"תיקון עולם" הוא השאלה (בה"א הידיעה) שהייתה צריכה להעסיק את החברה היהודית־ישראלית כיום. הרי מבחינה דתית, תודעת ה"אתה בחרתנו" היא ההצדקה הרוחנית לקיומנו כמדינה עצמאית. חזרנו אל הפוליטיקה העולמית, כלשונו של הראי"ה קוק, כדי למלא את תפקידנו בחברת העמים, ולא כדי להתנהל כעם לבדד ישכון, שעוסק רק בעצמו.
ואף על פי כן, אם בראשית ימיה של הציונות המגמה האוניברסלית של היהדות העסיקה את הציונות הדתית, דומה שבעשרות השנים האחרונות כל הסוגיות הכרוכות באינטראקציה שבין ישראל לעמים, ובפרט בשורת התיקון שעם ישראל אמור להביא לעולם, אינן מעסיקות את החברה הדתית בישראל. סוגיות פנימיות, החל מעלייה להר הבית ושירות נשים בצבא ועד מכנסיים לנשים וקטניות בפסח, הפכו לסוגיות הבוערות שמטרידות את מנוחתם של מנהיגי העדה, ואילו אותן שאלות גדולות, כמו מה יש ליהדות להציע לעולם, מהי ההצדקה לקיומנו כעם ריבוני פה בארץ, הפכו לעניין שולי.
אחד הגורמים שהובילו למציאות זו לטעמי הוא קושי השפה. שפתה של האורתודוקסיה היא ההלכה, אשר משמשת אמצעי עבורה להעביר רעיונות ולבטא אידיאולוגיות. רעיונות מופשטים, שאינם מבוטאים במעשה ובריטואלים, פחות מחזיקים מעמד. אמירת הלל ביום העצמאות, לדוגמה, תבטא יותר את שייכותו המגזרית של האדם מאשר ההצהרות האידיאולוגיות שלו. אישה שתקרא כתובה תחת החופה תבטא יותר את מידת הליברליות של החברים במעמד מאשר פוסטים בפייסבוק. אך איזו הלכה יכולה לפרנס את רעיון "תיקון עולם"? את שבע מצוות בני נוח רוב העולם המערבי שומר ממילא. איזה עוד תוכן מעשי יכול לפרנס את החזון הגדול של "אור לגויים"?
מי שהתגייס לספק מענה לשאלה הזו היה הרב דוד שלמה שפירא – רב אורתודוקס־מודרני שכיהן ברבנות במילווקי שבארה"ב, והיה "התלמיד־חכם הגדול הראשון שנולד על אדמת אמריקה" (כך על פי עדותו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ'). הרב שפירא העמיד במרכז הגותו את סוגיית תיקון עולם, אך בניגוד לרבים אחרים שדיברו על המשמעות הרעיונית של הסוגיה הוא היה מבין היחידים שגם נתן לכך ביטוי הלכתי־קונקרטי. לרגל שלושים שנים לפטירתו ראוי להיזכר בדמותו והגותו, בתקווה שישמשו השראה למחשבת הציונות הדתית להתפתחות בכיוון שנזנח זה מכבר.
נקודת מבט חדשה
הרב דוד שלמה שפירא נולד בפילדלפיה בשנת 1910. את ההסמכה לרבנות קיבל מה־ Hebrew Theological College (HTC) בשיקאגו, מוסד ללימודי תורה ומדע ברוח הישיבה אוניברסיטה. לאחר שסיים את לימודיו בשנת 1934 שירת ברבנות בקהילות שונות בארה"ב, ובשנת 1948 הגיע למילווקי, לקהילת "אנשי ספרד" הוותיקה (הוקמה בשנת 1889), ושם השתקע. במקום זה כיהן ברבנות במשך 41 שנה, ובמהלכן השלים לימודי סמיכה לדיינות ודוקטורט לספרות עברית.
