למרגלות חורב, הר הא־לוהים, מתאחד משה עם משפחתו לקראת קבלת התורה. חורב היה גם המקום שבו התאחד לראשונה עם אהרן אחיו טרם יצאו לשליחותם ועתה בפרשתנו נסגר המעגל למרגלות ההר, עם חזרתם של ציפורה ובניו של משה.
התורה חוזרת ומדגישה כי ציפורה היא אשתו של משה: "וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה"(שמות יח, ב), "וַיָּבֹא יִתְרוֹ… וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה"(שם, ה), "אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ… וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּה" (שם, ו). בתודעתה ובהשתייכותה, נשארת ציפורה קשורה למשה גם בהיעדרותו הארוכה. מסתימת הפסוקים בדבר היעלמותה נראה כי בחכמתה הבינה כי אל לה להישאר בצמוד למשה בעודו מתמודד עם קשיי ההנהגה הראשוניים מול פרעה והעם והלכה לה לבית אביה. אולי היה זה משום שזרותה עמדה לה לרועץ בקרב העם העובר שעבוד ומרורים שנחסכו ממנה, אולי משום שמשה היה זה שביקש לרכז את כוחותיו ומרצו לגאולת העם ולא יכול היה להקדיש עצמו גם לאשתו וילדיו. בין כה ובין כה, הברית שנכרתה בין ציפורה למשה ובינה לבין עם ישראל וא־לוהיו לא נשתכחה ממנה, והיא זו המחזירה אותה לעדת ישראל בטרם תיכרת הברית המשמעותית בקבלת התורה.
חתונת דמים
נישואיהם של ציפורה ומשה החלו בברית: "וַיֹּואֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתֹּו לְמֹשֶֽׁה" (ב, כא). רש"י מפרש ש"ויואל" משמעו "נתרצה", כאומר: נתרצה משה להתיישב ולהשתקע אצל יתרו. אך פירוש זה נראה קשה משום שההצעה הנדיבה להשתקע בבית יתרו צריכה הייתה להתקבל מיד על ידי משה התועה במדבר ומבקש מקלט מפרעה. ומה צריך היה ריצוי? לכן מוסיף רש"י ומביא את המדרש המבאר כי "ויואל" מתפרש מלשון "אלה", "שבועה": "נשבע לו שלא יזוז ממדין כי אם ברשותו". עתה מובן המשכו של הפסוק: "ויתן את צפרה ביתו למשה". יתרו המזהה במשה נאמנות רואה בו חתן ראוי לבתו.
הברית, אם כן, כרותה הן בין משה ויתרו והן בין משה וציפורה. גורלו נקשר בגורלה בשבועה ובברית. וכשמשה חוזר מהסנה בחורב ליטול את רשותו של חותנו לשוב למצרים, השבועה שבינו ובין יתרו הותרה אך לא זו המתחייבת לאשתו. לכן, כשמשה נפרד מיתרו הוא לוקח מיד את אשתו ובניו על החמור ופניהם מצרימה. אז פוגש אותו ה' ומבקש להמיתו.
כאן נכנסת לתמונה ברית קדומה יותר, ברית המילה. בדרך במלון מתגלה שברית המילה לא נעשתה לבנו של משה והיא מאיימת לשים סוף לשליחות בטרם החלה. דווקא ציפורה שאינה שייכת לעם ישראל ואינה מורגלת בברית המילה, שאותה כורתים התינוקות עם אביהם שבשמים, מבינה באחת מהי אבן הפינה החסרה בבניין השליחות העומדת לפתחם. הנבואה שמתנבא משה בדרך למצרים יש בה כדי לרמוז למשה על חסרון מעשה הברית: "כה אמר ה' בני בכרי ישראל" (ד, כב): הבנים – של ה' הם, ברית כרותה בינם לבין הא־לוהים. "שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הרג את בנך בכרך" (ד,כג). ההתחייבות לעבודת ה' מתחילה מינקות, עוד לפני התודעה העצמאית של התינוק.
אפשר רק לשער ולתהות האם שיתף משה את ציפורה בתוכן הנבואה, והיא זו שזיהתה בדברי ה' דברים המכוונים כאזהרה לבנה שלה ולמשה חתנה. בכל מקרה, מוכח ממעשיה כי ציפורה מבינה ומתעשתת מיד וכורתת את ברית המילה: "ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי" (ד, כו). במעשה זה הופכת היא לשותפה פעילה בברית ובשבועה הכרותה בינה לבין משה. לא עוד תוצאה של אלה שנשא משה לאביה יתרו אלא "חתונת דמים" בינה ובין משה.
מפגש משפחתי מחודש
בפרשתנו חונים ישראל לרגלי ההר אחר טלטלות השחרור מבית עבדים, הבהלה שאחזה בם על שפת הים, הישועה הגדולה בחצייתו וקשיי ההסתגלות למדבר. עת מנוחה והכנה למעמד הגדול של קבלת התורה. יתרו, המבין דבר ושניים בהנהגה ציבורית אך לא יודע כי העם עומד בפתחה של ברית חדשה, מרגיש כי זו העת המתאימה לחזור ולפגוש את משה ולהשיב לו את משפחתו.
יתרו מצהיר טרם בואו כי כוונתו בבואו לחזור ולאחד את ציפורה עם משה: "ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך ואשתך ושני בניה עמה" (יח, ו). משה מקבל בשורה זו בציפייה ושמחה וממהר להקדים ולצאת לקראת בני המשפחה. המפגש ביניהם מלא בחום ואהבה: "ויצא משה לקראת חתנו וישתחו וישק לו וישאלו איש לרעהו לשלום ויבואו האהלה" (יח, ז). הכתוב חסר את אותה חמימות ואהבה במפגש שבין משה לציפורה, אך יש להניח כי אם היה מתח וחוסר נעימות בינה לבין משה האווירה בפסוק לא הייתה חיובית כל כך.
כאמור, חורב הוא המקום לאיחוד משפחתי משמעותי בחייו של משה, באשר שם נפגש עם אהרן אחיו לפני היציאה ממצרים. עתה, לאחר שקיים ה' את השלב הראשון בהבטחה והוציא את עם ישראל ממצרים – שלב שלו ציפורה לא הייתה צריכה להיות שותפה משום שלא עברה את השעבוד – הגיעה העת לשלב כריתת הברית בין ה' ועמו. ציפורה שכרתה את הברית הקדומה, ברית המילה שנצטווה עליה אבי האומה, חוזרת כעת להיכלל בציבור שיעבוד את הא־לוהים על ההר הזה. בתודעתה ובשאיפותיה נפרדה ציפורה מאביה והייתה לחלק "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (יט ו).
