. היא ההבנה העמוקה שאין מקום לשאלה. שמלכתחילה השאלה מעמידה את א־לוהינו ואותנו במקום שאינו נכון לו ולא נכון לנו.

ההיסטוריה העגומה של הסבל על הבטחותיה הבלתי ממומשות, לצד מסורת ההתחבטות וההצטדקות, הביאונו להכיר כי לא נכונים לנו אותם דימויי האלוהות המזינים מערך יחסים אמצעי. סייעו בכך גם ההתפתחויות בעולמות הרוח הקבליים, החסידיים והפילוסופיים לצד ההתפתחויות המדעיות.

אין אנו יכולים להכיר באלוהים אם גמול חיצוני בצדו, ואם צורך לנו בו. אמיתת האלוהות ככוליות אינסופית ובלתי נתפסת מונחת בה כשהיא לעצמה. היא בלתי אמצעית. טובה פנימי בהכרח, ואין היא מבקשת יותר מטבעה זה. טוב להיות טוב ורע להיות רע, מבלי להביט אל הגמול והתכלית ומבלי צורך לחשב חשבונו של עולם. ועל כן גם הגדול שבמכאובנו, ויהיה זה מותך הנורא, לא הופך לשאלה אל מול הככות האלוהית. אַל לצרכינו ולתקוותינו לדמות א-ל שנופיע לפניו שוב ושוב בשאלה מפני מה אינו ממלא אחר כל דימויינו. אין אנו צריכים לגייס עוד ועוד תשובות כיסוי וחיפוי להצדקה בכל מחיר, כשמראש אין מקום לשאלה ואף לא משמעות.

לכן שתקנו. כי מכאובנו ואבלנו קורעים את רקמת החיים שאנו טווים. הרי הם מטלטלים ומשליכים אותנו אל תהומות אימה וגזרה. ובו ברגע אנו עומדים מול הפריכות והנידפות שבחיינו, מקשיבים לזעקת העולם שנפלטה ממך בעת צאת הנשמה והפרידה מייחודך. נוגעים באינטימיות עמוקה בלשד החיים שכולו המיה וגעגוע. עומדים ופינו סכור ואיננו מתפתים לדבר תיאודיציה מלומדה.

זהו שאמרתי: "שחררנו" ויהיה מה שיהיה. נניח לאלוהות להופיע כשלעצמה ואנו כיצורי אנוש נרכין ראש, נקווה ונתפלל לטוב. נעשה טוב שיהיה טוב. וטוב שנעשה הוא לבדו גמולנו. נעשה אדם.

בלי לאחוז במוצקות

דביר, בשיעור שעבר למדנו את הפרק האחרון של קהלת. פרק הסוף – המוות. דיברנו על הגיונו של הספר ועל הקושי לאחוז בנקודה ארכימדית האוחזת בעולם ובקיום. חשפנו את התודעה כנתונה בזרם רציף הקשרי, דינמי ובלתי מתקבע. נפתחנו בפני האינסוף הנוכח בכול, התדפקנו על סוד הפלא והמסתורין של הקיום והיקום, ונעשינו עדים לכל זה, לכל מה שתם לאדם במוות. לבסוף התבוננו במוות עצמו, במשמעותו ובמשמעות שהוא יוצר. לא ידענו שנינו שבעוד שבוע, בשיעור האחרון, עבורי יישארו הדברים תיאורטיים.

היית נבוך. "הרב, איך אפשר להתייצב ככה? איך אפשר מבלי לאחוז במוצקות, בוודאות, זה הרי די מטלטל?", אמרת. והשבתי לך שצודק אתה. אך מה לעשות כשהקיום על תהפוכותיו, והאמת הא־לוהית הנגלית והכפויה על הכרתנו ועל הווייתנו, מתעקשים להותירנו בענווה חלקית והקשרית, לשם שמירה עקבית על אינסופיותה. לשם שמירה על מושג האדם ועל צלמו, כראוי לו ביחסו לא־ל האינסופי. הנה זה סופו של קהלת, מסקנת שיטוטיו: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". סוף דבר הרמנו ידיים. והאדם שבך עמד מול הככות הא־לוהית נטולת המסווה. וכמדומה שהייתה לך בהירות גואלת ומאירה שמעטים בגילך זוכים לה…

דביר מחמדי, כשאלוהים אמר "נעשה אדם" הוא חייך לעברך, ואת החיוך הזה השארת לנו על גבי תמונתך. זכרך בצרור חיינו.

הרב ד"ר ראובן הכהן אוריה מלמד בישיבת אור תורה מחניים