פעם עמדתי בשערי דיזינגוף סנטר. השומר הצעיר חייך אליי. "אני מכיר אותך. אין לי צורך לבדוק את התיק". לאחר שנכנסתי פגשתי בן דוד מקריית אתא עם משפחתו. במקרה היו באזור. המשכתי במעלה הקניון הוותיק והנה לנגד עיניי היוצר המוסיקלי האהוב עליי, אריאל זילבר, עם משפחתו. סביר להניח שלא זכר ששוחחנו פעם לאחר הופעה שלו בתקופה שעדיין נראה כמו קיבוצניק לשעבר, ועל כן הנחתי לו. פעמים אחדות הייתי בכנסים בניו יורק, ואני זוכר את הפעם הראשונה שנחשפתי להליכה ברחובות ובמרכזי הקניות של מנהטן. הלכתי בין אלפי אנשים, זניח לחלוטין, ואולי לראשונה בחיי חוויתי ניכור אמיתי ומודע. אין סיכוי שתפגוש מישהו מוכר גם כאשר אתה אמריקני, אלא אם תגיע לאזור המצומצם של מסעדות כשרות. התחוור לי אז בבירור מה המובן העמוק או אולי אחד המובנים של אחדות ישראל.
הרקע לכתיבה הפילוסופית של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק הוא רחובות מנהטן ובוסטון. זו הייתה סביבתו; אותה חווה, והיא זו שהציבה בפניו באכזריות את אתגר הניכור. ואם תשאלו, וכי הרב סולובייצ'יק שוטט ברחובות ניו יורק ובוסטון? ובכן, חוקרים הצביעו על העובדה שהביטלס, להבדיל, נתנו ביטוי לעשור תרבותי שלם, אף על פי שכמעט לא דרכה רגלם ברחובות בגלל ההערצה ההיסטרית ("ביטלמניה"). ארבעת המופלאים חיו בין בתי מלון, אולפני הקלטה ואצטדיונים. אין צורך לטייל ברחובות הערים המרכזיות של מזרח ארה"ב כדי לחוש את אווירת הניכור, ובוודאי שגאון כמו הרב סולובייצ'יק היה מודע לאווירה זו.
בלתי ניתן להעברה
נקל אפוא להבין מדוע ההרצאה "איש האמונה הבודד" שהתנסחה כמאמר באמצע שנות השישים, ושתורגמה לעברית לראשונה בתשכ"ח בידי צבי זינגר וזאב גוטהולד, לא דיברה אל החברה הישראלית הדתית. אמנם אז לא היו קניונים, אבל כולם נפגשו ב"מרכז" העיר, בסניפי בני עקיבא ובבתי הכנסת. מדוע התנכרו אנשי הארץ למסה נהדרת זו של הרב סולובייצ'יק? לשם כך ראוי לפרוס את הטיעון המרכזי של המסה: האדם איננו מתמצה בהישגיות ובכיבוש הטבע. הפעילות ההישגית מבטאת סוג של קיום תכליתי ותועלתני, שהוא מבחינות רבות קיום מושטח. אבל האדם חווה גם קיום אחר, שהוא בדידות.
וכאן ניתן לומר שהרב סולובייצ'יק הציג דיון קיומי (אקזיסטנציאליסטי) ייחודי. הוא טען שהעובדה שכל אדם הוא ייחודי ולא ניתן לחיקוי מלא הופכת אותו לבלתי ניתן להעברה. הווה אומר שיש היבט בקיום האנושי שהוא כל כך מיוחד, עד שהוא מונע מהאדם לתקשר באופן מלא עם הזולת. היבט עמוק זה שונה בתכלית ואף מנוגד להיבט התכליתי והתועלתני.
אם כך כיצד מצליח אדם ליצור יחסים דיאלוגיים עם הזולת? כיצד הוא מסוגל להיחשף לאדם אחר, שאף הוא או היא ייחודיים ולא ניתנים להעברה? תשובתו של הרב סולובייצ'יק היא שההצטרפות של הקב"ה לאדם גורמת לשתי תופעות: (א) אדם שהוא בודד מעצם הגדרתו מגלה שיש עוד אנשים כמוהו; (ב) הוא מצליח לצאת מבדידותו – אף כי לא לחלוטין – וליצור זיקה דיאלוגית לזולת. רק החסד הא־לוהי מאפשר לאדם לתקשר עם הזולת.
הטרגדיה של האדם המודרני
האדם מוצג כהוויה המתנודדת בין שני הטיפוסים, הכובש והדיאלוגי. לא מדובר (רק) בשני אנשים שונים, אלא בשתי מגמות המתרוצצות בתודעתו של האדם המודרני. המתח או הקרע האישיותיים והקיומיים מתרחשים מפני שהטיפוס הכובש שבאדם מבקש לכבוש גם את הטיפוס הדיאלוגי. הממד הכובש איננו מסתפק בכיבוש הטבע, אלא הוא מעוניין להשתלט גם על ההיבט הרוחני והדיאלוגי שבאדם. באופן כזה הסביר הרב סולובייצ'יק את הטרגדיה של האדם המודרני, ואת העובדה שהוא עצמו נמצא במצוקה. הרי בהקדמת המסה הוא הסביר שעצם הכתיבה היא תרפויטית. העובדה שהוא מצליח לנסח את הקרע והמתח מקילה עליו לשאת אותו.