הרב שפירא נודע כאיש משכיל ומלומד, וזכה להכרה והערכה כתלמיד חכם חשוב מצד כל הזרמים וכל הסיעות ביהדות אמריקה. שיתוף פעולה פורה היה לו עם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים במילווקי ואף עם הקהילייה הנוצרית עמד בקשר טוב. מהצד השני הוא עמד בקשרים עם גדולי הרבנים ביבשת, ביניהם הרב משה פיינשטיין והרב מרדכי גיפטר, היה חבר באגודת הרבנים של ארה"ב וקנדה וכן בהסתדרות הרבנים של אמריקה.
הרב שפירא הותיר אחריו יבול ספרותי עשיר. הוא היה חבר מערכת בביטאון Tradition, סגן עורך ביטאון "הדרום" ועורך משנה בביטאון Judaism. מאמריו פורסמו בבמות הללו, כמו גם ב"הדאר", "ביצרון", "תלפיות" "סיני" ועוד. הוא שלט בשפות העברית והאנגלית, במקורות היהדות וההלכה ובפילוסופיה יהודית וכללית, ורחש חיבה מיוחדת להגותו של הראי"ה קוק, שהשפיעה עליו רבות. הוא פרסם ספרים ומאמרים, חלקם בהוצאת מוסד הרב קוק בארץ. ספר אחרון, המלקט ממאמריו, בשם "אמרי שפר", פורסם לפני כשנה בהוצאת מעליות שבמעלה אדומים. מבחר נוסף מכתביו מצוי עדיין בכתב יד.
ביוני 1983 לקה בשבץ מוחי ונותר משותק חלקית, ללא יכולת דיבור או כתיבה. בשנת התשמ"ט (1989) הגשים את חלומו ועלה ארצה עם רעייתו. בכ"ב באב באותה שנה הלך לעולמו בירושלים והוא בן 79.
הגותו של שפירא מתפרסת על פני תחומים שונים ומגוונים, החל מחקר המקרא, עבור בענייני תלמוד והלכה ועד סוגיות מחשבתיות מודרניות. ואולם, כאמור, תחום אחד משקף במיוחד את עולמו, והוא המתח שבין היהדות והאנושיות, או אם תרצה אמור: בין הממד הפרטיקולרי והאוניברסלי בעולמה של היהדות.
בתחום זה, הגדיר שפירא מחדש את נקודת מבטה של האורתודוקסיה. אם האורתודוקסיה התייחסה בדרך כלל לעולמם ומעמדם של הלא־יהודים מתוך מבט פרטיקולרי, כלומר מתוך מבט הבוחן את התרומה שלהם להצמחת היהדות או לקידומה, הרב שפירא הפך את התמונה והשקיף על היהדות הפרטיקולרית ממבט אנושי אוניברסלי. לא ישראל קדם לעולם בתודעתו הדתית אלא העולם קדם לישראל. באופן זה גם עיצב את יחסו לתורה. מתורה המדברת אל עם ישראל לבדו הציג את התורה כמי שפונה בעיקרה אל כלל האנושות, תוך שימוש בעם ישראל כצינור להעברתה.
אחדות הבורא והבריאה
חיבורו המרכזי של הרב שפירא שעוסק בעניין זה נקרא בשם "יסודי הדת האוניברסלית" (הוצאת בלוך, 1936; פורסם לאחר מכן בשינויים קלים בספרו "ארחים", הוצאת מוסד הרב קוק 1977, ולאחרונה בספר "אמרי שפר"). בחיבור זה הרב שפירא מחלץ מתוך מקורותיה של היהדות את אותה דת אוניברסלית שלשיטתו הייתה קיימת עוד מימי נח אך נשכחה ונזנחה עם השנים. אדגיש: אין מדובר בפירוש לשבע מצוות בני נח אלא בחיבור חדש, עצמאי ומקיף בהרבה מכך, הנשען על סל מקורות רחב וכולל סעיפים רבים. סדר הדברים אף איננו מבוסס על אותן שבע מצוות אלא מחולק באופן אחר.
