לא קל לקבוע פגישה עם פרופ' יהושע בלאו: סדר יומו עמוס, והוא ממשיך לעבוד גם כעת, כמה שבועות לפני יום הולדתו המאה. "אבל עכשיו אני עובד קצת פחות", הוא אומר כשאנחנו נפגשים בדירתו בירושלים – ספרייה גדולה, יצירות אמנות מעטרות את הסלון, ועל המקרר תמונות של הילדים, הנכדים והנינים – ומסביר שהוא מחליף את המחשב הנייח במחשב נייד, מה שמקשה עליו להשלים את שני הספרים שהוא עובד עליהם בימים אלו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: בין קודש לחולי: החרדים ואנחנו – על פי תהום
– כניסה ללא אשרה, השקעה כלכלית נרחבת: השלום עם האמירויות מתממש
– תלוי בעיקר בנו: רצח הנשים הוא קריאת השכמה
ביקשנו לשוחח עם בלאו, פרופסור אמריטוס בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית, חתן פרס ישראל, חבר האקדמיה הלאומית למדעים ולשעבר נשיא האקדמיה ללשון עברית, על תחנות שונות ואירועים מרגשים בחיים שמתפרסים על פני מאה שלמה, כשלצדו של בלאו יושבת כל העת רעייתו שולמית, בת ה־96, מאזינה לשיחה ומתקנת מדי פעם, מזכירה דברים שנשמטו.
אתה חולה רוח
בלאו – איש שיחה עירני, חד כתער ולפרקים גם משעשע – מתחיל מעיירת ילדותו. הוא נולד בספטמבר 1919 בעיר קלוז' (קלויזנבורג) שבטרנסילבניה, עיר שנמצאת כיום בצפון־מערב רומניה, ובעבר הייתה חלק מהונגריה. "יהודי הונגריה התחלקו אז, מבחינה סוציולוגית, לשתי קבוצות", מסביר בלאו. "'יהודים שלמעלה' ו'יהודים שלמטה'. היהודים שלמטה היו חסידים שבאו מגליציה, לא ידעו הונגרית טובה ודיברו יידיש. היהודים שלמעלה היו יהודים שהיידיש שלהם מתה, ודיברו ביניהם גרמנית לא כל כך מושלמת והונגרית טובה מאוד.
"אבי היה עיתונאי הונגרי־יהודי, והמשפחה הייתה אורתודוקסית, ומבחינות מסוימות גבולית. אבי הלך בתלם שלו, ומכיוון שבאנו ממשפחה מיוחסת זה התקבל ומה שעשינו היה בסדר. למשל, הוא התחתן עם אישה גליצאית, אמא שלי, שברחה מהרוסים במלחמת העולם הראשונה ופגשה את אבי בווינה. עבור היהודים ההונגרים להתחתן עם אישה מגליציה נחשב לפחיתות כבוד, אבל לא אצלנו.
"הילדות שלי הייתה מאושרת, עד גיל 12. במשך ארבע שנים למדתי באותו בית ספר, ואהבתי את שיעורי הדקדוק הרומני שלמדנו. אני זוכר שפעם שאל אותי אבא איך היה השיעור, ואמרתי: 'היה שיעור נהדר'. מה לימדו, שאל אבא, וכשעניתי: 'דקדוק', אבא אמר: 'אתה חולה רוח'. אולי שם נולדה האהבה שלי לדקדוק. בגיל עשר עלתה השאלה לאיזה בית ספר תיכון אלך, משום שלא היה תיכון יהודי. אבא החליט שאסע לבודפשט פעם בשנה, אֶבחן באופן אקסטרני, ובכל שאר השנה אהיה בבית. הייתי מאושר עד הגג. קראתי ספרים, היה לי המון פנאי, ולמדתי אולי חצי שנה בשביל הבחינה. אמא הייתה מודאגת מכך שאני נמצא לבד ולא מתחבר לאנשים, אבל אני עצמי לא הרגשתי חסך. אני אוטרקי".
מה קורה בגיל 12?
"אבי החליט שנעבור לאוסטריה, בעקבות המשברים הכלכליים שהתחילו לפקוד גם את רומניה. התגוררנו בעיירת קיט קטנה ליד וינה, שתושביה היו אנטישמים מובהקים במשך עשרה חודשים בשנה, ובחודשיים של הקיץ טענו שהם לא אנטישמים, כי אז היהודים היו באים לקיט. אגב, גם בחודשיים האלה הם היו אנטישמים. בכל מקרה, לא הרגשתי טוב בבית הספר. המורים אהבו אותי, אבל הקשרים עם התלמידים האחרים לא היו טובים. ב־1937 נבחנתי בבחינת בגרות, ועלתה השאלה מה אלמד. אבא החליט, בעצה עם אחד הגיסים, שאלך לבית מדרש לרבנים בווינה, שהלימודים בו כללו גם דוקטורט, ושבמקביל אלמד ערבית. הוא אמר: 'אם תישאר באוסטריה תהיה רב, ואם תעלה לארץ ישראל תדע ערבית, כי בארץ צריך לדעת ערבית'".
