לא בכל יום הופך תרגום חדש של התנ"ך לאירוע תרבותי, קוצר שבחים מקיר לקיר בעיתונות האמריקנית וזוכה למעמד של רב־מכר בארה"ב. כך היה בדצמבר האחרון, זמן קצר לאחר שהשלים פרופ' רוברט אורי אלטר מפעל של קרוב לשני עשורים – תרגום התנ"ך כולו לאנגלית. "ההישג של אלטר מונומנטלי", שיבח הניו־יורק טיימס, ובוול סטריט ג'ורנל היללו את התרגום וכתבו שהוא "ללא ספק מרהיב". זאת לצד עשרות שבחים נוספים שקיבל התרגום – שלושה כרכים עבי כרס, מהודרים ומעוצבים למופת, מתורגמים לאנגלית בתוספת הערות שוליים, הכול מעשה ידיו של אלטר בן ה־84, מחשובי חוקרי הספרות בעולם כיום.
"לא דמיינתי שהפרויקט יתקבל בהתלהבות כזו", מודה אלטר כשאנחנו נפגשים בירושלים, שבה הוא מבקר לרגל כנס לכבוד התרגום החדש באוניברסיטה העברית. "אני חוקר ספרות וזו גם האוריינטציה של התרגום שלי, ומלכתחילה חשבתי שאנשים שנמשכים להיבטים האלה יעשו בו שימוש. הופתעתי לגלות שיש ביקוש רחב ועניין בתרגום חדש לאנגלית, כולל, אגב, בקרב אנשים דתיים – יהודים אורתודוקסים וכמרים נוצרים".
אלטר, פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת ברקלי, קליפורניה, החל לעסוק בקריאה ספרותית של התנ"ך כבר בסוף שנות השבעים, והיה מן המבססים של התחום הזה באקדמיה האמריקנית. עוד קודם לכן היה מן הראשונים שכתבו מאמרים על ספרות עברית בכתבי עת אמריקניים. אל תרגום התנ"ך עצמו הגיע, כדרכם של מפעלים רבים, במקרה.
"עורך בהוצאה מכובדת בניו יורק הציע לי לכתוב ספר על בראשית", הוא מספר. "בלי לחשוב פעמיים אמרתי שאם אקבל על עצמי את המשימה הזו, אצטרך להכין תרגום חדש לאנגלית. בסופו של דבר נשאבתי לתוך התרגום, וכך יצא תרגום ופירוש לספר בראשית. מלכתחילה לא התכוונתי לכתוב פירוש, אבל כבר באמצע הפרק הראשון של הספר ראיתי שיש כל מיני דברים שאני רוצה לכתוב. נכון שמדפי הספרים עמוסים פירושים לספר בראשית, אבל רוב הפרשנים, שאינני מבטל את מלאכתם, לא מתייחסים להיבט הספרותי של המקרא, לשאלות של סגנון, של נקודת תצפית סיפורית, של מילים מנחות וכן הלאה. אלה הדברים שרציתי לכתוב עליהם. בסופו של דבר הפכתי גם למתרגם וגם לפרשן".
האתגר קסם לאלטר, ואחרי ספר בראשית פרסם תרגום לספר שמואל, ומשם המשיך לחמישה חומשי תורה, לתהילים ולמגילות. התרגומים התקבלו בהתלהבות. "ואז התחלתי לחשוב על דבר שלא העזתי לחשוב עליו קודם לכן", הוא אומר. "הסתכלתי על מדף הספרים וראיתי שתרגמתי כמעט שני שליש מהתנ"ך, ושאם אצליח להתגבר על הנביאים אוכל לסיים את הכול. הנביאים היו אתגר גדול, גם מבחינה כמותית אבל גם מבחינה סגנונית. צללתי פנימה, וכך השלמתי את התרגום".
