בפרשת עקב מספר משה רבנו מנקודת מבטו על אחד החטאים החמורים ביותר בתולדות עם ישראל- חטא העגל. הוא שב ומתאר את ארבעים הימים וארבעים הלילות שבהם שהה בהר סיני ללא לחם ומים. במהלך ימים אלו נתן לו ה' את לוחות האבן, הם לוחות הברית. אולם כאשר יורד משה מההר ושני לוחות הברית בידיו הוא רואה את עגל הזהב שעשה העם, תופס את הלוחות, משליך אותם מידיו ומשבר אותם לעיניהם.
כפי שהעיר ראב"ע, נראה כי שבירת הלוחות מסמלת קריעה של שטר התנאים. בני ישראל הפרו את הברית ועל כן שטר זה איננו תקף עוד ויש לשבור אותו לעיני ישראל, המשמשים עדים להפרת הברית. ממקורות מהמזרח הקדום אנו למדים כי הפעולה של שבירת לוחות כביטול הברית לאחר שאחד מהצדדים הפר את התנאים רווח בעולם הקדום ומתועד היטב בהקשרים משפטיים שונים.
אך משה איננו מסתפק בשבירת הלוחות. הוא לוקח את העגל, שורף אותו באש, טוחן אותו עד דק ומשליך את עפרו למים. בשמות פרק לב מסופר כי לאחר מכן הוא אף משקה את בני ישראל ממים אלו. השקיית העם במי העגל יוצרת אנלוגיה מרתקת להשקיית האישה הסוטה, וכבר חז"ל העירו על כך ואמרו: "וישק את בני ישראל – בדקן כסוטות" (במדבר רבה נשא, פרשה ט).
חלום הצלם
מלבד הקבלה ידועה זו, ברצוני להצביע על הקבלה נוספת, מוכרת פחות: המוטיב של שרפת העגל, טחינתו עד דק ופיזורו על פני המים מהדהד בסיפור מאוחר יותר – סיפור חלום הצלם בספר דניאל (פרק ב). נבוכדנצר מלך בבל רואה בחלומו צלם עצום אשר ראשו עשוי מזהב, חזהו וזרועותיו עשויים מכסף, מעיו וירכיו עשויים מנחושת, שוקיו עשויים מברזל ורגליו עשויות מחרס וברזל. בחלקו השני של החלום מופיעה אבן אשר מרסקת את הצלם והופכת להר גדול אשר ממלא את כל הארץ. דניאל, בחוכמתו האלוהית, מצליח לספר למלך את חלומו וגם לפתור את פשרו. על פי פתרונו, כל אחת מן המתכות אשר מרכיבות את הצלם מסמלת אחת מארבע המלכויות האנושיות אשר עתידות לשלוט בעולם, זו אחר זו: בבל, מדי, פרס ויוון; ואילו האבן אשר מכה את הצלם והופכת להר גדול הממלא את כל הארץ מסמלת את השלטון האלוהי.
המוטיב של חלוקת תולדות ההיסטוריה לתקופות אשר מסומלות באמצעות ארבע מתכות – זהב, כסף, נחושת וברזל – מופיע כבר במאה ה-8 לפנה"ס, באחד מפרקיה של היצירה "מעשים וימים", שנתחברה על ידי המשורר היווני הסיודוס. בסכֵמה זו מתוארות חמש תקופות בתולדות האנושות מראשיתה ועד לימיו של המשורר. ארבע מבין חמש התקופות המתוארות מסומלות על ידי אותן ארבע מתכות הנזכרות בחלום הצלם של נבוכדנצר.
השוואה בין חלום הצלם, כפי שהוא לפנינו, לבין סכֵמת ארבע המלכויות, כפי שהיא מופיעה בכתביו של הסיודוס, חושפת בפנינו כי האלמנטים הייחודיים אשר נוספו בספר דניאל קשורים בניגוד שבין שלטון האדם אל מול שלטון הא-ל. אלמנט זה בא לידי ביטוי הן בצורה האנושית של הצלם והן בהוספת מוטיב האבן אשר מחריבה את הצלם תחילה ולאחר מכן הופכת להר אשר ממלא את כל הארץ. השימוש בסמלים של האבן וההר כסמל למעשה האלוהי ומנֶגד במתכות (ובפרט הזהב) בתור סמל למלאכותי ולאנושי – מעצים את הניגוד בין הא-ל לאדם.
מוטיב של פיזור ותיקון
מעניין לראות שאותם סמלים באים לידי ביטוי גם בסיפור חטא העגל. בעוד לוחות האבן הניתנים למשה על ההר מסמלים את שלטון הא-ל, עגל הזהב מסמל את מעשה ידי האדם. אבל לא רק בכך מתמצית הזיקה בין הסיפורים. תיאור התנפצות הצלם בדניאל דומה לתיאור שרפת עגל הזהב בשמות. ריסוק הצלם מתואר על ידי הפועל (הארמי) "וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן" (=ו[האבן] ריצצה אותן [את רגלי הצלם] – דניאל ב, לד). פועל זה, אשר חוזר גם בפסוק הבא: "בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה" (=נשחקו כאחד – ב, לה), יוצר זיקה לשונית לסיפור חטא העגל שבו מסופר כי לאחר ששרף משה את עגל הזהב הוא טחן אותו "עַד אֲשֶׁר דָּק" (שמות לב, כ).
זיקה נוספת בין הסיפורים עולה מכך שהעגל עשוי זהב, וכך גם ראשו של הצלם, אשר מסמל את מלכותו של נבוכדנצר. בשני המקרים, לאחר הריסוק של העגל או של הצלם מופיע גם מוטיב הפיזור. לגבי העגל, מסופר כי משה מפזר את פירוריו על פני המים: "וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם" (שמות לב, כ). לגבי הצלם מסופר שלאחר שהוא נופל ומתפורר הוא הופך להיות כמוץ מגרנות קיץ, אשר נושאת אותו הרוח (דניאל ב, לה).
באמצעות הזיקה בין סיפור חלום הצלם לסיפור חטא העגל, ובאמצעות השימוש של שני הסיפורים באותם הסמלים, מועצם הניגוד בין התחום האלוהי לבין התחום האנושי. בנוסף, שני הסיפורים אינם מסתיימים בהתנפצות (של הצלם או העגל), אלא לאחר ההתפוררות מופיע השיקום, קיים תיקון. האבן אשר מנפצת את הצלם העצום הופכת להר גדול אשר ממלא את כל הארץ, ובאופן דומה משה שב ועולה אל ההר וה' כותב שם בשנית את עשרת הדברים על גבי לוחות האבן שבידיו. כך מלמדים שני הסיפורים הללו על כוחו של תיקון.
לקראת ימי אלול, המציצים אלינו כבר מעבר לפינה, מנחמת ומשמחת התובנה כי אפילו לחטא חמור כמו חטא העגל ישנה כפרה.