בלאו התקבל לבית המדרש לרבנים בזכות הבקיאות שלו בגמרא, ובד בבד החל ללמוד ערבית. כעבור סמסטר אחד, הוא אומר, ידע דקדוק ערבי, אך אוצר המילים שלו היה דל. כשהעננים מעל אירופה מתחילים להתקדר, בלאו ומשפחתו מנסים לברוח. ב־12 במרס 1938 סופחה אוסטריה לרייך השלישי. "היה קשה לראות איך וינה הסוציאליסטית, האדומה, פתאום שוכחת את כל האודם שלה", מספר בלאו, "איך אנשים שגדלו יחד עם יהודים לא אומרים שלום ליהודי ועוברים לצד השני של הכביש. אז למדתי שאסון קטן לפעמים שווה יותר מאסון גדול. כשאבא ראה את מה שנעשה, הוא החליט שנעזוב את אירופה. אותה רדיפה שהייתה באוסטריה ב־1938, חצי שנה לפני ליל הבדולח, הייתה מתנה בשביל כל אלה שיצאו מאוסטריה ונסעו מספיק רחוק כדי שמשוגע כמו היטלר לא ישיג אותם".
הפעם נפל הפור על פלשתינה. "היו לכך כמה סיבות", משחזר בלאו. "אחת הסיבות הייתה שאבא שאל מה אני רוצה לעשות, ואמרתי שערבית מוצאת חן בעיניי, ואני רוצה להמשיך, ולכן צריך לנסוע לארץ ישראל. הערבית משכה אותי בגלל הסדר שלה, היא שפה מאוד מסודרת. אני מאוד נוטה לאריתמטיקה, ובבית הספר הצטיינתי בתחום הזה וכמעט הלכתי ללמוד אותו. מצאתי את האריתמטיקה בערבית, והיא משכה אותי. אבל הייתה עוד סיבה שבגללה נסענו לארץ ישראל, והיא שהיו כאן בני משפחה שלנו. אגב, יש לי דודה שעוד חיה כאן. היא האחות הקטנה של אמי, ומבוגרת ממני בחמש שנים, בת 105".
שז"ר אכל כשר
השבועות שלפני עזיבת וינה היו מתוחים ודרמטיים. בעקבות עצה של הרב משה רוזן, לימים הרב הראשי של רומניה, פנה אביו של בלאו לשגרירות יוון בווינה, שם, כך נודע, מחלקים ויזות. "והנה סיפור שאף אחד לא יאמין לו", אומר בלאו. "אבא עלה במדרגות וראה שהקונסוליה סגורה. הוא צלצל בפעמון, יצא איש ואמר: 'אנחנו סגורים', וסגר את הדלת. אבא מתחיל ללכת, ופתאום הדלת נפתחת שוב, והאיש אומר: 'בוא'. אבא עולה, האיש נותן לו ויזות, סוגר את הדרכון ואומר לאבא: 'אתה דומה כל כך לאבא שלי'. אפשר להאמין לזה? לא. אבל זה מה שקרה".
המשפחה נסעה לפלשתינה דרך איטליה, באונייה שבה נסעו באי הקונגרס הציוני, האחרון לפני פרוץ המלחמה. "רובם היו במחלקה הראשונה, שלא הייתה כשרה", אומר בלאו, "חוץ מאחד, רובשוב, לימים זלמן שז"ר, שירד אלינו למחלקה השנייה, שר שירים ואכל אוכל כשר. בחוף של ארץ ישראל קיבל את פנינו אחד הדודים, הסתכל עלינו ואמר משהו שלא אשכח כל ימי חיי: 'ארבעה אנשים כל כך לא־יוצלחים, והנה הגיעו'".
עם בואו לארץ שכלל בלאו את העברית שלו, ובין היתר קרא את "סיפור פשוט" של עגנון עם מילון. מילים אחרות למד ביום־יום. את המילה 'אחוז', למשל, למד דרך הפסוק מספר במדבר, "תיקח אחד אחוז מן החמישים". את המילה 'כרטיסייה' לימד אותו נהג אוטובוס יקה. "עליתי לאוטובוס וראיתי שיש כרטיסיות, אבל לא ידעתי איך קוראים לזה", הוא מספר. "אמרתי לנהג: 'תן לי בבקשה צירוף של נסיעות', והוא אמר לי במבטא יקי כבד: 'אנחנו קוראים לזה כרטיסייה, אבל בעוד חודש אתה תדבר עברית יותר טובה ממני'. כך למדתי. כשהגעתי לירושלים בנובמבר 1938 דיברתי עברית, חוץ מדבר אחד. הייתי פליט, ומיהו פליט? אדם שאיבד הכול, חוץ מהמבטא שלו. לי היה המבטא ההונגרי".