שומר על הממד הפואטי
התרגום המלא הראשון של התנ"ך לשפה האנגלית מיוחס לתיאולוג ג'ון ויקליף בן המאה ה־14, אך התרגום הפופולרי והמוסמך ביותר הוא תרגום המלך ג'יימס, על שמו של מלך אנגליה שהורה לאנשי הכנסייה האנגליקנית במאה ה־16 להכין תרגום לספר הספרים. למעלה מחמישים תרגומים נוספים של התנ"ך ראו אור מאז, כאשר קהילות דתיות שונות – יהודיות ונוצריות – יצרו תרגומים לצרכים הדתיים שלהן. אל מלאכת התרגום ניגש אלטר מתוך חוסר נחת מהתרגומים הקיימים לאנגלית.
"התרגומים הקודמים נעשו הרבה פעמים בלי אהבה לשפה האנגלית ובלי אהבה לשפה העברית", הוא אומר. "אני לא מבטל את הלמדנות והבקיאות של המתרגמים, אבל שפת המקרא הייתה עבורם אובייקט של מחקר, לא אובייקט של אהבה. הם מתעלמים לגמרי מן העיצוב הספרותי של הטקסטים המקראיים, מן המקצבים היפים, מבחירת המילים המדויקת והעדינה כל כך של התנ"ך, מהשימוש המשמעותי של חזרה על מילים במקרא. הממד הפואטי של התנ"ך מיטשטש לגמרי.
"אחד המאפיינים של לא מעט מן התרגומים הקודמים הוא שהם משתדלים על כל צעד ושעל להסביר מה בדיוק המקור אומר. קח למשל את נושא המטפורות. יש בתנ"ך מטפורות עשירות ומשמעותיות מאוד, וההנחה של הרבה מהתרגומים הקודמים לתנ"ך היא שהקורא המודרני לא מסוגל להבין מטפורות. זו הנחה מאוד תמוהה, מכיוון שהלשון היומיומית שלנו רוויה מטפורות. וכך, כשאחי יוסף יורדים אליו בפעם הראשונה והוא מאשים אותם שהם מרגלים, הוא אומר להם: 'לראות את ערוות הארץ באתם'. זו מטפורה יפהפייה. והנה, בחלק מהתרגומים מופיע במקום 'ערוות הארץ' תרגום בנוסח 'נקודת התורפה במערכת ההגנה שלנו'. במקום לשמור על המטפורה שמופיעה במקור, מקלקלים את השורה וכותבים רק את הנמשל. אין רגישות למילים עצמן, ליופי שלהן".
איפה עוד אתה מוצא את התופעה הזו?
"באינספור מקומות. יש דוגמה נוספת, בבראשית לט, סביב סיפור יוסף ואשת פוטיפר. שלוש פעמים כתוב על פוטיפר שהוא 'עזב את הכול ביד יוסף', כלומר, הפך אותו לאחראי על הבית, ובשיא הסיפור, כשיוסף בורח מאשת פוטיפר, נאמר 'ויעזוב את בגדו בידה'. זה מדהים, כי יש כאן חזרה לא רק על המילה 'יד', אלא גם על הביטוי 'לעזוב ביד', וכך נשזר מין חוט מפוטיפר לאשתו, דרך יוסף. אבל מתרגמים רבים חוששים שהקורא לא יבין מה המשמעות של 'יד' בהקשר הזה, אז הם מתרגמים משהו כמו 'ופוטיפר השאיר הכול תחת הפיקוח של יוסף', משמיטים את המטפורה ומוותרים על נקודה עוצמתית מאוד שהסיפור מנסה להעביר. זו החמצה".
אלטר ניגש לתרגום כשלנגד עיניו עומד רק התנ"ך עצמו, וכמה ספרי מחקר על הרקע ההיסטורי של התקופה. כשהוא נתקע, הוא פונה לרש"י, לאבן עזרא ולרד"ק. "הם מאוד עוזרים לי", הוא מודה. "לפרשנים האלה הייתה רגישות מרשימה מאוד לעברית, ומכיוון שההנחה שלהם היא שהכול נמסר מפי הגבורה ושאין מילה מיותרת, הם אומרים דברים שמתאימים מאוד לגישה ספרותית מודרנית".
