לא מפסיק לחפש

פרופ' קארל שטרן (משפטן ועיתונאי): הרב פרופ' השל, אחד השמות המפליאים ביותר בין ספריך הרבים הוא הספר: "אלוהים מחפש את האדם". האומנם מחפש אלוהים את האדם?

השל: כאן נמצא הפרדוקס. למעשה, אילו היה אלוהים מתייעץ איתי, הייתי אומר לו "מדוע יקר לך כל כך האדם?". הבשורה הגדולה ביותר של התנ"ך היא שאלוהים מתייחס לאדם ברצינות רבה. אלוהים ברא את אדם וחווה והם מיד נכשלו. הוא התאכזב מבריאתו, אך השאירם בין החיים. אחר כך הם ילדו שני בנים, בנים מוצלחים מאוד ללא ספק. אני בטוח כי הם זכו לחינוך מעולה, ואתה יודע מה עולל האח האחד לאחיו. אלוהים צריך היה למאוס בם. הוא אמר: "לא, אני אשמור על חיי המין האנושי. אני ממשיך ואחכה, אולי אזכה יום אחד לראות דור ישר בארץ".

בכל מהלך ההיסטוריה, כפי שעולים הדברים מן התנ"ך, נוחל אלוהים אכזבה אחרי אכזבה, אך הוא עדיין מצפה. מצפה לאנושות שתיכון על אדני הצדק והרחמים. מחפש את האדם.

עתה הבה ואומר לך: קיימות שלוש נקודות מהותיות. האחת, "אלוהים מחפש את האדם", הינה, בשבילי, המדרש לכל התנ"ך כולו. השנייה היא הביטוי למחשבת היהדות על מצבו של האדם בעולם. אם אלוהים כה מעוניין באדם, מדוע לא יהיה מעוניין יותר באנרגיה הקוסמית, למשל, או בטכניקה של האסטרונאוטים? במקום בכל הדברים הנשגבים הללו, הוא מתעניין באלמנות וביתומים בירושלים. אלוהיי, אילו היה שואלני, הייתי אומר לו, "הרי זה מתחת לכבודך. כלום נאה לך ריבון העולמים לדאוג לעניים, להתעניין באלה השקועים במצוקה?". הוא אכן דואג. האדם חשוב מאוד לאלוהים.

והנקודה השלישית היא בעצם טיבה של הדת. טיבה של הדת אינו מתמצה במאמץ האנושי לחפש את אלוהים. חושבני כי אלוהים מחפש את האדם יותר מכפי שהאדם מחפש את האלוהים. הוא אינו מניח לנו. במשך דורות, תקופות, מאות בשנים, ניסינו לכפור בקיומו של אלוהים כאילו אינו קיים כלל. אך למרות הכול, האדם עדיין מחפש. האדם עדיין מצפה. האדם עדיין כמֵה. תגלית חדשה נתגלתה לנו: האדם ללא אלוהים כמוהו כגווייה, כגוף ללא ראש.

שטרן: אך האדם, אם תסלח לי, מחפש גם מחמת טעמים אחרים; מחמת שהוא נתקל באבסורד מסוים, בחוסר מטרה. עשרה ימים לפני שנהרג מרטין לותר קינג, נאמת ואמרת: "מרטין לותר קינג הינו אות וסימן כי אלוהים לא זנח את ארה"ב של אמריקה". והנה הוא נרצח באופן האכזרי וחסר התכלית ביותר. שאלות מסוג זה מתריסות נגד האמונה. כיצד תסביר זאת אתה?

השל: אם נבין את התנ"ך כיאות נגלה כי אלוהים נוטל חלק בחיי האדם, וכי הוא נותן לאדם חופש. זו מתנה מפוקפקת ביותר, אך גם החשובה ביותר מכל מה שיש לו לאדם. האדם יכול לעשות הכול. כאשר הבן הראשון של הזוג הראשון החליט לרצוח את אחיו, הוא עשה את שעלה ברצונו לעשות. אלוהים לא התערב.

שטרן: אך כאן מתעוררת השאלה. אם אתה אומר שלו היה אלוהים משגיח על כל צעד שאדם עושה בחיים לא היו חייו חיים, מתעוררת השאלה: למה, אם כך, להתפלל לאלוהים?

השל: אין מטרתה העיקרית של התפילה לשטוח בקשות. המטרה הראשונה שלה היא לזמר ולשבח ולהלל, כיוון שתמציתה של התפילה היא השיר, והאדם אינו יכול לחיות ללא שיר.

