לא נסעתי לקפריסין לנופש או כדי לראות את חופי הים היפים. לא נסעתי לחפש את "יין קפריסין", אשר הובא לבית המקדש לצורך עשיית הקטורת. גם לא נסעתי ללוות זוגות שנוסעים לצורך חבילת נישואין אזרחית. מטרת המסע לקפריסין, הנמצאת פחות מ־40 דקות טיסה מישראל, הייתה לבקר במחנות המעפילים אשר גורשו מארץ ישראל על ידי הבריטים, במושבות החקלאיות אשר הוקמו על ידי יהודים על אדמת קפריסין ובבית קברות יהודי נטוש הנמצא בתוך אזור צבאי סגור בחלק התורכי של המדינה.
יש אומרים שהנסיעה לקפריסין איננה מוגדרת אפילו כיציאה מגבולות ארץ ישראל, שכן לפי שיטת הרמב"ם גבולות ארץ ישראל לענייני קידוש החודש מתפשטים עד האי קפריסין. בהלכות קידוש החודש כותב הרמב"ם: "כגון שהיו נוטות לצפון העולם שלושים מעלות עד שלושים וחמש מעלות" (יח, טו). כלומר, הארצות הנמצאות כנגד ארץ ישראל בין מעלות 30־35 צפונית לקו המשווה רואות את הלבנה כפי שהיא נראית בארץ ישראל. כך גם בקפריסין.
שרשרת של כיבושים
קפריסין הוא האי השלישי בגודלו מבין איי הים התיכון, אחרי סיציליה וסרדיניה. הוא שוכן באסיה, אך משתייך פוליטית לאירופה. ההיסטוריה של האי רצופה כיבושים; כל האימפריות הגדולות חשקו בו בגלל מיקומו האסטרטגי בדרכי המסחר בין אפריקה לאירופה. וכך, קפריסין עברה מיד ליד לאורך ההיסטוריה – מימי האשורים, המצרים, הפרסים והיוונים ועד האימפריה העות'מאנית ואנגליה.
לקראת סוף ימיה של האימפריה הרומית עברה השליטה בקפריסין לאימפריה הביזנטית. לאחר מכן הגיע ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה, וכבש את קפריסין במסע הצלב השלישי. ממלכת קפריסין החזיקה מעמד כ־350 שנים עד שהרפובליקה של ונציה השתלטה על האי ב־1489, ואז ב־1571 ניצחה האימפריה העות'מאנית ושלטה בקפריסין 300 שנים. ב־1878 קפריסין שוב הועברה לאנגלים. אחרי מאבק ממושך הוכרזה ב־1960 רפובליקת קפריסין העצמאית, אבל השקט לא שרד זמן רב וב־1974 פלשה טורקיה לאי והשתלטה על צפונו.
ממצאים המעידים על ישיבת יהודים בקפריסין קיימים כבר מהמאה השנייה לפני הספירה. בתקופת בית שני התגוררו יהודים רבים בקפריסין ונמצאו באי מטבעות מתקופת שלטון החשמונאים בארץ ישראל, המלמדים על קשר מסחרי בין קפריסין לארץ ישראל. רבי בנימין מטודלה, הנוסע היהודי האגדי, מתאר כיצד פגש בקפריסין רבנים וקראים וכן כת יהודית שחגגה את השבת בימי ראשון. נתון זה מתאים לנתונים שבידינו, שלפיהם במאות ה־12־15 היה בקפריסין הריכוז הגדול ביותר של יהודים בכל איי יוון.
בשנת 1571, לאחר כיבוש קפריסין על ידי התורכים, הם הביאו לאי "אנשים שאפשר לסמוך עליהם". כוונתם הייתה שהם יישבו באי מאות משפחות של סוחרים יהודים מהאזור. בשנת 1563 ביקר בקפריסין, או בשמה באותה תקופה "פגמוסטה", ר' אליהו מפיזארו שהיה סוחר יהודי איטלקי שנהג לתעד את מסעותיו. וכך הוא כתב: "פגמוסטה היא יושבת על חוף הים. כולה במישור, עיר בצורה וחזקה… הבתים פה יפים וטובים… פה מצאתי בית כנסת גדול ויפה ומהודר עם קהל שהוא כמו כ"ה בעלי בתים. קצתם ליוונטיני וקצתם זיציליאני וקצתם פונינטינים".