כשמילה מסוימת שתרגם לא מניחה את דעתו, אלטר מציץ בתרגומים נוספים, ורושם לעצמו – את כל התנ"ך, הוא מספר לי, תרגם ופירש בעיפרון, על עשרות אלפי ניירות – "אבל בדרך כלל אני פשוט ממשיך להתלבט, עד שאני מוצא מילה שמניחה את דעתי. אתן לך דוגמה: כשתרגמתי את תהילים ל', הגעתי לפסוק 'הפכת מספדי למחול לי'. הרגשתי שחשוב למשורר תהילים ש'מספד' ו'מחול' מתחילות שתיהן באות מ', וכך הוא יוצר שוויון בין שתי המילים, ומראה איך אלוהים מסוגל להפוך מצב מאוד שלילי, על סף המוות, למצב של שמחה – יש מספד, ויש מחול. חיפשתי שתי מילים שמתחילות באותה אות כדי לשמר את האפקט הזה. התקשיתי בזה הרבה, ופתאום, ברגע של חסד, עלה בדעתי הרעיון שיש מילה יפה באנגלית, dirge, שמשמעותה שיר של אבל, והיא קרובה ל'מספד' של המקרא. תרגמתי: You turned my dirge to a dance for me – וזה מצלצל כמו 'הפכת מספדי למחול לי'".
"כל מתרגם מודע לכך שצריך לעשות פשרות", הוא ממשיך. "אתה רואה שבעברית יש שני אפקטים, ואתה לא יכול לשמור על שניהם, אז אתה מוכרח להחליט מהו האפקט הדומיננטי. יש משחקי מילים ולשון נופל על לשון שנאלצתי לוותר עליהם".
כשקראתי את התרגום שלך לספר איוב, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שאיוב בתרגום שלך מאוד נגיש לקורא אנגלית, בעוד איוב בעברית הוא ספר קשה מאוד להבנה. האם ניסית ליצור שפה מקראית נגישה יותר?
"זו שאלה שדורשת תשובה דיפלומטית [צוחק]. לא ניסיתי באופן מוצהר להפוך את המקרא ליותר נגיש מכפי שהוא באמת. לפעמים, אם הגעתי למסקנה שיש ביטוי סתום או שנוי במחלוקת שהצלחתי להבין אותו, הרשיתי לעצמי להפוך אותו למובן יותר באנגלית. אבל כמו שאמרתי, דווקא בניגוד להרבה מן התרגומים הקודמים, ששואפים שהכול יהיה שקוף וברור ומובן לקורא, אני מאמין שלפעמים העושר של התנ"ך טמון דווקא בכך שאנחנו לא מבינים את כולו".
כיצד קוראים סיפור מקראי?
האופן שבו ניגש אלטר לקריאת סיפורי התנ"ך נראה היום כמעט מובן מאליו – ההיבט הספרותי, שמחפש מילים מנחות, תבניות ומבנים מקבילים, הפך לחלק טבעי מלימוד התנ"ך. אך מקורן של לא מעט מן הטכניקות הללו טמון במחקרים כדוגמת אלה של אלטר, שפרסם ב־1980 את הספר "אמנות הסיפור במקרא". הספר, שהופיע גם בתרגום לעברית, נחל הצלחה, אך בתחילת הדרך התקשו לעכל אותו: בלא מעט חוגים לספרות התנ"ך לא נחשב ליצירה שראוי לעסוק בה, ואילו חוקרי מקרא נרתעו מן הגישה הספרותית של אלטר. הוא עצמו החל לעסוק בסיפורי המקרא בעקבות פנייה של אחת מתלמידותיו, ניצה בן־דב, לימים פרופסור באוניברסיטת חיפה.
