מערכת החינוך היהודית לא התבססה על מבנה כלכלי

בתקופת התנאים, מי שהיו בידו אמצעים מסר את בניו ללמוד תורה, ומי שלא היה בידו ממון היו בניו בדרך כלל נידונים לבערות. היו יוצאים מן הכלל, אך אנו על הכלל באנו לספר. ומצבו של הכלל היה עגום.

חז"ל בתלמוד הבבלי מספרים לנו על יהושע בן גמלא שיסד את מערכת החינוך הראשונה שהתאפיינה בשוויון. וכך לשון התלמוד במסכת בבא בתרא:

ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל;

שבתחלה, מי שיש לו אב – מלמדו תורה, מי שאין לו אב – לא היה למד תורה…

התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים…

ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו, מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד,

התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך;

ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא,

עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע.

הסוגיה מתארת שני אתגרים שניצבו בפני החכמים – ילדים שאינם מגיעים למוסדות חינוך וילדים שמגיעים בגיל מאוחר מדי, ומחמת חמתו של המורה נושרים. יהושע בן גמלא פתר את הבעיה על ידי תיקון מוסדות חינוך בכל עיר והקדמת גיל הכניסה ללימודים. חז"ל אמנם משבחים אותו בביטוי "זכור לטוב", אך נראה שבעניינים אחרים הוא זכה ליחס פחות מלבב.

אבי התקנה

המשנה במסכת יומא מתארת את הדרך שבה הכינו את הכהן הגדול לעבודת יום הכיפורים: "מסרו לו זקנים מזקני בית דין, וקורין לפניו בסדר היום, ואומרים לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת". הגמרא תוהה על דברי הזקנים לכהן: "או שמא לא למדת". איך יכול להיות שהכהן הגדול אינו מלומד? ותשובתה: בזמן בית המקדש השני היו כהנים בורים, ולדוגמה היא מביאה את מיודענו יהושע בן גמלא.

באשר לסיבה שאדם חסר ידע מתמנה לתפקיד זה, מוסיפה הגמרא (בתרגום): "אמר רב אסי: שלשה קבין של דינרים הכניסה מרתא בת בייתוס לינאי המלך כדי שיעמיד את יהושע בן גמלא בכהנים הגדולים". במסכת יבמות, מעשה זה של מרתא בת בייתוס מתואר כ"קשר", דהיינו כמעשה של שחיתות ובגידה. רק בעקבות כך זכה יהושע בן גמלא למינוי הנחשק. אגב סיפור זה מתברר שיהושע בן גמלא היה עם הארץ. הנה כי כן, מעלילות אלו עולה דמותו של יהושע בן גמלא כמי שקשור להון, שלטון, בערות ושוחד.

כל כך קשה הוא הביטוי "זכור לטוב" עד שחוקרים העלו השערה שהיו שני יהושע בן גמלא. המאמץ של המחקר מעיד על הקושי להבין את המגמות הסותרות של התלמוד בתיאור דמותו של יהושע בן גמלא. אני אבקש להרחיק מעט מחקר התלמוד ולבחון את פרשת יהושע בן גמלא מההיבט של חקר התרבות.

הפקטור הכלכלי

עד למהפכה התעשייתית, החינוך היה נחלת בעלי הממון. ולא רק החינוך אלא כל התפתחות התרבות הייתה תלויה באלו שהיה בידם לפנות זמן ומשאבים לאמנים ולמלומדים. לכן תוכני החינוך הלמו את האינטרסים של אותה שכבה עשירה. לא כן הדברים בימינו, שבהם התלות בבעלי ממון הצטמצמה. בתקופה שבה אנו נמצאים, מערכת החינוך מתקיימת בעזרת המדינה, האחראית על מערכת החינוך ותכניה.

האם בכך השתחררנו מהתלות בהון? לכאורה המדינה מנסה לקיים מערכת חינוך שוויונית, אולם כל זאת רק למראית עין. האינטרס הכלכלי הוא עדיין התשתית הסמויה והעיקרית לקיומה של מערכת החינוך. הוא שקובע את תוכני מערכת החינוך וגם את היוקרה שבה זוכים מקצועות מסוימים.