אפשר והתפילה לא תצילנו. אך התפילה עושה אותנו ראויים להצלה. התפילה אינה בקשה. קיימת שותפות בין אלוהים לאדם. אלוהים זקוק לעזרתנו. הייתי מגדיר את האדם כצורך אלוהי. אלוהים רוצה באדם. בתוך ההיסטוריה אין האלוהים יכול לעשות את מלאכתו לבדו. הוא נתן לנו את החופש, וכל תקוותה של הגאולה בביאת המשיח נשענת על אלוהים ואדם. אנו חייבים לעזור לו. בכל מעשה שאנו עושים, אנו מעכבים או מאיצים את בוא הגאולה.

עימות עם האבסורד

תפקידנו בהיסטוריה הוא עצום. האבסורד, כן, ממלא תפקיד נכבד. למעשה, הוא האתגר הגדול ביותר לעצם הקיום, לא רק לדת. האתגר הגדול ביותר לכל הפעילויות – פעילויות פוליטיות, כלכליות, לכל רעיונות הקדמה – הוא בעימות עם האבסורד. ואילו נשאלתי מה משמעותו של אלוהים, הייתה זו שאלה קשה מכדי שאוכל להשיב עליה במשפט אחד.

שטרן: ובכן, אני שואל אותך. מה משמעותו של אלוהים?

השל: חושבני כי אלוהים אוהב את כל בני האדם. עמים רבים ואנשים רבים מודעים לגדולתו ולאהבתו. את אלוהים נמצא בלבבות רבים בכל העולם. אין הוא מוגבל לעם אחד, או לאומה אחת, ואף לא לדת אחת. אך עליך להבין, שוב, ונחזור לבעיית המיוחדות. מה הוא המיוחד שנתן לנו התנ"ך, אשר לא נמצאנו בשום מקום אחר? הייתי אומר כי זוהי ההכרה המיוחדת בגדולת האדם, בפוטנציאל העצום של האדם כשותף לאלוהים. רעיון זה, לדעתי, אינו בנמצא בשום מקום אחר.

שטרן: אך האם בא פוטנציאל זה שבאדם לידי ביטוי? דיברנו לפני רגע על מרטין לותר קינג. אתה היית פעיל בתנועה לזכויות האזרח מאז שנות השישים המוקדמות; צעדת בסֶלמה עם ד"ר קינג. יהיה מתאים להזכיר כאן כי כתבת על "המפלצתיות של חוסר השוויון". אך החברה האמריקנית הקשתה את יחסה בשנים האחרונות בכל הנוגע לשוויון במשרות, בשיכון, בבתי ספר וכן הלאה. כיצד מתיישבות עובדות אלה עם הגשמת הפוטנציאל?

השל: הן אתה יודע כי החיים הם דרמה – יש עליות ויש ירידות. כאדם המסור לאמונה התנ"כית, הייתי אומר כי האנושות ממשיכה לחיות הודות לוודאות כי יש לנו אב. אך יחד עם זאת עליי לזכור כי אם אלוהים איננו האב של כל בני האדם, הוא איננו האב של אף אדם. הרעיון לדון אדם על פי צבעו, אם שחור או חום או לבן, אינו אלא מחלת עיניים.

נביא מודרני והאחריות לבני אדם

שטרן: התפרסמת לראשונה הודות למחקרך על הנביאים. האם אפשר כי יגיע אלינו נביא מודרני, או שתופעה זו שייכת לתקופת התנ"ך בלבד?

השל: מושג הנביא הינו מורכב ומכיל, מעל לכול, שני עניינים עיקריים. הבשורה או המהות של דברי הנביא הם בכך שיש בהם דרישה חסרת פשרות, וכן מקורם מחוויה מסוימת שבה לא זכה אדם זולתו. הבה נתעלם מן העניין השני ונתרכז בראשון.

מה כה גדול בבשורת הנביא, בנביא כטיפוס? הייתי אומר כי הנביא הוא אדם המסוגל להחזיק את האלוהים והאדם במחשבה אחת באותו זמן, בכל הזמנים. כאן הגדוּלה וכאן המופלא שבו. פירוש הדבר הוא כי כל אשר אני מעולל לאדם, אני מעולל לאלוהים. כאשר אני פוגע בבן אדם, אני פוצע את אלוהים.

מחשבותיהם ובשורתם של הנביאים ממשיכות להיות כה משמעותיות כיום, עד כי אני מעז לומר – והיה לי ניסיון בנושא זה בעת קשריי עם פילוסופים מפורסמים רבים, שעה שאנו מתכנסים ודנים בבעיות חברתיות עכשוויות – כי מקור התקווה הסופי בשביל כולנו, יהודים, פרוטסטנטים, קתולים או פילוסופים חילונים, הוא, במפתיע, באחת התקוות שהובעו על ידי נביאי ישראל.