"באותה תקופה היה פרופסור אחד למקרא באוניברסיטת ברקלי", מספר אלטר, "וההתמחות שלו הייתה ספר ויקרא. שנה אחרי שנה הוא היה מלמד את אותו קורס בוויקרא, והתלמידים שלי, ובהם ניצה, התלוננו בפניי שלא ייתכן שכל ההשכלה שלהם במקרא תתבסס על שני פרקים בספר ויקרא. היו לי נקיפות מצפון, והחלטתי ליצור סמינר על הנושא, ובמקביל כתבתי מאמר על הצורך בפרספקטיבה ספרותית על התנ"ך. הייתי צעיר, וטענתי, קצת בצורה תוקפנית, שחוקרי המקרא מבזבזים את זמנם בחיפוש מילים שכביכול שאולות מאכדית ומשפות עתיקות אחרות, בשעה שהם לא יודעים איך לקרוא סיפור מקראי. חשבתי שבזה זה ייגמר, אבל נוצר עוד מאמר ועוד מאמר, ובסוף יצא ספר.
"הדבר המרכזי שהפריע לי בחקר המקרא היה חוסר תשומת הלב לממד הספרותי שלו. אני כותב בספר על הנושא של סצנות דפוס, למשל. תמיד ידענו שיש בתנ"ך סיפורים שדומים זה לזה, המסופרים על דמויות שונות. הסיפור על חתן – או בא כוחו – שנפגש עם כלתו לעתיד ליד באר בארץ נוכרייה חוזר על עצמו אצל יצחק, אצל יעקב ואצל משה. הטענה הרווחת בקרב החוקרים הייתה שמדובר פשוט בשכפול של מסורות, אבל חשבתי שיש כאן משהו אחר. החזרות האלה על הסיפור הן ממש לא טכניות – להפך, כל אחד מן הסיפורים מותאם לדמות שעומדת במרכזו.
"יצחק, שהוא הפסיבי ביותר מבין שלושת האבות, כלל לא מופיע בסצנה של הבאר שקשורה אליו – אברהם שולח את העבד כדי שייצג את יצחק ליד הבאר. בסיפור הבאר של יעקב, הוא צריך לגלול את האבן הגדולה מפי הבאר, וזו הפעם היחידה שיש אינטראקציה עם אבן בסיפור הבאר. אבן, כידוע, היא מוטיב שקשור ליעקב – הוא שם אבן למראשותיו כשהוא שוכב בבית אל, הוא מקים מצבה של אבן. ואילו בסיפור של משה על יד הבאר יש יסוד של לחימה – יש רועים עוינים שהוא צריך להתמודד איתם, והוא אכן הופך אחר כך למעין מצביא של ישראל, ויש גם יסוד חזק של שאיבת מים, ומים הם הרי מוטיב שקשור למשה, ש'מן המים משיתיהו'. כלומר, יש כאן סצנה אחת שמקבלת וריאציה שונה אצל כל אחת מהדמויות. מדובר בעצם בקונבנציה ספרותית, שבה אנחנו מבינים שבשלב מסוים בסיפורו של הגיבור הוא צריך לצאת אל ארץ נוכרייה ולפגוש את כלתו לעתיד ליד הבאר. זה חלק מהמוסכמה של הסיפור, שמקבל גוון אחר אצל כל דמות.
"אתן לך דוגמה מתחום אחר. אנחנו, שקוראים ספרות מודרנית מתוחכמת, מכירים את הרעיון של מוטיב חוזר שמלכד אלמנטים שונים בסיפור. זה קיים, למשל, ביצירה כמו 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס, כשבלום, בזרם התודעה שלו, חושב על מלונים. הוא מקשר את המלונים עם אשתו, ואז הוא חושב על המלונים בהקשר של החקלאות הציונית, ואז שוב חושב על אשתו. וכך, עבור בלום, היהודי הנודד, אשתו מגלמת את הארץ המובטחת, וכל הרעיון הזה כמוס במוטיב המלון.
