א. התירוץ האסלאמי למהומות – פעילות יהודית בתשעה באב סביב הר הבית
תרפ"ט: צעדת בית"ר לכותל בתשעה באב בקריאה לחופש פולחן במקום ולהפסקת ההתנכלות ליהודים בו, צעדה שבמהלכה הונף דגל ישראל, חוללה תסיסה ערבית נרחבת בטענה שאל־אקצה בסכנה ויש להגן עליו.
תשע"ט: עלייה חפוזה של יהודים להר הבית במהלך צום תשעה באב, להצצה קצרה אחרי שעות ארוכות של המתנה מחוצה לו, עוררה סערה אסלאמית גדולה ואף התפרעות בהר, תוך קריאה להגן על אל־אקצה מפני היהודים.
ב. המופתי ואנשיו מתאמצים להעצים את הלהבות
תרפ"ט: המופתי הירושלמי חאג' אמין אל־חוסייני ניצל את אירועי יום כיפור תרפ"ט בכותל (שבמהלכם הרסו הבריטים, תוך שימוש באלימות, מחיצה שהציבו היהודים במקום), לשלהוב ההמונים הערבים נגד היהודים. אלחוסייני כינס שוב ושוב אספות הסתה ברחבי הארץ, ויזם משלחות מחאה שטענו בדבר "מזימה של היהודים להשתלט על הארץ ועל המקומות הקדושים, ולחזור ולבנות את ההיכל במקום מסגד אל־אקצה". הוא אף הקים "אגודה להגנה על אל־אקצה ועל המקומות הקדושים לאסלאם" וקיים עצרות זעם תדירות בהר הבית, תוך נסיונות חוזרים בשלל דרכים להתנכל ליהודים המגיעים לכותל.
באוגוסט 1929, החודש שבמהלכו פרצו המאורעות, אף הכריז אל־חוסייני בדרשתו בהר ש"כל ההורג יהודי – מובטח לו מקום בעולם הבא". לפני פרוץ המהומות נשלחו כרוזים מירושלים לכפרי הסביבה, ובהם הוראות לעלות לעיר במטרה לפגוע ביהודים. הכרוזים נשאו את חתימתו המזויפת של המופתי, ככל הנראה במתכוון. מצד אחד הוא רצה להבהיר לאוכלוסייה הערבית שהוא העומד מאחורי ההוראות הללו, אך מצד שני הקפיד להותיר לו פתח מילוט במקרה שייחקר בידי השלטונות.
תשע"ט: אחרי פתיחת ההר ליהודים ביום ירושלים האחרון, אף שהוא חל במקביל לסיום הרמדאן, חשדו המוסלמים שכוונת הממשלה היא לאפשר עליית יהודים להר הבית גם בתשעה באב, למרות התנגשותו עם יומו הראשון של חג הקרבן – תאריך שבאופן מסורתי ההר סגור בו ליהודים. כדי למנוע בכוח עליית יהודים לאתר המקודש הורה המופתי הירושלמי מוחמד חוסיין על ביטול התפילות בכל המסגדים ברחבי ירושלים, וקיומן בהר הבית בלבד. כך הביאו הרשויות האסלאמיות להצפת ההר ב־60 אלף מוסלמים, שהיו אמורים למנוע ברגליהם כל אפשרות לפתיחת שער המוגרבים־הלל לכניסת יהודים למתחם.
כצעד משלים וחסר תקדים נדחתה תפילת החג המוסלמית בשעתיים, לשבע וחצי בבוקר, המועד שבו אמור ההר להיפתח לעליית יהודים בימים כתקנם. גם חמאס קרא מראש להמונים "להגיע למסגד אל־אקצה בכל ימי חג הקורבן, כדי לסכל את התוכנית של הקבוצות הציוניות הקיצוניות לקלקל את שמחת המוסלמים".
