אחד הדברים החשובים ביותר למהגר, אומר סטס מרדכייב, הוא האופן שבו החברה הקולטת מתייחסת לשורשיו. מרדכייב, שעלה לארץ לבדו מקווקז בגיל 15, מכיר תודה עד היום לצוות החינוכי שקלט אותו בכפר הנוער הדתי ימין אורד באמצע שנות התשעים. "אם הייתי לומד במקומות אחרים, ויושב מול מורה שמזלזל במשפחה או במוצא שלי, הייתי מזלזל בו בחזרה", הוא אומר. "לשמחתי, ישבתי מול אנשים ערכיים שאפשרו לי לא להזניח את המקורות שלי אלא להעצים אותם. כשבגיל 15 מכבדים אותך, אתה מפחד לאכזב. זה מה שגרם לי להוציא תעודת בגרות, לשרת בצבא וללמוד באוניברסיטה. אני לא יודע אם הייתי מצליח לעשות זאת אם הייתי לומד במקום אחר".
התובנה הזו היא אחת הסיבות המרכזיות שהביאו את מרדכייב להקים את עמותת "מדור לדור", המאגדת גרעינים קהילתיים של צעירים יוצאי קווקז ברחבי הארץ. "מדור לדור" שמה לה למטרה לחזק, להעצים ולבנות את הדור הצעיר של הקהילה הקווקזית באמצעות ליווי אישי וקבוצתי שיסייע להם בבניית חייהם הבוגרים, מתוך שאיפה לאפשר להם שילוב טוב יותר במרקם החברתי בישראל.
בבריה"מ לשעבר הם נקראו "היהודים ההרריים", מושג שנטבע במחצית הראשונה של המאה ה־19 עם סיפוח הקווקז על ידי האימפריה הרוסית. בארץ, יוצאי קווקז, שעל פי מרדכייב מספרם מוערך בכמאה ושלושים אלף, כבר אינם מתגוררים באזורים הרריים. הגרעינים של "מדור לדור" פועלים כיום בתשעה ערים שבהן ריכוז גדול של יוצאי קווקז – באר שבע, שדרות, אופקים, טירת הכרמל, נתניה, חדרה, פרדס חנה, מגדל העמק ונוף הגליל. מבט על המפה מגלה מיד שבדומה לגרעינים אחרים, גם גרעיני "מדור לדור" פועלים בעיקר בפריפריה.
בלי להתנשא
הסיפור של "מדור לדור" מתחיל לפני כחמש עשרה שנים בעיר שדרות, שבה קהילה גדולה של יוצאי קווקז, כששת אלפים איש. מרדכייב וצעירים נוספים מהקהילה החלו לקיים בעיר פעילות חברתית בעיקר עם ילדים, נוער, צעירים וקשישים. אחת התוצאות של הפעילות הייתה צמיחה משמעותית של מספר הצעירים שניגשו להשכלה גבוהה. קבוצת הפעילים בשדרות גם הצמיחה לימים שכבת מנהיגות פוליטית, שהבולט שבה הוא מרק איפראימוב, המכהן כיום כסגן ראש העיר וגם כמועמד מספר 8 ברשימת ישראל ביתנו לבחירות הקרובות לכנסת.
ההצלחה בשדרות גרמה למרדכייב ולחברים נוספים לרצות לשכפל את המודל, ובשנת 2010 הם הקימו את "מדור לדור". מרדכייב, מנכ"ל העמותה, מגדיר "גרעין" כקבוצה של צעירים מעל גיל 21 בני המקום ובני הקהילה הקווקזית שהחליטו להתארגן ולפעול לטובת הקהילה ולקיים פעילות קהילתית בתוך העיר.
"אנחנו לא קהילה משימתית, אלא קבוצה של אנשים מתוך הקהילה הקווקזית הגדולה", הוא מסביר. "בעבר היו תוכניות של הסוכנות, הג'וינט ומשרדי ממשלה להקים בתוכנו קבוצות מנהיגות כדי לחולל שינוי בקהילה. זה היה מצוין, אבל לקבוצות כאלו יש אורך זמן מוגבל, כי כשהן מסיימות את המשימה הן הולכות הביתה. גרעין, בעיניי, הוא הרבה מעבר לקבוצת מנהיגות. גרעין הוא קודם כול אווירה משפחתית וחברים. אנחנו כאן אחד בשביל השני, ועל הבסיס הזה טוב שיש גם שגרה משימתית של פעילות שבועית.