"אנחנו חושבים שזה תחכום של ספרות מודרנית שאין לו שום קשר עם המקרא, אבל דווקא יש קשר. ניקח את מוטיב הבגד בספר בראשית. הוא מופיע, כמובן, כשרבקה מלבישה את יעקב את בגדי החמודות של עשו, ומיד הבגד הופך להיות קשור לבגידה. עוד מקרה של קשר בין בגד ובגידה הוא יוסף וכתונת הפסים, כשהאחים מרמים את יעקב ואומרים לו שיוסף מת, ובהמשך, כשאשת פוטיפר מחזיקה בבגד של יוסף. הנה מוטיב שחוזר לאורך ספר בראשית ומחבר רעיון אחד, וזה נמצא במקרא, כמה אלפי שנים לפני ג'ויס".
מה אנחנו מרוויחים כשאנחנו קוראים כך את התנ"ך? מה הרגישות הספרותית הזו נותנת לנו כקוראים?
"היא מסייעת לנו להבחין בעושר של ייצוג החוויה האנושית בסיפורים האלה, והיא ממלאת מין צורך, שהוא צורך כללי בתרבות האנושית, למצוא אחדות, קוהרנטיות, בסיפור. אנחנו לא רוצים לקרוא סיפור שבו אירוע סתם רודף אירוע, אלא שיהיו קשרים פנימיים בין הדברים, שמבהירים לנו שיש משמעות, כזו שהחיים, שהם שרירותיים מטבעם, לא מעניקים לנו. סיפור שבנוי בצורה טובה יכול לתת את זה".
השתלטות על השפה
אלטר, שהשיחה אתו מתנהלת בעברית קולחת ועשירה, נולד ב־1935 וגדל באולבני, ניו יורק, למשפחה יהודית. בברית המילה ניתן לו השם אוּרי, על שם סבו שחי בווילנה, אך בארה"ב הוא מוכר בשמו האנגלי, רוברט. כשהיה בן 16 החל ללמוד עברית בצורה רצינית, שלוש שנים אחרי העלייה לתורה. "הוריי כלל לא ידעו עברית", הוא אומר. "שפת האם של אמי הייתה יידיש, אבל בבית דיברנו רק אנגלית. כמה שנים אחרי הבר מצווה התחלתי ללמוד בכיתה קטנה לבחורים צעירים שקראו עברית, ופתאום לימדו אותנו ברצינות ודיברו אלינו בעברית. בהתחלה לא הבנתי כלום, אבל זה משך אותי. לימדו אותנו דקדוק עברי קלאסי, שמאוד עניין אותי, וכך ידעתי מה ההבדל בין שווא נח ושווא נע, וכן אוצר מילים בסיסי. אלה היו שנות השיא של התנועה העברית באמריקה, שנחלשה עם השנים, ובמסגרת הזו היו מחנות קיץ בעברית, שבהם הסתדרתי מצוין".
מה משך אותך לעברית?
"אני חושב שזה היה עניין של זהות יהודית. באותן שנים התחלתי לנסות להיות דתי, מה שלא כל כך הצליח, אבל חלק חשוב מהזהות היהודית שלי היה העברית. בגיל 16 כבר יכולתי לדבר באופן שוטף, וחבריי ואני דיברנו עברית זה עם זה. המשכתי לאוניברסיטת קולומביה, שם למדתי תואר ראשון בספרות אנגלית, אבל היה לי מאוד חשוב להמשיך עם העברית. במרחק הליכה מהאוניברסיטה היה הסמינר התיאולוגי היהודי, ושם למדתי תנ"ך וגם תלמוד – הקדשתי כמה שנים ללימוד גמרא בהתלהבות רבה. למדנו גם מדרש ושירת ימי הביניים וספרות מודרנית, וכך נכבשתי בקסמם של ביאליק ועגנון. ואז עשיתי דבר קצת מטורף, מסוג הדברים שאתה עושה כשאתה בן 18 והטירוף הוא עולמך – החלטתי שאני רוצה להשתלט על כל השפה העברית. בדיעבד זה כמובן מאוד מטופש, אבל אז לא הבנתי את זה. לקחתי מילון וניסיתי ללמוד אותו בעל פה. התחלתי באות ו', שזו כמובן לא חכמה, וכשעברתי לאות א' זה נהיה יותר מסובך".