הייתי אומר כי רוחם של הנביאים, בשורתם, חיה מאוד כיום. אנשים מסוגם כורכים אהבה עמוקה מני ים, מחאה רבת־עוצמה ותוכחה כואבת – יחד עם תקווה שאינה יודעת כניעה. הנביא הוא עד למסתורין הגדול, או למה שהייתי מכנה המשמעות מעבר למסתורין. במובן זה הנביא עדיין חי וקיים וחייב להיות לנו לדוגמה.

שטרן: האם אתה מדבר על לידה מחדש של דעת הנביאים בפי בני זמננו, או שמא לא ייתכן כזאת?

השל: הרשה נא לי להביע כאן משהו אישי. כתבתי ספר גדול על הנביאים, ובאמת, ספר זה שינה את חיי. עוד מימי נעוריי הייתה בי אהבה גדולה ללימוד, להתבוננות. והמקום שבו העדפתי לבלות את זמני היה חדר עבודתי, בחברתם של ספרים, כתיבה וחשיבה. והנה למדתי מן הנביאים כי עליי להיות מעורב בענייני האדם, בענייני האדם הסובל. אינטלקטואלים רבים מאוד, אשר ייתכן והם בני סמכא גדולים בספרות, מעולם לא קראו את דברי הנביאים ומעולם לא הושפעו על ידם. ועובדה זו, אני מצטער לומר, גובלת באסון. המופת שלו אנו זקוקים היום הוא נביאי ישראל מאז.

שטרן: ובכן, האם אתה נביא? הן אתה היית לעיתים בין החושפים, במיוחד במה שנוגע למלחמת וייטנאם. דיברת רבות על נושא זה.

השל: לא אוכל לקבל דברי שבח אלה. די לי אם אומַר כי אני מבני הנביאים, כדברי האִמרה היהודית העתיקה: "הנח להם לישראל – אם אינם נביאים, בני נביאים הם". אף זו הצהרה כמעט יהירה לומר כי אני צאצא של הנביאים, על כן הבה נסתפק בתקווה ובתפילה כי אהיה ראוי להיחשב צאצאם של הנביאים.

 

השל עולה לישראל / עמיחי חסון

באחד הסיפורים החסידיים הקלאסיים, פונה הרבי מקוצק אל קבוצת יהודים חשובים ושואל אותם: "היכן נמצא אלוהים?". החסידים, משועשעים מהשאלה הפשוטה כל כך, עונים לו בפסוק מפורש שהיה שגור אצל הבעל שם טוב: "מלוא כל הארץ כבודו", אבל הרבי מקוצק מסרב לקבל את התשובה האוטומטית שלהם ומשיב לעומתה: "אלוהים נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס".

הרב פרופ' אברהם יהושע השל (1907, ורשה – 1972, ניו יורק) אהב לספר את הסיפור הזה. הפער בין אלוהים שנמצא "בכל מקום" לבין אלוהים שנמצא "בכל מקום שנותנים לו להיכנס" נפער בשלב מוקדם בחייו והיה לאחד היסודות שעליהם עומדת הגותו. כבן לשושלת אדמו"רים מבית חסידות רוז'ין, השל נולד אל תוך אתוס האהבה והחסד שלימד הבעש"ט, אך כבר מגיל תשע מצא את עצמו מושפע ממלמד קוצקאי, ודרישת האמת הקשה והתקיפה של קוצק המשיכה להטריד את נפשו (שנותיו האחרונות הוקדשו לחיבור שתי יצירות על "השרף מקוצק"). שני המודלים הרוחניים הללו שימשו אותו בניסיונו לחדש את רוח החסידות האותנטית בכרכים ובפרברים האמריקניים הגדולים של המאה העשרים. השל עשה זאת בדרכו העצמאית והחדשנית, אך המסר העקרוני שנשא היה ישן למדי: אלוהים אינו מילה ריקה.לכאורה מדובר באמירה אלמנטרית. אך מי שגדל במערכת חינוך דתית באשר היא, יודע שעל אף שבמערכות אלו קוראים ללא הרף בשמו של אלוהים – מעדיפים לא לדבר עליו. הוא נותר מושג ערטילאי, שיכול להכפיף לתוכו את האמונות התפלות ביותר ואת המושכלות המופשטות ביותר. במקום לעסוק בו לומדים תורה ומקיימים את הריטואל ההלכתי, את הפולקלור החברתי ואת הפוליטיקה של הדת. את אלוהים – כישות רלוונטית, חיה, שמנהלת דיאלוג עם המציאות – מעדיפים להשאיר מחוץ לעולם.