"באבלות, למשל, אנחנו נוהגים לשבת שבעה על הרצפה ולקונן. היו כאלו שהגיעו לבקר אצלנו בשבעה ואחר כך אמרו לעובדים סוציאליים שיש לנו מנהגים ברבריים"
"אם אתה רק מתמקד במשימה מסוימת זה עלול לשעמם, כי אתה צריך כל הזמן נקודות שיא. כשאתה משפחה וגרעין, זה הופך לחוויה אחרת. בנוסף, ההגדרה של גרעין קהילתי היא גם יותר צנועה. בקבוצת מנהיגות כל אחד רוצה להיות מספר אחד. בגרעין, לעומת זאת, כולם שווים. הרכז נבחר על ידי הגרעין רק כדי לרכז, אבל כולם שווים וכולם משפחה ואין סיבה להתנשא על שאר הקהילה. הגרעין הוא עוגן בשביל הקהילה".
יחס מזלזל
אנחנו נפגשים במבנה הקהילתי של גרעין "מדור לדור" בשכונת נחל עשן בבאר שבע. במבנה הזה מקיימים חברי הגרעין מפגשים אחת לשבועיים, שבהם הם לומדים, דנים ומתגבשים. בנוסף פועלת במבנה מועדונית לילדים בשעות אחר הצהריים ומתקיימים בו אירועים קהילתיים, הכנה של בני נוער לשירות הצבאי והכנה של ילדי גן לכיתה א'.
"מדור לדור" מקיימים פעילות בשתי שכונות בבאר שבע, נחל עשן ונחל בקע, שבהן יש קהילות גדולות של יוצאי קווקז. "בשכונת נחל בקע ידענו שאנחנו לא צריכים להוביל, אלא רק לעזור לתושבים לקחת אחריות ולעורר בהם את הרצון לשנות משהו לטובת עצמם. זה אומר למשל להקים להם ועד שכונה שיהיה בקשר עם העירייה. זה עוד הבדל בין קבוצת מנהיגות לגרעין קהילתי שיכול להיות חלק מהשכונה והאוכלוסייה, מבלי להתבלט יותר מדי".
הגרעינים של "מדור לדור" צמחו מתוך משבר תרבותי וחברתי שחוו העולים מקווקז בעלייתם ארצה כחלק מגל העלייה מבריה"מ לשעבר. "ההורים שלנו קיבלו כאן יחס מזלזל. הם עלו עם ציפיות מאוד גדולות, ובגלל התרבות שלהם התייחסו אליהם כאל פרימיטיבים ומוזרים ונתנו להם תחושה שצרך להתרחק מהם. באבלות, למשל, אנחנו נוהגים לשבת שבעה על הרצפה ולקונן. היו כאלו שהגיעו לבקר אצלנו בשבעה ואחר כך אמרו לעובדים סוציאליים שיש לנו מנהגים ברבריים. אבל מה שאחרים מגדירים פרימיטיבי הוא מבחינתנו יהודי, ובין אלו שנוהגים להתאבל כך יש גם מרצים באוניברסיטה ורופאים. חוץ מהזלזול בתרבות, ההורים שלנו גם נאלצו לעבוד בעבודות קשות במפעלים כדי להתפרנס ואיבדו את עצמם לגמרי בשפה ובהשכלה. הם ניסו להיות הורים טובים, לפרנס ולחלום שילדיהם ישיגו דברים, אבל לא הייתה להם יכולת לעשות את זה".
כמו העולים מארצות האסלאם בשנות החמישים, גם העולים מקווקז בשנות התשעים חוו שבר בתוך המשפחה. השבר התרבותי הביא לאובדן הסמכות ההורית במשפחות רבות ולפער בין הדור הוותיק, שנוטה לשמר את תרבותו, לבין הדור הצעיר, שמבקש להשתלב בחברה הישראלית ולהתנתק ממסורת הוריו. בפעילותם החברתית מבקשים חברי קהילות "מדור לדור" לרפא גם את השבר הזה.
"ילד בגיל ההתבגרות שחווה משבר בין־דורי", אומר מרדכייב, "חייב לשמוע שהוא צריך לכבד את אמא ואת אבא שלו, שהתרבות שיש לו בבית היא הדבר הכי טוב, ושעליו להיות גאה בשורשים שלו. כשקהילה מפוארת שומרת על יהדותה במשך כמעט אלפיים שנה, גם הישראלים צריכים להכיר את המורשת הזאת, ולא להפוך את בניה לאנשים נטולי שורשים".
