קיימים תחומים הלכתיים נידחים שהם נחלתם הבלעדית של המתעמקים בתלמוד. כך הוא העיסוק בעניינים בלתי אקטואליים השייכים לתחום הטומאה והטהרה. תחומים נידחים אלה מעניינים אותי במיוחד, כי פעמים רבות באות בהם לידי ביטוי אינטואיציות הגותיות כלליות וחשובות. היום מבקש אני מכם להתלוות אליי למסע קצרצר לאחד מאותם מקומות נידחים, כשאני תפילה שמסענו לא ייכשל.
נקודת המוצא מצויה בפרשת שמיני (ויקרא יא, לז-לח). שם מדובר בטומאה וטהרה הנוגעות לתוצרת חקלאית. לפעמים, אחד מאבות הטומאה, נבלת בהמה או שרץ מת, נופל על ירקות. הירקות נטמאים, אך זאת בשני תנאים: [א] השרץ מטמא את הירקות שעליהם נפל אך ורק אם אלו נתלשו כבר מהקרקע. אם הם עדיין מחוברים לאדמה הם לא ייטמאו: "וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל… אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא". הקשר לאמא אדמה שומר על טהרת הירק! רק לקיטתו תהפוך אותו ל"פגיע"; [ב] הירקות הנלקטים מסוגלים לקבל טומאה רק אם קודם יבואו במים, יירטבו, למשל כדי לשמור על רעננותם. או אז "מכשירים" (!) המים את הירקות לקבל טומאה: "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם".
גוונים חלשים של הרצון
"וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע". הכתוב משתמש בבנין פוּעל. מה פירוש 'יותן'? האם מתייחס הפסוק דווקא לירקן שייתן מים? ומה אם זאת התרחשות שאין אדם מעורב בה, כירידת גשמים על ירקות שנתלשו? התשובה סוכמה במעין משחק מילים על ידי אחד האמוראים האחרונים (בבא מציעא כב ע"ב). 'וְכִי יֻתַּן' חייב להיות דומה ל'וכי יִתֵּן'. כלומר, בכדי שהירקות יקבלו טומאה צריך שיהיה מרכיב מסוים של רצון מצד הבעלים, זאת אומרת שהבעלים יהיו מרוצים במים שניתנו עליהם.
כאן המוקד לאחת האינטואיציות החשובות של חז"ל. חכמים מנסים להבהיר את מושג הרצון ולהרחיבו עד קצותיו, ויש לכך חשיבות בתחומים שונים, למשל בקשר בין אדם לבין פשע שהתרחש. המושג 'רצון' מכיל בתוכו קשת של גוונים שונים. לא לחינם קשרה חכמתה של השפה העברית בין 'רוצה' לבין 'מרוצֶה'. מובן מאליו שהאדם אחראי ל'כי ייתן', ל'רוצה', לפשעים שהוא עשה ברצונו. זאת בין אם הוא עשה אותם לבדו, עם שותפים או כמסייע לדבר עברה. אבחנה זו מהווה אולי הגדרה מספקת במשפט הפלילי, אך לא כן במוסר החז"לי, הטוען שהאדם אחראי גם ל'מרוצה', לפשע שהוא מרוצה כי התרחש.
כך, במקורות התלמודיים על סוגיית הכשר הטומאה מצאנו שני ביטויים. הגשם היורד מכשיר את הירקות אם הוא "לְדעת" או "ניחא ליה" לבעלים. 'דעת' בעברית תלמודית פירושו 'רצון', דהיינו אם הוא מרוצה, שמח בעובדה שהירקות נרטבו. הביטוי הארמי 'ניחא ליה' פירושו שהתרחשות מסויימת מקדמת את האינטרסים של האדם, למרות שהאדם אינו הסיבה הישירה להתרחשות זו. אם כן, דברי חז"ל על ההלכה הנידחת של הכשר הטומאה באים ללמד אותנו כלל מוסרי נועז. האדם אחראי לא רק ל'רוצה', למה שהוא רוצה ועושה, אלא גם ל'מרוצה' שלו. הוא אחראי על הרוע שהוא מקבל בשמחה, המקדם את האינטרסים שלו. אלו הם גוונים "חלשים" של הרצון, אך תגובת האדם, שמחתו או צערו בפני מה שמתרחש, מהווה מרכיב חשוב של עולמו המוסרי ושל אחריותו המוסרית למתרחש.
השמחים ברצח
וברקע תשעה באב שחלף לא מכבר ונוכחותו עדיין מהדהדת, הנביאים הזכירו יותר מפעם את האדומים שהיו "מרוצים" ממפלת יהודה. כך כתב מחבר מגילת איכה: "שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת-אֱדוֹם יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ; גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי".
כיום, זוכרים אנו את אבות הטומאה, את הרוצחים ומחוללי החורבן של תקופתנו, השרצים הנאצים שלבשו דמות אנוש, והנבלות שעזרו להם. אך בנוסף לכך רוצה אני לזכור לדיראון עולם גם את אלה שהכשירו את האנושות לקבלת הטומאה, אלו שלכאורה לא היו משתפי פעולה אקטיביים, אך מעשי הנאצים הגשימו את רצונם ומאווייהם. אלו שאולי לא גנבו, אך נהנו בהיעלמותם של מתחריהם היהודים. אלו שלא רצחו אך שמחו ברצח, כנאמר באיכה (א, כא): "שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי… שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ".
ובהקשר זה אף נזכר אני בכמה מתולדות הטומאה, חבריי בבית הספר העממי, בארץ שבקצות המפה, שלמרות ריחוקה לא הסתירה את אהדתה לנאצים. זוכר אני עד היום את המהפכה הכמעט-נאצית של קציני הצבא שפרצה באותה הארץ ואיך נאסרה ההפצה של עיתוני היידיש. אך למזלנו הרב, יוזמי המהפכה הבינו שזה מאוחר מדי, לאחר שסטלינגרד הוכיחה שכבר לא כדאי לחבור לרוצחים. חבריי לכיתה לא רצחו, אך זוכר אני יפה את צחוקם הסדיסטי כאשר סיפרו לי את הבדיחה על היהודי המנסה להסתיר את זהותו ולהציל את נפשו, אך נכשל בעקבות ההיגוי הבלתי תקני של הברות מסוימות בשפת המדינה המסגירות אותו כמהגר יהודי. ידעתי אז שגם אבי לא היה עובר מבחן זה. ועליהם אמר הכתוב: תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ… כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי.