ומה קרה אחר כך?
"עזבתי את המילון והתחלתי לקרוא רומנים בעברית, בלי שום סלקציה. לא ידעתי מה חשוב ומה לא חשוב, העיקר לקרוא. בדקתי במילון כל מילה שלא הכרתי ורשמתי על כרטיס קטן, ובנסיעות באוטובוס הייתי טורף את הכרטיסים הקטנים האלה ומשנן את המילים. אחרי שנה וחצי, כמעט לא נתקלתי במילים שלא הכרתי".
את הדוקטורט שלו בספרות אנגלית עשה באוניברסיטת הרווארד, ובמקביל עסק בספרות עברית. הוא החל ללמד באוניברסיטת קולומביה, ובד בבד פרסם מאמרים באנגלית על ביאליק וטשרניחובסקי, על יהודה עמיחי ועל ס' יזהר. משם עבר לאוניברסיטת ברקלי, שגייסה אותו בין היתר כדי שילמד ספרות עברית. כך היה מן הראשונים באקדמיה האמריקנית שעסקו בתחום הזה, ועד היום הוא כותב על ספרות ישראלית. בשנים האחרונות כתב מאמרים בכתבי עת ובמגזינים אמריקניים על 'מסע אל תום האלף' של א"ב יהושע, 'סיפור על אהבה וחושך' של עמוס עוז, 'מקדמות' של ס' יזהר ו'אישה בורחת מבשורה' של גרוסמן, שלו הקדיש מאמר ארוך ב'ניו ריפבליק'. בימים אלו הוא קורא את 'אתי החיים משחק הרבה', ספרו החדש של גרוסמן. "אני מעריץ את גרוסמן כסופר", אומר אלטר. "אני חושב שהוא אחד הסופרים החשובים ביותר בעולם היום, ואני גם מחבב אותו כאדם".
איך זה לקרוא ספרות ישראלית מחוץ לישראל?
"זו חוויה מעניינת. במובן אחד, היא לא שונה מזו של חוקר ספרות צרפתית שחי בארה"ב – אם אתה כותב על פלובר או על בלזאק, זה לא מאוד משנה אם אתה חי בפריז או בארה"ב. אבל זה נכון גם כשמדובר בסופרים בני זמננו. הייתה תקופה ששקלתי להשתקע בארץ, וזה לא הלך, אבל תמיד הייתה לי מין הרגשת השתתפות בחיים כאן. בכל פעם שאני יורד מן המטוס אני מרגיש שאף על פי שאמריקה היא ביתי, כשאני נוחת בישראל אני גם חוזר הביתה, וזה בין היתר בזכות הספרים שאני קורא, אבל גם בגלל שכמה מן החברים היקרים לי ביותר בעולם חיים כאן. המבט החיצוני גם משחרר אותי מכל מיני קונפליקטים פנימיים בעולם התרבותי הישראלי, מרכילויות ומפוליטיקות פנימיות. אני יכול לשבת בשקט, לקרוא רומן ולנסות להבין מה הוא עושה".
האם בשנים האחרונות קשה יותר לכתוב על ספרות ישראלית בארה"ב, בגלל האופן שבו אנשים תופסים את ישראל ואת הסכסוך עם הפלשתינים?
"אני לא מרגיש את זה. כתבתי מאמר על 'אישה בורחת מבשורה' כשיצא התרגום האנגלי לספר, והרבה אנשי ספרות קראו את המאמר. בלי קשר לעמדה הפוליטית שלהם כלפי ישראל, הם ראו שמדובר בספר מעניין, מורכב ועשיר, ושיש כאן מבקר שמסוגל לקרוא את הספר בשפת המקור, ושגם יודע משהו על העולם המציאותי שגרוסמן מתייחס אליו. בראש ובראשונה, זו ספרות".
מה המבט החיצוני הזה נותן לך כחוקר? אתה עוסק בספרות עברית בתוך מחלקה באוניברסיטה שבה עוסקים במגוון רחב של תרבויות וספרויות.