השאיפה לחבר את הדור הצעיר לדור המבוגר ולמורשתו טמונה גם בשמה של העמותה, "מדור לדור". "כל דרכי הפעילות שלנו קשורות לשם הזה. הורה שמביא את ילדיו למועדונית שלנו יודע שכשהם יחזרו הביתה הם יכבדו אותו יותר, כי אנחנו שמים דגש על ערכי הקהילה, על כבוד לדור המבוגר ועל השורשים שלנו. אנחנו לוקחים עוצמות מהדור הוותיק ורוצים להעביר אותן לדור הצעיר, וזו בדיוק האמירה של מדור לדור – להעביר את המורשת באמצעות הפעילות, ולא לשכוח את המבוגרים אלא להמשיך לתת להם את הכבוד הראוי".
גיבוש עם הווטרנים
אחת הדרכים של מדור לדור לחבר את צעירי הקהילה למורשתם היא יצירת חיבורים בינם לבין הווטרנים, זקני הקהילה שלחמו בצבא האדום במלחמת העולם השנייה. הצעירים יושבים עם הקשישים, שומעים את סיפוריהם, מארגנים עבורם אירועים וטיולים וגם משפצים את בתיהם.
"כמעט בכל בית שלנו היה מישהו שלחם בצבא האדום", מספר מרדכייב. "חוסר ההיכרות שלנו עם העבר של הקהילה גרם לכך שהפרק ההיסטורי הזה לא זכה להתייחסות. כששומעים את הסיפור הזה הוא מייצר גאווה עצמית, ולכן חשוב לנו החיבור של הצעירים עם הווטרנים, כולל אלו שמחוץ לקהילה הקווקזית. תשעה במאי, יום הניצחון של בריה"מ על גרמניה, צוין בעבר בבאר שבע בטקס צנוע, ואנחנו הפכנו אותו לאירוע משמעותי בהשתתפות תלמידים מכל בתי הספר בעיר. היום, לקראת תשעה במאי, הצעירים הקווקזים נכנסים לכיתות של התלמידים, מספרים על הווטרנים, מכינים עם התלמידים שלטים ומגיעים איתם לצעדה גדולה שמוביל ראש העיר יחד עם אנשי הגרעין".
אתם מדברים גם על קידום ההשתלבות של הקהילה בחברה הישראלית, ולכאורה קהילות שכל חבריהן הם יוצאי קווקז רק מעצימות את ההתבדלות.
"זה נכון שהקבוצה של חברי הגרעין היא הומוגנית, אבל הפעילות שלה היא הטרוגנית. כבן הקהילה הקווקזית קושרים אליי כל מיני סטיגמות שליליות, ויש לי שתי שיטות לשנות אותן. שיטה אחת היא פעולה כלפי פנים, באמצעות קבוצה של צעירים שעוברת תהליך היכרות עם השורשים שלנו ועם המשפחות שלנו שלא מספיק התעניינו בהן. השיטה השנייה היא פעילות שכונתית של אותה קבוצה שפתוחה לכלל האוכלוסייה. את פעילות המועדוניות, למשל, מובילים צעירים בני קהילת יוצאי קווקז, והיא פתוחה לכולם לבוא וליהנות.
"אנחנו מאמינים שההורים של אותם ילדים, גם אם הם אינם בני הקהילה, יהיו שליחים חיוביים שלנו בחוץ. אנחנו פחות אובייקטיבים בשיפור התדמית של הקהילה. הם כבר יעשו את העבודה. מצד שני, חשוב שנעשה גם את העבודה הפנימית, כי כשאני מחזיר את החבר'ה הצעירים לקהילתיות ולשורשים אני מעצים אותם וכך מחבר אותם יותר טוב לכלל החברה. אם לא היינו מחזקים את המעגל הפנימי בתוך הקהילה לא היינו מכירים את היכולות של כל אחד מאיתנו ולא היינו יכולים להביא אותן לידי ביטוי".