בתי הספר במבנה הנוכחי שלהם אינם אלא תוצר לוואי של המהפכה התעשייתית. תוצר זה משרת גם בתקופתנו את אותם אינטרסים של התפתחות המהפכה התעשייתית ואת כלכלת השוק שלה. כיצד הדבר? שיעור הנשים המועסקות במדינות ה־OECD עומד על ממוצע של כשבעים אחוזים, שיעור הגברים גבוה יותר. שערו בעצמכם שיום אחד ייעלמו בתי הספר. מצב חדש זה יגרום לכך שכל המבנים הכלכליים ייהרסו, משום שאחד מבני הזוג יצטרך לעזוב את מקום עבודתו על מנת לשמור על הצאצאים, ייווצר מחסור בידיים עובדות, בעקבות המחסור תיגרם ירידה דרסטית בהכנסות ומשכך גם בצריכה ובצמיחה. אי לכך, בתי הספר הם לפני כל דבר מנגנון לשמירה על הילדים בזמן שההורים עובדים. זו מהותו המרכזית כיום של בית הספר.

אבל לבית הספר יש עוד תפקיד. הכלכלה מכתיבה גם את תוכני הלימוד. היא תובעת לייצר מאגר עובדים שימשיך את הרצף של המבנה הכלכלי על ידי שכפול ושכלול של המצב הנוכחי, מצב שבו על מנת לצרוך נאלצים שני בני הזוג לעבוד ולהפקיד את הצאצאים במהלך שעות העבודה. כך המנגנון, כמו כל מנגנון, דואג לשמר את עצמו.

זו גם הסיבה שהמערכת היא במהותה מערכת ממיינת. על מנת לשמר את הכלכלה, צריכה החברה לחלק את האוכלוסייה באופן מאוזן. בעולם התעשייתי יש צורך במהנדסים, רופאים, כלכלנים וכיוצא באלו, אבל יש גם צורך במי שינקה להם את המשרדים, יתקן למענם את המכוניות, יסלול כבישים וכיוצא בזה. המערכת גם תדאג לשמר כמות מזערית של מי שיעסוק באמנות ויצירה כדי שהחברה תוכל למצוא תוכן וערך לחייה ולתרבות הפנאי וגם משום שהכלכלה זקוקה לחשיבה יצירתית. מיעוט בלבד ולא בכדי, שכן כלכלה שרובה אמנים או אנשי רוח אינה יכולה להיות כלכלה צומחת. לכן בבסיס המערכת נמצא המיון – תחרות, ציונים ומבחנים במקצועות שונים לפי רמות שונות.

כך מתברר שהממון, גם בתקופתנו, הוא זה שמשפיע על מבנה מערכת החינוך, על עקרונות הפעולה שלה ועל יציבותה. יוצא מהכלל הוא החינוך לערכים, שאינו אמור להתחשב בכלכלה. אך אותו המדינה לא מצליחה לארגן כראוי. מבנה מערכת החינוך מאורגן לשרת ממון ולא ערכים. בחברה מקוטבת כמו בישראל יש לדבר יתרון ברור, שהרי כמעט אין ערך שעליו קיימת הסכמה באשר למהותו, דבר שמקשה על משרד החינוך לבנות מתווה ערכי. כל מתווה יהיה מוטה אידאולוגית. ההתכנסות לתוך המניע הכלכלי קלה יותר. נטישה או עמעום של החינוך לערכים מאפשרים התנהלות מבלי להיכנס לקונפליקטים מרירים. ייתכן שמצב זה הוא עדיף. המדינה אמורה להציב את הדרישות שלה כגוף שעיקרו הוא פיננסי, להוסיף מספר מצומצם של ערכים בסיסיים כמו הגינות או שמירה על זכויות ולהותיר את הערכים לקהילות.

הטלת גורלות שוויונית

כעת נשוב ליהושע בן גמלא. לא מדובר בתנא ולא באדם שהייתה לו השפעה רוחנית אלא בדמות שהיה לה כסף. הממון יסד אז את החינוך, כשם שהכלכלה מעצבת גם בימינו את החינוך. מעשה נוסף של יהושוע בן גמלא זכה לשבח מצד חכמי המשנה. אחד מרגעי השיא של עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים היה הטלת הגורלות על השעירים. הגורל, כחלק מעצם העבודה, לא היה מעשה שגרתי. יהושע בן גמלא נטפל דווקא לעניין זה ואת הגורלות שהיו עשויים מעץ המיר לזהב. מה ראו חכמים לצאת מגדרם ולשבח מעשה זה?