אנו מכירים את הצעתו של הרצל בקונגרס הציוני השישי, בשנת 1903, להקמת מושבה יהודית אוטונומית על אדמת אוגנדה. אולם פחות מוכר הוא ניסיונו של הרצל, החל משנת 1902, למצוא חבל ארץ במסגרת האימפריה הבריטית ליישוב היהודים. אחד הניסיונות שלו כלל בקשה מממשלת בריטניה לזיכיון להתיישבות יהודית בקפריסין.
כיום יש בקהילה היהודית בקפריסין כ־600 משפחות עם בית כנסת, מקווה ומסעדות מסביב לבית חב"ד המקומי, המשרת בנוסף את אלפי התיירים היהודים הפוקדים את האי.
מחנות מעפילים
קפריסין ידועה בדרך כלל בגלל מחנות המעצר של המעפילים שהיו בה. כזכור, לאחר פרסום הספר הלבן הבריטי בשנת 1939 הוגבל מספר העולים היהודים שהורשו לעלות לארץ. עם סיום מלחמת העולם השנייה בקיץ 1945 התחדשה העלייה הבלתי לגלית לארץ ישראל. הבריטים נקטו את כל המאמצים האפשריים לבלימת זרם העלייה המתחדש. מספר קטן של אוניות הצליח להערים על הבריטים ולהגיע לחופי הארץ אולם רוב הספינות נעצרו ליד חופי הארץ. בשלב הראשון הקימה ממשלת בריטניה מחנה מעצר בעתלית לאותם עולים. מאוחר יותר, במהלך השנתיים וחצי שבין השנים 1946־1948, לאחר שהמחנה בעתלית התמלא, החלו הבריטים לשלוח את המעפילים לקפריסין. קפריסין הפכה לתחנה נוספת בדרך הנדודים של ניצולי השואה לארץ ישראל. בסך הכול כלאו הבריטים במחנות אלה כ־53,000 מעפילים. כ־2,200 ילדים נולדו לנשים ששהו שם.
מחנות העצורים התחלקו ל"מושבות חורף" ו"מושבות קיץ". הראשונים היו צריפי פח והשניים אוהלים. מחנות המעצר היו ליד הערים או הכפרים לימסול, ניקוסיה, קורסיה, לרנקה וממגוסיטה. מחנות הקיץ היו בדהקליה, קסילוטוימבו וקארלוט. מחנות המעצר היו בפיקוח המנדט והצבא הבריטי אולם ההתנהלות הפנימית של המחנות הייתה בידי העצורים ונציגי המושבות בארץ. הסוכנות היהודית, הג'וינט, התנועה הקיבוצית, המפלגות השונות והרבנות הראשית שלחו שליחים כדי לעזור למעפילים שהיו כלואים במחנות.
בשנים הראשונות, הרב יעקב בן ציון רוטנר היה רבם של היהודים במחנות. בשנת 1947 נשלח הרב יהושע מנדל אהרנברג להחליפו. הרב אהרנברג עצמו היה ניצול שואה ותלמיד חכם, וידע להבין לליבם של העצורים. בתוך המחנות הוא פעל להקמת ישיבה לצעירים, בית דין ומקוואות ולסידור חיי הדת בתחומים השונים, כולל מטבחים ציבוריים כשרים ןהעמדת שוחטים ומוהלים מומחים. הראשון לציון, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, ביקר במחנות המעפילים באוקטובר 1948 כדי לחזק ולעודד אותם וכדי לפתור בעיות הלכתיות וחברתיות שעמדו על הפרק.
במשך שנות המעצר נשלחו שאלות הלכה רבות לפוסקים בארץ ישראל, בנושאי עגונות, גיטין וענייני משפחה. אחת השאלות המעניינות המלמדות על החיים במחנה ועל התחושות של העצורים נשלחה לרב יצחק אייזיק הרצוג, הרב הראשי למדינת ישראל, בערב יום הכיפורים של שנת תש"ח. השבויים במחנות ביקשו לבדוק אם הם רשאים להפליג לארץ ישראל ביום טוב שני של גלויות. וכך נוסח השאלה (שו"ת היכל יצחק, אורח חיים נד):
בשם מאות מעפילים שגורשו מארצנו בכח הזרוע, המצפים לשחרורם משביים והחזרתם למולדת, מבקשים הסכמתכם במצות פדיון שבויים להפלגתנו ביום טוב שני של גלויות לארץ ישראל… מפני שאלה המעפילים כבר ירדו בארץ ובדעה מוצקה שאין מוצקה ממנה לאחוז בארץ, והוציאו אותם מן הארץ בכח הזרוע. שאלה: האם יש דין של בני ארץ ישראל? אם כי בן ארץ ישראל שהלך לחו"ל אפילו שדעתו לחזור אסור לו לחלל יום טוב בישוב אבל שהוציאו בכח הזרוע הרי נשאר בן ארץ ישראל.