ג. טבחו ביהודים והצילו את אל־אקצה
תרפ"ט: העיתון "דבר" דיווח באותם ימים שלאחר תשעה באב תרפ"ט, שבקרב ערביי חיפה נפוצו שמועות שלפיהן היהודים הרסו את כיפת הסלע. במקביל פרסמה אגודת הצעירים המוסלמים בחיפה בשבוע שלאחר תשעה באב ובטרם פרוץ המהומות, כרוז שנועד ללבות את האש בקרב הערבים, תחת הכותרת "התנפלות היהודים על המקומות הקדושים למוסלמים":
"ליהודים יש שאיפה ישנה בנוגע למסגד אל־אקצה שלנו בירושלים", הוסבר שם, "המתבטאת בזה שהם באים אל הכותל המערבי ובוכים על היכלו ומלכותו של שלמה שאבדו להם לפי אמונתם. היהודים הורגלו לקיים אזכרה בכל שנה בירושלים, ובה הם מזכירים את חורבן מקדשם. הם בוכים בפני הכותל המערבי על תפארתם מתקופת דוד ושלמה שאבדה להם, ועל אשר לא יכלו להחזירה למרות חלוף הזמן.
"ביום חמישי, עשירי לחודש רביע אל־אוואל (תשעה באב תרפ"ט לפי התאריך האסלאמי; א"ס) הוא יום הזיכרון של חורבן מקדשם, הרשתה ממשלת ארץ ישראל ליהודים לערוך הפגנה גדולה בחצר אל־בוראק (רחבת הכותל) וברובעים המוסלמיים בירושלים. מאות מהם התאספו והלכו בהפגנה גדולה עם דגל ציוני עד בואם לאל־בוראק. שם נאמו נאומים מסיתים ופגעו בכבוד המוסלמים. הם קיללו בשווקים ובאל־בוראק את הנביא ואת האסלאם. הדבר הזה עורר את כעסם ואת רגשותיהם של המוסלמים, שהיו מוכרחים לענות למחרת בהפגנה, התאספו ביום שישי במסגד אל־אקצה ונשבעו פה אחד בא־ללה להגן על כבוד המקומות הקדושים עד טיפת דמם האחרונה. אחר כך יצאו אלפי המתפללים בהפגנה גדולה, בתפילה, בשירה ובקריאות 'א־ללה אכבר', 'א־ללה אכבר'".
בסיום הדברים טרח הכרוז להוסיף כמס שפתיים לעיניהן הבוחנות של השלטונות, ש"למרות ההתנפלויות על המוסלמים, על ארצם וקודשיהם, ואף על פי שההתנפלויות האלה מעוררות אותם לנקמה, עלינו להיות שקטים" (התרגום מתוך עיתון "הארץ", 2.9.1929)
תשע"ט: החזית העממית לשחרור פלסטין הגיבה עוד במהלך יום ראשון שעבר, יום הצום היהודי, ש"אירועי היום בהר הבית לא יעברו בשתיקה". בכיר חמאס עיזת רישק הוסיף: "כל האופציות פתוחות בפני עמנו להגן על עצמו, אדמתו והמקומות הקדושים שלו בכל אמצעי, להשיג את זכויותיו החוקיות נוכח ההסלמה בפשעי הכיבוש בירושלים ובאל־אקצה". חמאס עצמו שיגר הודעה: "אנו מזהירים את ישראל שכל תוקפנות כנגד מסגד אל־אקצה היא תוקפנות נגד האומה כולה". בג'יהאד האסלאמי שיגרו הודעה משלהם: "ישראל נושאת באחריות המלאה על פשעיה נגד העם הפלסטיני. הפגיעה בצעירים הזועמים נגד המצור, התוקפנות והפריצות למסגד אל־אקצה, הן חלק מהמלחמה שהוכרזה נגד עמנו".
