מאמר זה נכתב מתוך הערכה עמוקה והודאה גדולה על צמיחתו של "בית המדרש הנשי" ועל האפשרויות הרבות שנפתחו בדורנו עבור נשים ללמוד וללמד תורה ומתוך כך לשמור ולעשות בצורה מלאה ושלמה יותר. אין בו התייחסות אישית לדמות מסוימת או לבית מדרש כזה או אחר. אך מטבעם של דברים, ברגע שתופעה מתרחבת ומתפשטת למעגלים נרחבים היא יוצרת בתוכה גוונים שונים; הבדלים משמעותיים יחד עם ניואנסים דקים המעידים על תפיסות עולם עמוקות המסתתרות מאחוריהם, ואת זאת מחובתנו לברר.
אצל המתבונן מן הצד, עולם הפמיניזם הדתי־הלכתי (ברוח קבוצות מעין אלו ברשתות החברתיות) מתערבב יחד עם צמיחתו של "בית המדרש הנשי", ושני אלו נתפסים פעמים רבות, לפחות אצל חלק מהציבור, כתואמים תפיסות הלכתיות ליברליות המוצאות את מקומן בתוך המגזר. טענתי היא כי חשוב ואף חיוני להבחין בין עולמות אלו. לצורך ההבחנה החשובה הזו נכתבו הדברים להלן.
זיקה מורכבת לפמיניזם
ההתפתחות הגוברת והולכת, ובצעדי ענק, של בית המדרש הנשי, היא עובדה ידועה. אין ספק כי מתחולל תהליך שניצני גאולה ניכרים בו, אך כדרכה של גאולה הבאה קמעא קמעא, גם כאן דומה כי האור והחושך משמשים בערבוביה. המדרשות על סגנונותיהן השונים מעניקות מענה תורני משמעותי לבנות ונשים המבקשות לימוד תורה וקרבת א־לוהים; במקביל צומחות תלמידות חכמים העוסקות בתורה ובהלכה והופכות להיות כתובת משמעותית, תורנית והלכתית, לנשים וזוגות הנזקקים לעצתן; מאמרים וחיבורים הלכתיים (כגון ספר "נשמת הבית" שזכה לברכתם של גדולי תלמידי חכמים) מתפרסמים על ידי נשים ומקבלים הערכה, וזו רק ההתחלה.
עולם תורה נשי זה לא צמח בהכרח על רקע תפיסות עולם פמיניסטיות ו/או ליברליות וגם לא בהכרח מזדהה עימן. נתחיל ונאמר כי עצם הזיקה בין עולם לימוד התורה הנשי לבין ה"פמיניזם" מורכב. יהיו מלומדות בתורה שיימנעו מלהגדיר את עצמן "פמיניסטיות". הסיבה לכך היא שהפמיניזם מצטייר (בצדק או שלא) בקרב הציבור כדווקני, לוחמני, וכאילו מעודד תחרות בין הנשי לגברי. אותן לומדות יבואו ויגידו, אולי בצדק, כי לא זו מגמתן וכי הן יונקות את רצונן ללמוד מכוח הרצון לקרבת א־לוהים, ללימוד תורתו ולגילוי הכוח התורני הנשי באומה. יחד עם זאת, קשה להתכחש לצמיחה של בית המדרש הזה על רקע התהליכים הפמיניסטיים הכלל עולמיים, שהרי בלעדיהם סביר להניח כי נשים לא היו מקבלות בכלל הרשאה ללימודים גבוהים, וספק אם רובן היו יודעות צורת ספר.
ואולם, לעומת דיון לגיטימי זה, על היחס בין ה"פמיניזם" לבית המדרש, אין ולא צריכה להיות זיקה בין בית המדרש הנשי לבין תהליכי ליברליזציה שעוברים חלקים מהחברה הדתית. תהליכי ליברליזציה אלו באים לידי ביטוי בנטייה לשינויים מהמסורת ההלכתית המקובלת, כאשר חלקם מרחיקי לכת בחדשנות שבהם. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא מעורבותן של נשים בבית הכנסת עד כדי בתי כנסת שוויוניים, עליית נשים לתורה, שימוש נשים כשליחות ציבור בחלקים שאינם בקדושה: קבלת שבת, פסוקי דזמרא, כל נדרי, ונרמוז גם לקוּלות מפליגות בדיני הטהרה שמסתובבות ברשת בשם "נשות הלכה" כביכול, היתרים גורפים לשימוש באמצעי מניעה מסוימים (הבעייתיים מאוד מבחינה הלכתית) שניתנים בהינף יד לכל דורש ועוד. תפיסה הלכתית ליברלית זאת רחוקה מאוד מרבות משוכנות בית המדרש הנשי ורבות מהן יירתעו ממנה ומכל זיקה אליה.