מרדכייב (39) נולד בדרבנט, עיר ברפובליקה של דאגסטן בדרום רוסיה. "גדלתי שם כיהודי ולא כקווקזי, והרגשתי מיוחד. אני זוכר משם בעיקר את החגים". לארץ הוא עלה לבדו בשנת 1995 במסגרת נעל"ה. אביו נפטר ולא זכה לעלות ארצה, אך אמו עלתה לישראל שנה אחריו והם השתקעו בשדרות, שם הוא מתגורר גם היום עם אשתו וחמשת ילדיהם. אחרי שירות צבאי במג"ב הוא למד כלכלה באוניברסיטה והחל להתנדב בשדרות עם בני נוער ולהכין אותם לשירות הצבאי. מאוחר יותר עשה זאת גם בבאר שבע ובמקומות נוספים. "באותן שנים הבנתי שהייעוד שלי בחיים הוא לחשוב עם החבר'ה הצעירים איך לשפר את מצב הקהילה".
"ההורים שלי וסבא וסבתא שלי מסתובבים עם כיסוי ראש ממקום של יהדות וצניעות, וכשהם עלו לארץ הם חוו מכה. סבתא שהתרגלה בקווקז לצניעות ולכבוד לנשים ראתה פתאום נשים חשופות וחוסר כבוד לנשים"
אחד מחניכיו של מרדכייב בבאר שבע היה דניאל אבדלימוב (31), כיום חבר הוועד המנהל של העמותה. אבדלימוב עלה עם הוריו מדאגסטן שבקווקז בגיל ארבע, היישר לקריית מלאכי. מאוחר יותר עברה המשפחה לשכונת נחל בקע בבאר שבע, שם היא מתגוררת עד היום. לפני שירותו הצבאי הוא השתתף בתוכנית הכנה לצה"ל בהובלתו של סטס מרדכייב, והקשר ביניהם נשמר גם בזמן שירותו הצבאי של אבדלימוב בחייל התותחנים. לאחר שירותו הצבאי החל אבדלימוב ללמוד עבודה סוציאלית, ואז נקרא להיות חלק מקבוצת מנהיגות צעירה של בני הקהילה. "נפגשנו בשכונת נחל בקע פעם בשבועיים לדבר על מצב הקהילה ולחשוב מה אפשר לעשות. בשנת 2009 הקמנו את גרעין פעימ"ה – פיתוח עשייה יוזמה מנהיגות והעצמה. במקביל נפתחו גרעינים בשדרות ובאופקים, וכך בפועל צמחה התנועה של מדור לדור".
בעיות לא מדוברות
רוב חברי הגרעין של מדור לדור בבאר שבע הם בשנות העשרים לחייהם. בחדרה, לעומת זאת, גרעין מדור לדור מורכב מקבוצת נשים בשנות הארבעים לחייהן. אלזה דוידוב, רכזת הגרעין בחדרה, היא אחות במקצועה, ואת הפעילות בגרעין היא מקיימת בהתנדבות. דוידוב עלתה ארצה בגיל 21. לפעילות של מדור לדור היא נחשפה באמצעות אחותה שהייתה פעילה בגרעין של הקהילה בשדרות, ובעקבות כך החליטה לקיים מודל דומה גם בחדרה, שבה חיה קהילה גדולה של יוצאי קווקז. גם בחדרה מתבטאת פעילות הגרעין במפגשים של חברי הגרעין אחת לשבועיים, בהפעלת תוכניות כמו הכנה לכיתה א' והכנה לצה"ל ובקיום אירועים בחגים. "השאיפה שלנו היא שיבואו כמה שיותר מהקהילה הקווקזית, אבל כמובן כולם מוזמנים לבוא", מספרת דוידוב. "בסופו של דבר, אחת המטרות שלנו היא השתלבות בחברה הישראלית, ואם נתבודד לא נשיג שום דבר".
אחת המטרות המוצהרות של מדור לדור היא להעלות את אחוזי הגיוס של בני הקהילה הקווקזית לשירות משמעותי בצה"ל. בעבר מימן משרד הביטחון תוכנית הכנה לצה"ל, "זינוק בעלייה", עבור בני הקהילה, בדומה לתוכנית שקיימת גם היום עבור בני הקהילה האתיופית. בשנת 2011 נסגרה התוכנית לקהילת יוצאי קווקז, אך מרדכייב וחבריו נאבקו לפתיחתה מחדש.