"יש בזה משהו מאוד משחרר. אני חושב שכשמסתכלים הרבה פעמים על המחקר שנעשה בארץ, הנטייה הייתה לקרוא את הספרות בתוך המסגרת הפנימית של הרעיון הציוני והישראליות, ולפעמים גם להציע פרשנויות לאומיות ליצירות שונות. אני, כאיש ספרות השוואתית, מעלה שאלות אחרות. ראה למשל את הספר 'מקדמות' של ס' יזהר, שהוא בעיניי ספר נפלא. כמובן שהוא עוסק בתהליך ההתיישבות ובציונות, וזה עניין מרכזי בספר, אבל כקורא, לא יכולתי להימנע מלראות בספר הזה גם ייצוג וירטואוזי של הילדות, שמזכיר אולי את מה שקורה בספר כמו 'דיוקן האמן כאיש צעיר'. יש בספר של יזהר גם שימוש יוצא מן הכלל בזרם התודעה. אלה פרספקטיבות מרתקות, והן חורגות מן השאלות שנוגעות לרעיון הציוני ולארץ ישראל. אפשר לקרוא את הרומן הזה כמו שקוראים את ג'ויס, או את פוקנר, או את פרוסט, ובעיניי הזווית הזו מרתקת ועשירה יותר".
חיים במציאות בין־אישית
יש הרבה פסימיות סביב העיסוק בספרות, בעיקר בשנים האחרונות. אתה פסימי בנוגע לעתיד הקריאה?
"לא. אני נוטה לא להיות נביא זעם. אני מבין שיש כרסום במעמדה של הקריאה, וזה מדאיג, ומצד שני, כיוון שאנחנו יצורים של השפה, זה לא דבר שבני אדם יוותרו עליו לחלוטין. אני בהחלט חושב שאם הקריאה תיעלם מן הנוף, החיים התרבותיים שלנו יהיו מאוד רדודים. יש דברים שאפשר לעצב ולהגשים באמנות השפה שחיי האינטרנט והחוויות הוויזואליות לא מסוגלים לתת לנו. השירה, למשל, מסוגלת למקד חוויות במצלול, במקצב ובדימוי באופן שאין דומה לו. קח שיר מפורסם כמו זה של דן פגיס, 'כתוב בעיפרון בקרון החתום' – בשש או שבע שורות דחוסות השיר הזה אומר כל כך הרבה על השואה, דברים שסרטים או מחקרים על השואה, שאני לא מבטל את ערכם, לא מסוגלים לתת לנו.
"זה נכון לא רק ביחס לשירה, אלא גם ביחס לפרוזה. אנחנו חיים במציאות בין־אישית – אני מתייחס אליך ואתה מתייחס אליי, ויש לנו חברים ואויבים, מורים ותלמידים, וגם רופאים, מטפלים ומוסכניקים. כל החיים שלנו בנויים על התייחסויות. ועם זאת, לעולם לא נדע מה באמת מתרחש בפנימיות של אדם אחר. יש מחיצות.
"היה לי חבר יקר, שנפטר לפני כמה שנים מסרטן. הוא היה אולי החבר הטוב ביותר שהיה לי, וחלקנו הרבה מאוד שעות יחד – שיחקנו טניס, דיברנו על ספרים, על סרטים, על כל מיני אנשים, ותמיד הייתה תחושה עמוקה של קִרבה בינינו. לחבר הזה היו חיים מסובכים מאוד, וכמה דברים התגלו רק לקראת סוף ימיו. אחרי שהוא מת, הבנתי שאף פעם לא יכולתי לדעת מה באמת קורה בלבו של החבר שלי, בפנימיות שלו. כשאתה קורא רומן, יש לך אפשרות מיוחדת, זכות ממש, להיכנס לפנימיותו של האחר. הסופר יוצר את הפנימיות הזו בדמיונו, אבל יש לה עוגן במציאות. וזה דבר יקר מאוד".
