פרשת ראה: האהבה שמאחורי הקנאה

לראשונה נקלעתי אל התנ"ך / ואני ילד רך / בתנ"ך בתמונות דורה. / שם ראיתי חזיונות, מראות נוראיים: / מלך נופל על חרבו, מלך / מטיל חנית במנגן. נער / מניף ראש נפיל כרות, בחור / משסע אריה, ערים נופלות. / נודע לי כי התנ"ך הוא מקום מלא מראות / זוועה מרהיבה ומתוחה.
(מאיר ויזלטיר, "תנ"ך בתמונות", דבר אופטימי עשיית שירים, תל אביב תשל"ו, עמ' 107־106).

התיאורים הפלסטיים במקרא של ראשים ערופים, איברים כרותים או גוויות תלויות לראווה מעוררים שאלות בקרב הקוראים. הצגת דמותו של הילד הרך, בשירו של ויזלטיר, המעיין בתנ"ך המצויר של גוסטב דורה ונגלות לעיניו תמונות קשות ו"זוועות מרהיבות" מחדדת את השאלה המוסרית הקשה העולה מהמפגש בין עולם הערכים של הקורא המודרני לבין תיאורי האלימות הקשים במקרא.

כך עולה גם בפרשתנו. ספר דברים מאופיין מצד אחד באופיו החברתי־מוסרי, בדאגה לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, אך בהקשר לעבודה זרה מבטא ספר דברים עמדה קיצונית וחסרת פשרות.

עונש קיצוני

בפרשת ראה מצווה התורה לנתץ את מזבחות העבודה הזרה, לשבר את מצבותם, לשרוף באש את אשריהם ולגדע את פסילי אלוהיהם (יב, ג). התורה מדגישה כי יש לפעול באלימות קשה לא רק כלפי הגויים אלא גם כלפי בני ישראל העובדים לאלילים. בפרק יג מתוארים שלושה מקרים שבהם מנסים אנשים מקרב העם להסית ולהדיח את אחיהם לעבוד אלוהים אחרים. במקרה הראשון מדובר בנביא או חולם חלום אשר מסית את אחיו לעבוד עבודה זרה ואף מגבה את טענתו בהצגת אות ומופת (ב־ו). במקרה השני המסית הוא קרוב משפחה או ידיד נפש הפועל בסתר (ז־יב), והמקרה השלישי עוסק בעיר שלֵמה שהודחה לעבוד עבודה זרה (יג־יט).

דינה של עיר הנידחת הוא החמור מכולם (יג, טז־יח):
הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב. הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱ־לֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

קשה שלא לחוש בדיסוננס שנוצר בין אזכור הרחמים ובין הדין הקשה ואולי אפילו האכזרי, הכולל עונש קולקטיבי אשר חל על כל יושבי העיר, על בהמתה ועל שללה, אשר יש לקבוץ אל תוך רחובה ולשרוף באש. עונש קיצוני זה הוא שמתואר בתור מה שעתיד להשיב את חרון אף ה'.

בגידה בא־לוהים

במקומות נוספים במקרא אנו מוצאים כי חרון אף ה' קשור בקנאתו לעבודה זרה, ואילו השבת חרון אפו מתרחשת רק לאחר מעשה של הרג או אלימות. כך, לדוגמה, מופיע ביטוי זה לאחר חטא העגל, כאשר מתפלל משה ומבקש מה': "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות לב, יב). לאחר מכן אוסף משה את בני לוי ומצווה עליהם: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ" (שם, כז).

השבת חרון אף ה' נזכרת גם בקשר לעוון בעל פעור, שם מצווה ה' את משה: "קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל", ובעקבות זאת מצַווה משה את שופטי ישראל: "הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר". אולם, מעשהו של פינחס אשר דוקר ברומח את איש ישראל ואת האישה המדיינית הוא שבסופו של דבר משיב את חמת הא־ל: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה, יא).

חומרת העונש המוטל על בני ישראל העובדים עבודה זרה משקפת את החומרה שבה נתפס חטא זה במקרא. עבודת א־ל אחר כמוה כבגידה בה' ולפיכך עונשה מיתה.

עומק הקשר

הצגת דמותו של הא־ל בתור א־ל המקנא לעבודה זרה, אשר יש להשיב את חמתו באמצעות הרג, קשה לעיכול לקורא המודרני. אולם כדאי לזכור מה הצד השני של אותו המטבע: הצגת הקב"ה בתור מי שמקנא לעמו ורואה את העבודה הזרה כבגידה משקפת דווקא את הקשר העוצמתי של הקב"ה לעם ישראל, קשר המושתת על אהבה עזה. אהבה זו נזכרת רבות בספר דברים, כך לדוגמה: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים. כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם" (דברים ז, ז־ח). הא־ל המקנא לעמו אשר עובד עבודה זרה הוא גם הא־ל אשר חושק בנו ואוהב אותנו.

רוח סתווית של חודש אלול כבר מנשבת באוויר. בשבוע הקרוב חלקנו כבר נקום לפנות בוקר לומר סליחות, ואני אשמע את ילדי הקטן מסתובב בבית ומפזם בקולי קולות "אדון הסליחות, בוחן לבבות". בימים אלו של "אני לדודי ודודי לי" נזכור כי הקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא קשר המבוסס על אהבה עזה: "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" (שיר השירים ח, ו־ז).