"התעקשתי שצה"ל יבצע מחקר על השירות הצבאי של בני הקהילה. תוצאות המחקר שהוצגו בפנינו, ונאסרו לפרסום, הצביעו על פערים גדולים מאוד בין בני הקהילה לכלל החברה הישראלית בכל מה שקשור לשירות צבאי מלא ולנתוני כליאה. בעקבות הנתונים החליט משרד הביטחון לפני כשנתיים להפעיל תוכנית ייחודית בשם 'צעד לעתיד' להכנת בני נוער שלנו לצבא. התוכנית מתחילה כבר בכיתה י'. היא מכינה את בני הנוער לצו ראשון ושני, מכווינה אותם לשירות משמעותי ומלווה אותם גם במהלך השירות. לשמחתנו, אנחנו כבר רואים תוצאות. צמצמנו את מספרם של אלו שמקבלים קב"א נמוכה, ויש גם עלייה בגיוס לקרבי וליחידות מובחרות".
בניגוד לקהילה האתיופית, שאתגרי השילוב שלה מוכרים על ידי המדינה, במקרה של הקהילה הקווקזית אין התייחסות מיוחדת של המדינה לקשיי הקליטה שאתם חווים.
מרדכייב: "מצד אחד יש יתרון בכך שהבעיה שלנו פחות מוכרת על ידי החברה והמדינה ושרואים אותנו כחלק מהעלייה הרוסית. מצד שני, כשהבעיות לא מדוברות הן גם לא נפתרות. השירות הצבאי הוא הדובדבן שבקצפת, אבל גם בבתי הספר יש לנו בעיה של נשירה גבוהה ואחוזים נמוכים של זכאות לבגרות, במיוחד בקרב בנים. ברור שיש לנתונים הללו השלכות מאוחרות גם בצבא, בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה. אם תשאל במשרד החינוך הם יגידו שהם מודעים לבעיה אבל הם לא שמים עלינו דגש כי זה לא נמצא בראש של קובעי המדיניות".
אבדלימוב: "צריכים לזכור גם שקשה לאתר בחור ממוצא קווקזי בתוך מערכת החינוך, כי לא ממיינים תלמידים עולים לפי מוצא".
לא אתאיסטים, לא חרדים
מרדכייב, אבדלימוב ודוידוב מגדירים את עצמם מסורתיים. "יש שתי 'מחלות' בישראל שאנחנו פוחדים מהן", אומר מרדכייב. "המחלה' הראשונה היא אתאיזם והשנייה היא התחרדות. אנחנו לא שם ולא שם. אנחנו מאוד מסורתיים ולמרות שאני לא חובש כיפה כמוך, אנחנו קרובים מאוד. יש לי אחיינית שהתחתנה עם בחור מהקהילה והם החליטו לחזור בתשובה. כשהגעתי לומר לה מזל טוב היא לא רצתה שאגע בה, וזה הפריע לי. אנחנו לא ניגע בנשים שאנחנו לא מכירים אבל בתוך המשפחה זה מקובל, וההתחרדות הזאת מפחידה אותי. אנשים רוצים להתקרב לדת אבל אנשים שמקרבים אותם מביאים אותם למצבים קיצוניים יותר, שלא מתאימים לנו. מצד שני, מפחיד אותי גם החילון. לצערי, ההשתלבות של צעירים מהקהילה שלנו מגיעה הרבה פעמים יחד עם איבוד העניין ביהדות, והיהדות היא עוגן משמעותי מאוד אצלנו בקהילה. היא שמרה עלינו בקווקז".
דניאל אבדלימוב: "ההורים שלי וסבא וסבתא שלי מסתובבים עם כיסוי ראש ממקום של יהדות וצניעות, וכשהם עלו לארץ הם חוו מכה. סבתא שהתרגלה בקווקז לצניעות ולכבוד לנשים ראתה פתאום נשים חשופות וחוסר כבוד לנשים. אני מכיר אנשים מבוגרים אצלנו בקהילה שפקפקו בכשרות בארץ. בקווקז הם סמכו על הרב המקומי, וכאן כשהם הלכו באופן טבעי לחנות של רוסים בגלל השפה המשותפת, הם נתקלו באוכל לא כשר".
זה מעניין כי החברה הישראלית משייכת אתכם באופן טבעי לעליית בריה"מ, שלא נחשבה כעלייה דתית.
מרדכייב: "נקודת המפנה הייתה אחרי השואה. קהילות קטנות כמו הגרוזינים, הקווקזים והבוכרים הצליחו לשמור על היהדות בזכות האוכלוסייה המוסלמית שהייתה לידם. המוסלמים רצו גם הם לשמור על הדת שלהם, וכך כל אחד אפשר לשני להמשיך לשמור על המנהגים שלו".