את תורת האנושות מציב הרב שפירא על שני מוקדים – החובות ביחס לאלוהים והחובות ביחס לבריאה. אלו אינם מוקדים נפרדים, שכן בתפיסתו הפילוסופית תורת האנושות איננה תורה תיאוצנטרית כי אם אנתרופוצנטרית, כלומר היא איננה מרוכזת בהשגת האלוהות כשלעצמה אלא בהתנהלות מוסרית של בני האדם. בשל כך ההכרה באחדות אלוהים מחייבת את האמונה באחדות הבריאה, המחייבת להוביל למדיניות של שוויון ("אין צורך בהיכלות של כסף, זהב ושן, אין צורך בכוהנים לבושי שש ורקמה. כל המעמדות בטלים"; עמ' 23), של ביטול העבדות וביטול הגזענות.
אך הקשר שבין האמונה ובין המוסר עובד גם לצד השני. את איסור העבודה הזרה מזהה הרב שפירא עם שחיתות מוסרית, ועל כן מסקנתו היא ש"אם האומות או איש מאישי האומה מתנהגים כהוגן, אף שהם משתפים ואמונתם רחוקה מאמונתנו, כבר יצאו מכלל גויים ועובדי אלילים ונכנסו לכלל בני נח הכשרים או גרי תושב, וכל אותן ההגבלות והחומרות נגד הגויים לא כלפי שכאלה מכוונות" (עמ' 40). תפיסה זו היא הפתח לסובלנות שהפגין הרב שפירא בחייו האישיים כלפי זרמים אחרים ביהדות ובעולם, והאפשרות לשיתוף פעולה עמהם, כאמור לעיל.
הרב שפירא ממשיך ומונה מכאן את החיובים החלים על כלל האנושות. היות שכל הבריאה היא יצירת כפיו של אלוהים, "כל הנמצא הוא קדוש בהחלט מן הדומם עד המדבר, וכל הנוגע בהם מעל בקדשים" (עמ' 25). מכאן צומח החיוב להתנהג בכבוד לעולם הצומח – לא להשחיתו ולא לזרוע כלאיים, לעבדו ולשמרו. מעליו, צריך האדם האוניברסלי להקפיד על כבוד בעלי החיים – אסור לסרסם, לאכול אבר מן החי, לשתות את דמם או לעסוק בציד. מבחינה חיובית מוטל על האדם לכסות את הדם השותת מהם בזמן השחיטה, ואם הוא מבקש לאכלם יש לברור להם מיתה שאינה אכזרית (מכאן השלכה מעניינת על גישת היהדות לשיטת ההימום הנהוגה היום בעולם). גבוה מעל גבוה נמצא האדם האוניברסלי, שעל חייו וחירותו יש להגן מכל משמר. חל איסור על רציחה וגזל, עבדות וסחורה בבני אדם. צידה החיובי של תפיסה זו מחייב לפרות ולרבות, לעבוד וליצור, כמו גם להקים מערכת רווחה, "שתיתן את האפשרות לכל באי העולם ליהנות בשווה מן החיים ומכל מנעמיהם" (עמ' 32). חלוקת משאבים צודקת היא אפוא לדידו חובה דתית אוניברסלית.
מכאן צומחים עוד חיובים מוסריים של אדם לחברו: עליו לאוהבו כגופו, להעניק לו צדקה ולגמול עמו חסדים, על הבעל להתנהג בכבוד עם אשתו ועם בניו, ומעל הכול, מחובתם של בני האדם להקים מערכת משפט שתוכל לדון ולחנך לקראת מימוש הנהגות אלו.
הלכה אנטי־מלחמתית
הדת האוניברסלית שניסח הרב שפירא לא הצטמצמה לתחום האדם הפרטי אלא גם התרחבה ליחסים שבין האומות. הרב שפירא הושפע עמוקות מתוצאותיה של מלחמת העולם השנייה. רבים מבני משפחתו הרחוקה נרצחו בשואה, אך מצד שני הוא מצא תקווה במעורבותה של ארה"ב במלחמה ובהתגייסותה לטובת ההגנה על המדוכאים. רשמיהם של האירועים הללו השתלבו עמוק בתורתו.