הפחד מא־ל רלוונטי הוא מובן. לעיתים קרובות, כשמזמינים את אלוהים להיכנס אל המציאות הוא עשוי להישבות בידי טרוריסטים בני כל הדתות שמותירים אחריהם שובל עכור של דם, שנאה, גזענות ורוע לב הנראה כאילו הוא מקבל את אישורו מן האל. פחד אלוהים להכניס את אלוהים. אבל השל מזכיר שלאנשים הללו אין שום זיקה עם אלוהים. הם עובדי אלילים. "כל אל שהוא שלי אך לא שלך, כל אל שאכפת לו ממני אך לא ממך — זהו אליל", מסביר השל ודורש מהמאמין יושר בהגדרת יחסו של הא־ל אל העולם שמחוץ לדת שאליה נולד: "אלוהים הוא האב של כל אדם, או שאינו אביו של איש. צלם אלוהים קיים בכל אדם, או אף לא באדם אחד". תזכורת פשוטה, גם אם קשה מאוד להתמודדות בעבור מאמינים הדורשים מונופול על העבודה הזרה שהוכרזה על ידיהם כאלוהים.

השל מציע לאדם להקשיב למציאות בתשומת לב ולנסות לברר דרכה מה הוא רצון הא־ל ומה הוא "תיקון העולם" הנדרש ממנו כאדם פרטי, כבן לעמו וכשותף בחברה האנושית. בניגוד לתפיסת הא־ל המנוכר והאדיש, מבקש השל לחזור ולקרוא בתנ"ך ובאלוהים שבו המעורב בקורות האדם, בין היתר בעזרתם של נביאים הנושאים את דברו. לדידו הנבואה לא פסקה והדיאלוג המקראי בין הא־ל לאדם ממשיך להתקיים לאורך הדורות בדרכים סמויות וגלויות. "האדם אינו לבדו", טען השל. הקריאה של הא־ל אל האדם, "איכּה?", עדיין מהדהדת מספר בראשית ועד היום. "כל הפילוסופיות אינן יכולות להישאר מה שהיו לאחר אושוויץ והירושימה", טוען השל, והשיחות עמו, המובאות ב"אדם מהלך בעולם", הן הזדמנות להיחשף למעט מהדרך שבה ביקש למצוא את אלוהים בעולם שאחרי מחנות ההשמדה ופצצות האטום.

*

הרושם שהשאיר השל בציבוריות האמריקנית לא התעמעם עם השנים: ספריו ממשיכים להשפיע על יהודים ועל שאינם יהודים, בתי ספר יהודיים פלורליסטיים נקראים על שמו והנשיא אובמה הזכיר אותו תדיר והניח את ספריו על המדפים בחדר הסגלגל של הבית הלבן.

אך בישראל נותר השל, עד לשנים האחרונות, דמות כמעט אנונימית. הוא הגיע לראשונה לארץ בשנת 1957 בהזמנת חברו זלמן שז"ר ושב לבקר בה מספר פעמים. המפגש עם המדינה הצעירה המם אותו ומאז שראה את התגשמותה בעיניו תפסה הציונות מקום בהגותו. לאחר מלחמת ששת הימים שב השל לבקר בישראל, הסתובב בירושלים וחווה בכותל המערבי חוויה רוחנית מכוננת שניתן לכנותה "חוויה מיסטית". בשובו פרסם את רשמיו בספר "ישראל – הד הנצח", שבו הכריז כי "ארץ ישראל ספוגה מאותה אכפתיות של אלוהים", והסביר מדוע אינו רואה סתירה בין תפיסתו האוניברסלית לבין יחסו לציונות.

שאיפתו של השל לעלות לארץ ולקבל משרת הוראה באחת האוניברסיטאות נתקלה בהתנגדות הממסד האקדמי בישראל. לא צלחו גם ניסיונותיו הרבים של תלמידו וידידו, הרב פרופ' פינחס פלאי, "להעלות ארצה" את ספריו של השל ואת בשורתו הרוחנית. פלאי אף הקים בירושלים את "מוסד אברהם יהושע השל", אשר עסק בתרגומם ובהוצאתם לאור של כתבי השל, והוא אשר ערך והוציא לאור בשנת 1975 את הקובץ "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" , הרואה אור בימים אלו תחת השם "אדם מהלך בעולם" ("ידיעות ספרים") בעריכה מחודשת של אמונה אלון ושלי. הודות לדור חדש של "סוכני זיכרון", ובראשם פרופ' אלכסנדר אבן חן וד"ר דרור בונדי, אנחנו עדים בשנים האחרונות לעיסוק נרחב בדמותו של אברהם יהושע השל ולהדפסת תרגומים חדשים לספריו.

שובו של אלוהים לשיח הלאומי מחייב להציג גם את תפיסתו של השל על אודות הא־ל ולא להותיר את הפרשנות הפונדמנטליסטית לבדה. קשיי הקליטה של תורות השל בארץ מובנים, אבל מותר להתפלל שהספר הדק הזה, מעין מבוא קצר וידידותי להגותו, יפעל גם הוא את פעולתו.