בלאו החל ללמוד לתואר שני בשפה וספרות ערבית, מקרא ולשון עברית באוניברסיטה העברית. האוניברסיטה הייתה מורכבת מסטודנטים פולנים שלמדו בגימנסיות "תרבות" ברחבי פולין, לצד סטודנטים יקים ועיראקים. תוך שלוש שנים וחצי סיים את התואר. "יש לי הרבה תכונות שלילות, אבל אחת התכונות הטובות שלי היא שאני מסיים דברים", הוא אומר. "אני מסיים לכתוב ספרים, יש לי תחושה טובה מתי מאמר או ספר הגיע לבשלות ואפשר לסיים אותו. תוך שלוש שנים וחצי, בתענית אסתר 1942, סיימתי את התואר.
"לימודי הערבית לא היו קלים. הייתי צריך לעבור בחינת קבלה, אך ידעתי בעיקר דקדוק, וכמעט לא הכרתי מילים. ניגשתי למי שיהפוך לאחד ממוריי הגדולים, פרופ' דוד צבי בנעט, איש גדול, מוזר כמו שרק פרופסור גרמני יכול להיות מוזר, ידען עצום שאהבתי אותו מאוד, והוא נתן לי טקסט ואמר: 'אתה תתרגם, ואחר כך תקרא לפי הדקדוק'. אמרתי לו שאני לא מכיר מחצית מהמילים, והוא אמר: 'בשביל זה אני כאן'. הוא אמר לי את המילים, קראתי, תרגמתי בלי שגיאה אחת והתקבלתי".
בין המורים שלו במקרא היו פרופ' משה צבי סגל ופרופ' מ"ד קאסוטו, ובלאו מדבר עליהם בגעגוע. "קאסוטו היה איש מלא השראה", הוא מספר. "השיעורים היו מעניינים ביותר. אני זוכר, למשל, שהוא לימד אותנו את הפסוק 'השמיים מספרים כבוד א־ל', והרי כמה פסוקים אחר כך כתוב 'תורת השם תמימה'. מה הקשר בין שני אלה? קאסוטו לימד אותנו שבאוגריתית, כשמתארים את העולם מיד מדברים גם על אהבת האלילים".
לימודי המקרא יצרו גם קונפליקט אמוני?
"בוודאי. למדתי על סתירות, על הבדלי נוסחים. הפתרון שלי עד היום הוא שאני יודע שיש כאן משהו אמיתי, כך אני מרגיש, גם אם אני לא יודע בדיוק להגיד מהו. יש כאן בוודאי השראה א־לוהית, אפילו אם אני לא יודע לשים את האצבע עליה. ובכלל, היה לי מאוד חשוב שהצאצאים שלי יהיו דתיים, ולא אהבתי את התקופה שבה היה לחץ אנטי־דתי קיצוני בארץ, בשנות החמישים. אני הסתדרתי ולא סבלתי מזה כל כך, אבל ראיתי את זה מסביבי וזה לא היה נעים".
פצצת סירחון בכיתה
אחרי לימודי התואר השני החל בלאו ללמד בתיכון, לגמרי במקרה. התוכנית המקורית הייתה להיות גפיר, שוטר במשטרת היישובים העבריים. "אבל זה לא הצליח, למזלה של המשטרה", הוא צוחק. "הלכתי להירשם לתפקיד, ובסוף אמרו לי: 'תן לנו תמונה'. אמרתי שאין לי תמונה, ושלחו אותי להצטלם ולחזור. חזרתי הביתה, ואז הגיע טלפון וסיפרו שמחפשים מורה בבית ספר 'מוריה', לימים צייטלין, בתל אביב. לא רציתי, התביישתי לעמוד בפני כיתה. ותחשוב שאם הייתה לי תמונה כל זה לא היה קורה. אבל כך זה היה.