לאחר פטירתו התפרסם הספר "אדם וביתו", והוא השלים את הדיון בבדידות באמצעות ניתוח יחסי הזוגיות. שם טען הרב סולובייצ'יק שבכל זוגיות יש היבט הניתן להעברה (טרנזיטיבי) והיבט ייחודי לכל בן זוג, שאיננו ניתן להעברה מלאה לזולת, ולבן זוגו בכלל. כאשר גובר ההיבט הטרנזיטיבי הנישואין מתפקדים כראוי, ואילו כאשר גובר על האדם ההיבט שאיננו טרנזיטיבי הרי שהפתרון הוא גירושין.
נקל להבין שחיבור העוסק כולו בניכור, בעובדה שאדם איננו מצליח לתקשר עם הזולת ללא הסיוע הא־לוהי, לא ידבר לחברה הדתית בישראל. הרי בניגוד ליהודי הצפון־אמריקאי, הישראלי שותף בגאולת עם ישראל בארצו הריבונית, הוא יודע מה תכליתו ומה המטרה שנגד עיניו החל ממדינת התורה וכלה במסורתיות של הישראליות. באופן סמלי, מערכות הבחירות האחרונות העבירו את המאבק מאידאולוגיות לפרסונות. החברה הדתית הישראלית כמעט איננה חווה ניכור אמיתי. הפנייה היא לאישיות.
פילוסופיה קיומית דתית
בשנים האחרונות נפתחה החברה הדתית הלאומית בארץ לכתביו של הרב סולובייצ'יק, בעיקר בשל תהליכים שהגבירו את האינדיבידואליזם. אבל בניגוד לכתבי הראי"ה קוק, שתמיד היו ועדיין קיימים בתמונה, כתבי הרב סולובייצ'יק עדיין מפלסים את דרכם. הספר שלפנינו הוא ביטוי לתהליך זה.
את "איש האמונה הבודד" כתב הרי"ד סולובייצ'יק בסגנון מיוחד. הטקסט עצמו הוא דיון מובהק בפילוסופיה קיומית דתית. לו היינו מורידים ביטויים אחדים המזכירים את חז"ל, היינו מקבלים חיבור פילוסופי כללי שאיננו מזכיר את מוצאו היהודי. לעומת זאת הרי"ד סיפק את ההיבט היהודי בהערות השוליים. כביכול נועדו ההערות להתאים את החיבור למקורות היהודיים. מבחינה זו מדובר בחיבור ייחודי בכתיבתו של הרי"ד.
לפיכך, הישג חשוב ניתן לראות בתרגום המחודש של "איש האמונה הבודד". תרגום זה, פרי עטו של קלמן נוימן, מופיע בסדרת הכתבים של הרב סולובייצ'יק שיצאה לאור לאחר פטירתו בתחילה בהוצאת "אוצר הרב" ולאחר מכן ב"ידיעות ספרים". התרגום של נוימן קולח, רהוט, רציף ומרענן. יתר על כן, הוא מתקן פעמים רבות את התרגום החלוצי של זינגר וגוטהולד. מבחינה זו ההישג הוא חשוב ביותר.
אם יש ליקויים בתרגום זה הרי הם נעוצים בטרמינולוגיה הפילוסופית, ומבחינה זו הוא אינו שונה משאר הספרים שיצאו לאור בהוצאת "אוצר הרב". הרב סולובייצ'יק היה קפדן בשימושיו הפילוסופיים. המונחים שהשתמש בהם היו מכוונים, וניתן לראות זאת במיוחד בכתביו העבריים מאמצע שנות הארבעים של המאה שעברה, על אף שהעברית של אז הייתה פחות עשירה מהעברית העכשווית. למשל, נוימן תרגם mind כ־"הנפש" (עמ' 15). התרגום המדויק הוא "תודעה" (וכבר דנתי בכך בהרחבה בחיבור "הגותו הפילוסופית של הרב סולובייצ'יק", הוצאת בר־אילן, כרך שני). אבי שגיא טען שיש לתרגמו "רוח" (בחיבור "בראשית הוא המאמין"). השאלה היא האם ההוראה היא פנומנולוגית או הגליאנית. בכל מקרה "נפש" איננו נכון. אולם אלה בטלים בשישים לעומת הזרימה של התרגום והתאמתו לתקופתנו. יש אפוא לברך על המפעל של התרגום המחודש.
איש האמונה הבודד/ הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק/ מאנגלית: קלמן נוימן/ ידיעות ספרים, 2019, 112 עמ'
ספרו של פרופ' דב שוורץ "מפגשים: פרקים באסתטיקה יהודית", ובו פרק על תפיסתו האסתטית של הרב סולובייצ'יק, ראה אור לאחרונה בהוצאת אוניברסיטת בר־אילןדב שוורץ