ד. יוצאים מההר ומסתערים בסכינים שלופים
תרפ"ט: מאורעות הדמים החלו להתגלגל מהר הבית. ביום שישי י"ז באב תרפ"ט, 23.8.1929, נהרו להר אלפי ערבים. רבים מהם הגיעו כשהם חמושים במקלות ובסכינים. הדרשן בהר הסביר שעל המוסלמים להילחם ביהודים עד טיפת דמם האחרונה. בשעה 11:00 נשמעו על ההר עשרות יריות, שנועדו כנראה להתסיס את ההמון. מאות מוסלמים יצאו מההר אל השוק הערבי והחלו לתקוף עוברי אורח יהודים. המונים חמושים בסכינים יצאו משער שכם והסתערו על בתי היהודים בסביבות רחוב הנביאים. 19 יהודים נרצחו שם, ובתים רבים בשכונה, בהם בית כנסת – הוצתו. המוסלמים תקפו שכונות נוספות בירושלים: מאה שערים, בית וגן, שכונת הבוכרים, בית הכרם, תלפיות ורמת רחל. למחרת התפשטו הפרעות לחברון, שם נרצחו בחייתיות 67 יהודים בתוך כשעתיים. יישובים יהודיים נוספים הותקפו, ובסופו של שבוע דמים נמנו ברחבי הארץ 133 נרצחים יהודים ו־339 פצועים.
תשע"ט: עם סיום התפילה המוסלמית בבוקר חג הקרבן התרוקן ההר ממרבית המוסלמים, אך כאלפיים מהם נותרו להתגודד סביב שער המוגרבים־הלל במטרה לחסום כל אפשרות לפתיחת השער. בין החוסמים היה המופתי הירושלמי וכן ח"כ אחמד טיבי, והאירוע כולו הוקרן בשידור חי ברשתות הפלסטיניות. המשטרה פיזרה לבסוף בכוח את ההתקהלות, בעזרת אמצעים לפיזור הפגנות, לא לפני שהנוכחים במקום החלו להתפרע והשליכו אבנים, כיסאות ושאר חפצים לעבר השוטרים. ארבעה שוטרים נפצעו קל, וכ־15 מקרב המתפרעים פונו לבתי חולים. ברשתות הפלסטיניות הופץ סרטון שבו מוצגים המתפרעים בהר תחת הכותרת "הפלסטינים מקריבים את דמם למען מסגד אל־אקצה".
ארבעה ימים אחרי צום תשעה באב, יצאו מהר הבית שני קטינים בני 14, נסים אבו־רומי וחמודה א־שייח, כשהם חמושים בסכינים שאותם הכניסו לשטח ההר בהיעדר גלאי מתכות בשערי הכניסה המיועדים למוסלמים. הם תקפו שוטר ופצעו אותו באופן בינוני. אבו־רומי חוסל בירי של קצין משטרה שהיה במקום, וא־שייח נפצע קשה.
למחרת, יום שישי, התרחש פיגוע דריסה סמוך ליישוב אלעזר שבגוש עציון. אח ואחות, נעם ונחום נביס, נפצעו בפיגוע, כאשר מצבו של נחום עודנו אנוש. חמאס הגיב לפיגוע בהכרזה: "הזעם הגובר בקרב עמנו, ופעולות הדקירה והדריסה בירושלים ובגדה הכבושות, הן תגובה על הפריצות החוזרות ונשנות למסגד אל־אקצה ופשעי הכיבוש הנמשכים, ותוכניות ההריסה והייהוד".
ב־17.8 שוגר מעזה טיל לעבר שדרות, והוא יורט בעזרת כיפת ברזל. שברי הטיל נפלו לחצר בית בשדרות והביאו לנפגעת חרדה. במקביל בוצע ניסיון חדירה של חמישה מחבלים חמושים מרצועת עזה לשטח ישראל. בנס הם אותרו מבעוד מועד וחוסלו. פצצת מרגמה נוספת נורתה לנחל עוז ביום רביעי השבוע, 21.8.
במקביל, ביום רביעי ניסה פלסטיני לחנוק חייל בחוט של מטען סלולרי במעבר הגבול לירדן בגשר אלנבי. הודעת חמאס הזהירה את ישראל: "ירושלים היא קו אדום, כל תוקפנות כלפי מסגד אל־ אקצה תביא לפיצוץ המצב". בהמשך לכך קרא הארגון לקיום יום זעם היום, יום ו', תחת הכותרת "הנני לפקודתך, אל־אקצה".