"אחרי שנה וחצי קרה מקרה – אחד התלמידים שם פצצת סירחון בכיתה. סגרתי את כל החלונות והדלתות, והמשכתי ללמד. מאז נהיה לי טוב בבית הספר. קרה לי שם עוד דבר גדול: פגשתי את מי שתהיה אשתי, שולמית. היא התחתנה איתי בין היתר בגלל שהייתי מורה. שולמית עצמה הייתה מורה, והיא ממש נולדה לזה, ומעולם לא הסכימה להיות מנהלת או מפקחת, רק ללמד, והיא לימדה מדהים. היא הכניסה לראשה שהיא רוצה להתחתן עם מורה, וכך נישאנו".
כעבור שנתיים בבית הספר הרגיש בלאו שהוא מתחיל לשכוח את הערבית שלמד באוניברסיטה, ואז החליט לכתוב דוקטורט. יחזקאל קוטשר, לימים בלשן ופרופסור באוניברסיטה העברית, לימד גם הוא בצייטלין באותה תקופה, והציע לבלאו לכתוב על דקדוק הערבית היהודית. בלאו התלהב, והפך את הערבית־יהודית למרכז עניינו ומחקרו.
"זו שפה של אנשים ששקעו בתרבות הערבית העילית ורצו לכתוב ערבית קלאסית וספרותית", הוא מסביר, "אבל מסיבות שונות זה לא מצליח, ועל כן נכנסים לשפה שלהם יסודות ניאו־ערביים, כלומר כל הדיאלקטים הקיימים. בערבית־יהודית ישנם כל הצירופים האפשריים של ערבית קלאסית עם ניאו־ערבית. יש שכותבים בסגנון שכמעט כולו קלאסי ורק קצת ניאו־ערבי, יש שהשפה שלהם היא חצי קלאסית וחצי ניאו־ערבית, ויש שרובה ניאו־ערבית ומיעוטה ערבית קלאסית. זה משתנה מכותב לכותב, ומסוגה לסוגה בטקסטים של אותו כותב, וכמעט הכול באותיות עבריות".
את הדוקטורט השלים ב־1948, כמה חודשים לפני המלחמה. מורו, פרופ' בנעט, קיבל את העבודה והציע לבלאו להוסיף לה מילון ערבית־יהודית, אך בלאו הרגיש שהמשימה מורכבת מדי. ארבעים שנה לאחר מכן פרסם את המילון. אחד הפרויקטים הראשונים שלו היה הוצאת מהדורה מדעית של התשובות הערביות של הרמב"ם. הפרויקט הזה הרתיע לא מעט חוקרים, מסיבות לא שגרתיות: שלושה חוקרים שהחלו לעסוק בתשובות הרמב"ם הלכו לעולמם בפתאומיות. "הראשון היה בן ציון הלפר, שהספיק לעבוד על תשובה וחצי, ונמצא בבוקר על יד שולחן הכתיבה אחרי התקף לב. אחר כך עבר הפרויקט לי"נ שמחוני, שחלה והלך לעולמו, ולבסוף אברהם חיים פריימן, שנרצח בשיירה להר הצופים עוד לפני שהשלים את העבודה. באו להזהיר אותי ואת אשתי, אמרו שלא כדאי לי לעסוק בזה, לאור מה שקרה לקודמיי. לא פחדתי בכלל, ותראה, אני חושב שצדקתי [צוחק]".
ב־1957 הצטרף לחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית ולימד שם שלושים שנה, עד פרישתו כפרופסור מן המניין ב־1987. "היה לי מזל גדול באוניברסיטה", אומר בלאו. "אתה יודע שיש אומרים שיש מריבות באוניברסיטה, תככים. שמעת משהו כזה? אז דע לך, לא בחוג שלנו. החוג לשפה וספרות ערבית באמת היה מקום יוצא מן הכלל, של חברויות וקשרים חמים בין המרצים. כל אחד שמח כשהשני התקדם. זה היה נפלא".
בלאו שימש פרופסור אורח בלא מעט אוניברסיטאות, והוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים מאז 1968 וחבר זר של האקדמיה הבריטית. הוא חתן פרס בן צבי ופרס רוטשילד, יקיר ירושלים, וב־1985 הוענק לו פרס ישראל. סדר יומו קבוע: מדי בוקר הוא הולך להתפלל, בשמונה הוא שוחה במשך חצי שעה, ואחר כך "אני לוקח צינור שצף על פני המים, דורך עליו מאה פעמים בכל רגל וסופר בהונגרית". בהמשך היום נפגש בלאו עם עמיתים, וממשיך לעבוד ולכתוב. אני שואל אותו כיצד הוא מרגיש לקראת יום ההולדת המאה. "המתנה הגדולה ביותר היא שאני חי עם אשתי", אומר בלאו ומסתכל על שולמית. "אנחנו מסוגלים לדבר זה עם זה כמו שדיברנו כשהכרנו, לפני שבעים וחמש שנה. וזה דבר גדול".