אלא שכאן, לכאורה, יכולים לקום ולומר שעצם קיומה של "אשת הלכה", כלומר אישה המשמשת בתפקידים שעד כה נחשבו גבריים בלבד, הוא תהליך מהפכני בהיותו יוצר חידוש (דרמטי יש לומר) במציאות ושינוי במסורת ההלכתית המקובלת. משום כך יהיו שיטענו כי הוא מסוכן מעיקרו ואולי אף יש להיזהר ממנו בבחינת "חדש אסור מן התורה".
על טיעון זה אפשר לערער, שכן לתהליך כזה תקדימים היסטוריים וביסוס איתן במסורת ישראל: ספר החינוך, למשל, שעסק ב"אשה חכמה הראויה להורות" (מצווה קנב); נשים שלמדו ולימדו ואף שימשו בתפקידים שונים לאורך ההיסטוריה; ה"חפץ חיים" שקידם את לימוד התורה לנשים בתמיכתו בשרה שנירר ועוד. על כן, אם התהליך צומח באופן הדרגתי, איטי ותהליכי, זהיר ומכוון – הוא ראוי ומבורך, בבחינת גאולה. בכך יכולים להודות אפילו האוחזים בתפיסות שמרניות למיניהן.
שמירת המסורת ההלכתית
בכל מקרה, את הדיון הזה אודות התהליך בו נשים אוחזות בספר, לומדות ומלמדות, יודעות ומורות הלכה, יש להפריד מתפיסות ליברליות למיניהן הנוגעות (ואולי אף פוגעות) באושיות ההלכה. לעתים הדבר מתעתע, שכן יש מאותן "נשות הלכה" בכינוייהן השונים, האוחזות בתפיסות ליברליות, ונותנות גושפנקא ולעיתים אף מובילות בעצמן מהלכים הנוגעים באושיות ההלכה, כאמור. לעתים נראה כי דברים שלא יעזו להיאמר בקול על ידי רבנים גברים, כולל ה"ליברלים" שבהם, עשויים להיאמר בקול על ידי "רבניות". הסיבה לכך ברורה: בעוד שבעולם הגברי המסורת ההלכתית ברורה ומי שסוטה ממנה עלול להיחשב כ"יוצא מחוץ לגדר", בעולם התורה הנשי, בו אין מסורת פסיקתית ברורה, יכולות להיאמר אמירות דומות ואין פוצה פה ומצפצף.
"מסורת הלכתית היא לא "אופציה" או "המלצה" אלא פרמטר הכרחי בהוראת הלכה, קל וחומר בפסיקתה, כדברי הירושלמי ש"כל תורה שאין לה בית אב – אינה תורה"
התהליך הזה, מעבר לסכנה שבו, מביא אנשים לידי טעות, וגם גורם נזק לאמון שעתיד להיווצר בקבלתן של נשות ההלכה בציבור. אדם שאינו בקי בגוונים השונים בעולם ההלכה עלול לא להבדיל בין אלו לאלו, ולשייך את כל נשות ההלכה לקטגוריה "הנשית", ועל כן לדידו, בהנחה שהוא נאמן למסורת ההלכתית המקובלת, כל מי שעוסקת בהלכה ומשתייכת למגדר הנשי הרי היא "נאו אורתודוקסית" או "נאו רפורמית" ויש להתרחק ממנה.
את ההבחנה הזאת חשוב להדגיש, שכן חרף החדשנות המסוימת שעשויה להיות בהכנסת הנשים לעולם התורה והחשבתן כ"נשות הלכה", חובה על התהליך להישאר נאמן לחלוטין למסורת ההלכתית כפי שהיא ניתנה מסיני וכפי שהתעצבה על ידי רבותינו הראשונים והאחרונים, דרך השולחן ערוך ועד פוסקי זמננו. החידוש העצום בכינונו של בית המדרש הנשי לא בא לייצר חלילה תורה חדשה וגם לא לקרוא את התורה בעיניים "נשיות", ובכך לעיתים לערער על אושיות היסוד של המסורת ההלכתית, אלא להוסיף רובד נוסף שאולי לא היה גלוי עד כה. אם לא יהיה נאמן בית המדרש הנשי למסורת ההלכתית במלואה הרי שהוא יחטא למהותו ולא יהיה הבדל חלילה בינו לבין גישות שיצאו מחוץ להלכה האורתודוקסית.