ה. יהודים מאשימים יהודים באחריות לזוועות
תרפ"ט: באופן די מדהים, במקביל לספירת החללים מצאו גורמים בציבור היהודי זמן לכוון את האש כלפי פנים. בן־גוריון האשים את בית"ר שיזמה את התהלוכה לכותל, בחרחור מדנים אשר לטענתו הובילו לפרעות. גם גורמים נוספים בשמאל של העידן המרוחק ההוא האשימו את תנועתו של זאב ז'בוטינסקי באחריות לטבח. בספר "דברי הימים למלחמת השחרור" (הוצאת שלח תשי"א) – ספר שמגולל את גרסת המחתרות לאירועי טרום המדינה – נכתב בהקשר זה: "הסוכנות היהודית טענה שהפגנה זו [תהלוכת בית"ר לכותל בתשעה באב; א"ס] גרמה לפרעות הערבים כעבור שבוע". בספר מופיע גם המשפט הבא: "הסוכנות שמחה למצוא בבית"ר שעיר לעזאזל כדי לחפות על כשלונה של ההגנה במניעת הטבח בחברון, במוצא ובצפת".
תשע"ט: גם הפעם הזאת היו מי שהטיחו את האשמה במהומות הערביות דווקא בצד היהודי. חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון הגדילה לעשות ובעיצומו של הצום, עוד טרם פתיחת ההר ליהודים, הזהירה מפני נקיטת הצעד הזה: "המשטרה צריכה לדעת שניצול חופש הפולחן כדי לייצר פרובוקציות, לקדם אג'נדה פוליטית לאומנית ולהתסיס את הרוחות בירושלים הוא מסוכן, ולכן אל לה להתיר עליית יהודים להר".
כתב "הארץ" ניר חסון התבטא בטוויטר אחרי פיגוע הדקירה בשער השלשלת: "ביום שני כתבתי שהכנסת היהודים להר הבית בחג הקורבן תוך שימוש בכוח תעודד קיצוניים. היום שני ילדים רצים אל שוטר עם סכין. אם אני אכתוב עכשיו שיש קשר בין הדברים יאשימו אותי בהצדקת הטרור. אז רק שאלה: כמה פעמים זה צריך לקרות כדי שאפשר יהיה לקבוע שיש קשר בין התנהלות כוחנית בהר לבין פיגועים?
"כמה שנאה, כמה גזענות וכמה עיוורון אנחנו צריכים כדי לא לעצור רגע ולשאול למה ילד בן 14 רוצה להתאבד?", הוסיף. "ומה האחריות שלנו לכל זה? בכל פעם שאנו, בעלי הזכויות, משנים את הסטטוס־קוו באותו מקום, אנשים נפצעים ומתים. אפשר לעלות עם טנק או עם שה לעולה לאותו מקום, אבל יש לזה מחיר. היום שילמו את המחיר הזה שוטר אחד ושני נערים. עכשיו תמשיכו".
ואביב טטרסקי, מעמותת "עיר עמים", כתב בפייסבוק בסיומו של תשעה באב: "לישראל היתה ברירה – לכבד את עיד אלאדחא (חג הקרבן; א"ס) או לפעול בכוח. הווקף וחלקים גדולים מקרב הציבור המוסלמי לא רצו שיהודים ייכנסו להר בעיד אלאדחא. סתם צרות עין ועוינות ליהודים?
"מבט הוגן יותר יראה בקלות שיש גם מידה של הצדקה להתנגדות המוסלמית. אפשר להבין למה מאה אלף מוסלמים מעדיפים שלא יסתובבו ביניהם פעילי מקדש מלווים בכוחות חמושים, ויתנו להם לחגוג בחופשיות את יום חגם. כששרים בממשלה אומרים שוב ושוב שצריך לבנות את בית המקדש, אז אפשר להבין למה מוסלמים ירגישו שכל מהלך ישראלי חד־צדדי הוא חלק ממזימה מרחיקת לכת".