ניתן לשער שיהושע בן גמלא לא נתמנה לכהן גדול מחמת יופיו, חכמתו או ייחוסו, שלא ידוע עליהם דבר. ממונו הוא ממון אשתו. מדוע אפוא בחרה מרתה בת בייתוס דווקא בו? בספרות חז"ל לא נמצא תשובה ברורה. בשתיקתם, אולי רצו החכמים לרמז שמדובר באדם שכך עלה בגורלו ולא סיבה הייתה בדבר. מכיוון שכל מינויו היה יד הגורל, התעסק יהושע בן גמלא בענייני גורל, ומכאן התרומה שלו לגורלות של יום כיפור, כביכול מנסה לומר לנו – ראו מה ערכי, כל כולי איני אלא יד המקרה.

ייתכן אפוא ששאלת הגורל היא הסיבה שבעטיה ביקש יהושע בן גמלא לכונן מערכת חינוך שתהיה נגישה גם למי שגורלו ייעד לו בורות. שוחרי השוויון נאבקים בגורל. מי שמבקש לארגן חברה שוויונית מבקש קודם כול להסיר את החסמים שלתוכם הגורל השליך את האדם. משום כך, מחנכים פרוגרסיביים משתמשים בגורל ככלי חינוכי. כך, למשל, הם יבקשו מהתלמידים לקבוע את ועד הכיתה על ידי הגרלה ולא על ידי בחירות, וזאת כדי ליצור הזדמנות שווה לכול, גם לאלו שאינם ניחנים בכישורים או במראה מתאים. זו עמדה קיצונית, אולם היא מבטאת יפה את העמדה המבקשת שוויון. אמנם, אדם מאמין רואה את היותו במקום מסוים לא כגורל אלא כיד אלוהים, עם זאת האמונה ביכולת לבחור מחייבת אמונה בשוויון. אם יש בידך חופש לבחור, משמע אתה שווה ואתה זכאי להיות שווה.

בניגוד למגמות הערכיות, המערכת הכלכלית, כאמור, אינה חותרת לשוויון אלא למיון, ובכך נבדל יהושע בן גמלא מהנחות היסוד החינוכיות של המהפכה התעשייתית. אותו אדם אנונימי שהפך לכהן גדול מבלי שהיה בידו ידע או כוח, אדם שהיה מודע לכך שכל מה שהוא בא לו בשל גורל חייו, ראה לנכון לקדם את מי שגורלו לא האיר לו פנים. יהושע בן גמלא הפעיל את הממון שנפל בגורלו כנגד הרעיון שמעמדו של אדם תלוי בגורל. והנה, הגורל המציב את כל בני האדם באותה שורה שימש את בן גמלא להעמיד את כל ילדי ישראל באותה שורה ועל כך הוא זוכה לשבח מהחכמים.

ייתכן שמגמה זו היא חלק ממגמות שונות בבבלי, המנסות לשבח את מקדמי השוויון המעמדי. כך משבח רבי יהודה הנשיא את רבי חייא שמפיץ תורה אצל ילדים שלא נמצא להם מורה, והוא יוצר שיטה שבה הילדים מלמדים ילדים. כך מציינת הגמרא את היכולת להוריד גשמים דווקא אצל מלמד תינוקות המקבל את בני העניים והעשירים גם כאשר העניים אינם משלמים את תשלומי ההורים, וכך היא גם האמירה המפורסמת של חז"ל "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".

זו מגמה הפוכה למגמות שלפני המהפכה התעשייתית ולפני הוגי חינוך כמו לוק ופסטולוצי. ייתכן שהסיבה לכך היא יעדי החינוך. אצל העם היהודי היעד לא היה רק ביסוס המבנה החברתי כלכלי אלא המשך קיומם של הרעיונות הרוחניים שלהם אין קשר ישיר לממון. חינוך ערכי ורוחני זה הוא חינוך אחר מזה שהחינוך התעשייתי תובע. זו קריאת כיוון לשתי המערכות, אך בעיקר קריאה לחברה האזרחית ולמדינה להבין את ההבדל בין העקרונות האלו.