מסורת הלכתית היא לא "אופציה" או "המלצה" אלא פרמטר הכרחי בהוראת הלכה, קל וחומר בפסיקתה, כדברי הירושלמי ש"כל תורה שאין לה בית אב – אינה תורה" (שבת פז ע"א), וכביאורו של "קרבן העדה" במקום – "אינה תורה ואין לסמוך עליה". תלמיד חכמים וכך גם תלמידת חכמים אינם יכולים להיות מנותקים משושלת הנמשכת מסיני, ושניהם כאחד לא יכולים לחדש דברים שלא עברו את שבט הביקורת, התקבלו והתבררו על ידי רבותיהם. החידוש הגדול בהיותן של נשים בתפקידים "חדשניים" אלו לא יכול לגרוע בכי הוא זה מהמחויבות שלהן לאותה מסורת פסיקתית, שאם לא כן הרי שהן כורתות את הענף שעליו הן יושבות.
עוד טרם קמה בדור (לפחות ככל הידוע לי) ענקית תורה כר' משה פינשטיין, הרב עובדיה יוסף או ר' אברום שפירא, שהשפעתם על תהליך השתלשלות ההלכה כבירה והם מהווים אבן דרך לסמוך עליה. איני יודעת גם אם תקום כזאת. עשרות שנים של לימוד ועמל תורה יומם ולילה נדרשים כדי להגיע לגדלותם של אותם ענקים וספק גדול אם היינו רוצים לעודד את תלמידותינו או חברותינו, למדניות וידעניות ככל שיהיו, לשאוף לכך, מחשש כבד למחירים שהן ישלמו בדרך. מאידך גיסא, יש נשים גדולות בתורה שקנו את תורתן צעד ועוד צעד בלימוד ועוד לימוד, בעמל והוראת תורה יחד עם דיבוק חברים (חברות), ואין ספק כי לנשים כאלה יש ייעוד ותפקיד ויש בהן צורך עצום בעולם שזקוק לתורת אמת נוגעת ורלוונטית.
להשתלב בהלכה בענווה
התנאי המרכזי בתהליך הזה הוא ענווה. איש איש צריך לדעת את מקומו ותפקידו. אם יחשוב רב שזה עתה סיים את מבחני הסמיכה שלו שהוא ראוי לפסוק בענייני עגונות או בעניינים כלל ישראליים – חצוף ייאמר לו, וכפי שכתב עליו הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה: "רשע, שוטה וגס רוח" (ד, ה). ובאותה נשימה, אם תקום אישה, תלמידה חכמה ככל שתהיה, ותחשוב כי היא יכולה לצאת או להורות הלכה כנגד הפסיקה המקובלת ובכך להציב את עצמה במקומם של ענקי התורה שבדור (שגם הם כידוע נזהרו מאוד מאוד מכל חדשנות הלכתית שכזאת), ואין איש מתלמידי החכמים המובהקים שסומך את ידה וניצב מאחוריה בקומה זקופה על הוראתה זאת, הרי שהיא חוטאת באותו החטא ומכשילה את הציבור ויהיו סיבותיה אשר יהיו.
כאן ראוי להבהיר – אין ולא צריכה להיות תחרות בין נשות הלכה ותלמידי חכמים. שאלת היסוד בעולם היהודי אינה מי למד או אגר יותר ידע תורני במוחו. עבדי ה' אנו ומשימת הדור היא להגדיל תורה ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים, איש איש כפי כוחותיו ויכולותיו. הקולות השונים של האיש והאישה, הרב והרבנית, מורה ההוראה ויועצת ההלכה, תלמיד החכמים או תלמידתם, צריכים לבוא לידי ביטוי במלואם, והשונות בין המגדרים יחד עם ההשלמה ביניהם יהוו קרקע פורייה לעשיה מקיפה ושלמה יותר. הצורך והצמא בקרב בני ישראל ובנות ישראל הוא עצום, וכל דבר שייעשה על מנת להגדיל תורה – מבורך.
וכדי לסבר את האוזן נאמר כי על אף מאות אלפי השאלות שנשאלו יועצות ההלכה של "נשמת" בעשרים שנות קיומן, יודעי דבר אומרים כי כמות השאלות לרבנים לא התמעטה אלא להיפך – אנשים רבים שעד כה לא שאלו מצאו כתובת וראו כי טוב, וממילא הביטחון והמוטיבציה להוסיף לשאול ולכוון לאור ההוראה התורנית את אורחות חייהם רק גברה.
אך כדי שייווצר אמון בתהליך אצל הציבור, צריך זהירות רבה. אמון כזה לא ייבנה ברגע, הוא מצריך תהליך איטי של שיח והתבוננות, של התייעצויות הלכתיות חוזרות ונשנות, של למידה ובירור הדדי, וגם של כפיפות קומה מול גדולי תלמידי החכמים שבדור. אמון כזה יוכל בעזרת ה' להוות תשתית להעמקת התהליך שכבר מתרחש ולהתרחבותו, ולהמשך המסורת בזווית הנשית שלה – מהר סיני.