כך, הוא קבע, לכל אומה נזקפת החירות לפתח לעצמה את הצביון המיוחד לה, ואין שום היתר לקחת מכל אומה שהיא את קנייניה או אדמתה בדרך של כיבוש. הדת האוניברסלית מחייבת כל עם לפתוח את דלתותיו בפני כל אדם המבקש להשתקע עמו, ושוללת מלחמה שלא לצורכי הכנעת כוחות הרע. במאמר שייחד לנושא המלחמה והשלום במקורות היהדות תיאר כיצד בתהליך התפתחותי הביעה היהדות את סלידתה ממעשי מלחמה וחתרה להביא לעולם שבו לא הכוח והברוטליות יקבעו את גורל העמים אלא הרוח.
הכול מתחיל בחוקים המקראיים אשר הופכים את מלחמות הרשות לדבר שכמעט שאינו אפשרי (בשל ההסכמה הרחבה הנדרשת לפתיחתה ובשל הפטור שניתן לרבים מאוד שאינם מסוגלים לעמוד בה), ממשיך בחזונות הנביאים אשר מנבאים על היום שבו "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", ומסתיים בעולמם של חז"ל אשר הופכים את הגיבורים הצבאיים של המקרא ליושבי בית המדרש, הנלחמים במלחמתה של תורה. לשיטתו, פרשנותם זו של חז"ל אינה מבטאת רגרסיה בעולמה של היהדות, כפי שרבים בתנועה הציונית טענו, כי אם התקדמות אבולוציונית של היהדות לקראת תפיסת המלחמה וכלי הנשק כרע שיש לבער מן העולם.
כאמור, לדידו של הרב שפירא לא מדובר כאן רק בדברי אגדה אלא בהלכה קונקרטית, המטילה הגבלות כבדות על האפשרות לנהל מלחמה. במאמר הזה, שנכתב כשנה לפני קום המדינה ופורסם בשנית בשנת 1975, הוא קבע כי "מלחמה איננה יכולה להתנהל נגד אומה שלא תקפה את ישראל או שחיה לאור היסודות הדתיים האוניברסליים… מאז חורבן מדינתה, ישראל איננה יכולה לנהל עוד מלחמות… כל ניסיון לכבוש את הארץ באופן מלחמתי הינו אסור באופן מפורש".
את האחריות להפצת ההלכה הזו, המגבילה את המלחמה ושואפת לביטולה, הוא הטיל על עם ישראל, לאחר שנחל אכזבה מאומות העולם:
הברוטליות של הציוויליזציה המודרנית הביאה אותנו למקום רחוק מההלכה האידיאלית של המלחמה. הלכה זו… היא מגדלור בעולם שחזר לברבריות פרימיטיבית אשר באופן בלתי קדוש מאוחדת עם שיטות אולטרא־מודרניות. אחד מהאסונות הגדולים של ההיסטוריה הוא שהציוויליזציה הנוצרית, אשר שאלה תכנים כה רבים מספרות האגדה היהודית, סירבה לקבל את ההלכה שלה…
העולם המודרני במיוחד שכח או סירב להכיר שהאומות בתוך גבולותיהן אחראיות לא רק לעצמן אלא גם למצפון של האנושות… העמדה של ישראל בכל הזמנים הייתה שזכויות האנושות חייבות להיות מוגנות בכל מקום על ידי מאמץ משותף של אנשי צדק, עם שימוש בכוח בעת הצורך. מסר זה הוא תרומה שעל ישראל להרים לעולם של מחר.
בניגוד לרש"ר הירש, שראה בהלכה מערכת של סמלים להפצת רעיונות מוסריים בקרב העולם, הרב שפירא ראה בהלכה תוכן ששייך באופן ממשי לכלל האנושות. בחזונו, העם היהודי הוא זה שאמור לשמש מועצת זכויות האדם של האנושות, הוא זה שצריך להוביל את המאבק העולמי נגד הפגיעה באקלים ובבעלי חיים, וזאת באמצעות נורמות הלכתיות ברורות וחותכות, שאותן הוא יונק מן התורה. בהצבת חזון זה תרם הרב שפירא תרומה חשובה לעולמה של האורתודוקסיה. הוא ביקש שתרים את ראשה מסוגיות היומיום שמעסיקות אותה, ותביט גבוה אל עבר החזון שלשמו נוסדה היהדות – להפיץ תורה באנושות. לתקן עולם.