אבדלימוב: "המוסלמים בקווקז לא רק אפשרו ליהודים לשמור על היהדות אלא אפילו סייעו להם בכך. אם חס וחלילה מישהו נפטר, גם השכנים המוסלמים היו באים לעזור ומביאים שולחנות וכיסאות למשפחה האבלה".
טיול שורשים לקווקז
עמותת מדור לדור חברה במועצת הקבוצות והקהילות המשותפות בישראל שכוללת גרעינים תורניים, גרעינים של בוגרי תנועות הנוער וסוגים נוספים של קהילות משימתיות. בניגוד לגרעינים התורניים ולקהילות המשותפות של דרור ישראל ותנועות אחרות, הקהילות של מדור לדור צמחו בראשיתן מתוך משבר קהילתי. עם זאת, חברי מדור לדור בכל זאת מוצאים קווי דמיון ביניהם לבין שאר הגרעינים החברתיים. "הרצון לשפר את פני החברה משותף לכולנו", אומר דניאל אבדלימוב. "קהילה משימתית היא קהילה שהציבה לעצמה משימה, בין אם ברמה הלאומית הדתית ובין אם ברמה השכונתית. במקרה שלנו, חברו יחד חברים עם רקע קהילתי משותף לעשות יחד דברים".
מרדכייב ואבדלימוב פעילים שניהם בהנהגת מועצת הקבוצות והקהילות. אבדלימוב מנחה בבית המדרש הקהילתי של המועצה בבאר שבע, שבמסגרתו נפגשים כל שלושה שבועות נציגים מגרעינים שונים בעיר ללימוד משותף. "הבנו שיש לנו הרבה מן המשותף, וכשאנחנו לומדים יחד יש הפריה הדדית וכל אחד תורם מהדברים שהוא טוב בהם. בלימוד הזה משתתפים בין השאר חברים מגרעין בני עקיבא, גרעין דרור ישראל ומהגרעין התורני של בית מוריה, ויש לנו שפה משותפת ברצון של כולנו לפעול למען הכלל ולשפר את פני החברה והעיר. מבחינתי זו גם הזדמנות לחשוף אותם למציאות של יוצאי קווקז בישראל.
עמותת מדור לדור גם מארגנת מסעות שורשים של צעירי הקהילה לקווקז, האזור שבין אירופה לאסיה, ולאחרונה הוציאה מסע של מנהלי גופים ועמותות התומכים בעמותה. "רציתי להראות להם מאיפה ההורים שלנו באו ולמה הם חוו משבר כשעלו ארצה", מספר מרדכייב. "אחד הדברים הבולטים בחיים שלנו בקווקז היה האהבה ההדדית בין המקומיים המוסלמים לבין היהודים, וגם במסע הזה ראינו את זה בכל דקה. באחד הכפרים חיכו לנו מקומיים מוסלמים בתלבושת מסורתית. הם שמעו שבאים יהודים ורצו לתת לנו כבוד. היחס הזה חסר לי בארץ. כלפי מחבלים אין לי רחמים, אבל לא כל הערבים הם מחבלים וקשה לי לראות את האחים הקטנים שלנו מגדירים כל מוסלמי כמחבל. גדלתי במשפחה יהודית עם מוסלמים מסביב שחיו איתנו בכבוד הדדי. בסופו של דבר הם אנשים כמוני".
אחת ממשתתפות המסע הייתה חיה ג'משי, מייסדת ומנכ"לית קרן שח"ף שתומכת בתנועת הקהילות המשימתיות. "הכרנו מקרוב את התרבות והחיים בקווקז, ונחשפנו למוזיקה, לאוכל, לריקוד ולהווי היהודי של הקהילה. למדנו שהיהודים ידעו לקיים שם יחסי שכנות טובה עם אוכלוסייה מוסלמית. נסעו איתנו שתי בנות שנולדו וגדלו שם וחזרו לבקר והיה מאוד מרגש לראות את המשפחות המוסלמיות יורדות מהבית לחבק אותן עם המון אהבה ואפילו געגועים. אצלי המסע הזה חיזק את הבנת החשיבות של מדור לדור, שמנסים לספר לבני הנוער וגם לציבור שפחות מכיר אותם שיהודי קווקז הגיעו עם תרבות עשירה והיסטוריה מפוארת. יש להם מסורת ייחודית משלהם ומדור לדור מנסה גם לשמר אותה וגם לגרום לצעירי הקהילה להיות גאים במורשת שלהם".