מבין הצריפים והאוהלים של המחנות נשאר רק צריף אחד הנמצא כיום במרכז של בית חב"ד בלרנקה, במקום שבו ייבנה מוזיאון המספר את ההיסטוריה של היהודים בקפריסין. אך אני ביקרתי גם במקומות אחרים שבהם היו פזורים המחנות של העצורים לאורכו ורוחבו של האי. התרגשתי מאוד לבקר בעיירה קטנה בשם דקליה ולשוחח עם זקנים מתושבי הכפר שסיפרו כיצד עזרו לתושבי המחנות בדרכים שונות. מחנות העצורים בקפריסין נסגרו באופן סופי על ידי השלטון הבריטי ב־10 לפברואר 1949, כאשר אחרוני הגולים עלו למדינת ישראל.
המעבר לצפון
כיום מחולקת קפריסין לשני אזורים או מדינות נפרדות: האזור הדרומי הינו בעל אופי יווני, והוא המוכר יותר לתיירים, ואילו האזור הצפוני מיושב על ידי קפריסאים תורכים. היחסים בין הקפריסאים התורכים לקפריסאים היוונים הם בסך הכול טובים, והמעבר חופשי לשני הכיוונים עם הצגת תעודה מזהה.
בכניסה לצפון קפריסין ניצב שלט גדול: "הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין". ואולם, על אף שתושבי צפון קפריסין מאוד נאמנים למדינתם הצפונית, זו אינה מוכרת על ידי האו"ם או מדינה כלשהי מלבד טורקיה , ותושביה נחשבים כתושבי קפריסין המאוחדת.
המעבר בין דרום קפריסין לצפונה לווה בביקורת גבולות קפדנית. נציג משרד התיירות חיכה ליד הגבול כדי ללוות אותנו לבית הקברות היהודי שנמצא באזור הצבאי הסגור. משהגענו לאזור המחנה הצבאי הצטרפו אלינו ג'יפ צבאי ואיש שירותי הביטחון הכללי. מבצע צבאי שלם התנהל רק כדי להגיע למחנה הצבאי ולומר "אל מלא רחמים" על קברי אחים.
בבית הקברות במרגו יש כ־90 מצבות. למרות המאמצים של השלטונות לשמור על בית הקברות, נכון להיום המצבות כולן הרוסות ושבורות. לא ניתן לקרוא את שמות הנפטרים ואת התאריכים. ניתן לראות באופן ברור שרוב המצבות נפתחו ושחפרו בתוך הקברים. ככל הנראה תושבי האזור חשבו שימצאו אוצרות של כסף וזהב בתוך הקברים של היהודים ולכן פתחו את הקברים ואחר כך כיסו אותם שוב בעפר ואבנים. הביקור בבית הקברות היה מרגש ועצוב.
שוכני בית החיים במרגו שבצפון קפריסין מלמדים על ניסיונות שנעשו להקמת מושבות יהודיות במדינה בין השנים 1883 ו־1939. הקרבה היחסית בין קפריסין לארץ ישראל הפכה את האי לקרש קפיצה של התנועה הציונית לארץ ישראל ואף לשלוחה של ארץ ישראל לחקלאים ישראלים אשר ביקשו להרחיב את עסקיהם מעבר לים. מושבות חקלאיות אלו בקפריסין פחות מוכרות מאשר המושבות שהקים הברון הירש לקליטת יהודים בצפון ארגנטינה בסוף המאה ה־19, אבל סיפורן הוא מעניין ומרתק לא פחות.
במשך כ־60 שנה חיו בקפריסין עשרות משפחות יהודיות במושבות חקלאיות. יהודים הגיעו לקפריסין לאחר שביקשו לברוח ממצוקת היהודים במזרח אירופה וכדי ללמוד לעבוד את האדמה כהכנה להתיישבות בארץ ישראל בבוא היום. ניסיונות שונים להתיישבות יהודית בקפריסין נעשו לאורך שנים אלו, ולמרות שאין קשר ישיר בין הניסיונות לכולם היה אותו ייעוד: לקיים את החלום הציוני על ידי הקמת המושבות החקלאיות. רובן, בפועל, לא צלחו.
ניסיונות להתיישבות יהודית
ניסיון ההתיישבות הראשון באי נעשה באופן מפתיע בשנת 1883 על ידי חוג נוצרי־אנגלי שביקש ליישב יהודים בקפריסין כמעבר לארץ ישראל. "החברה להתיישבות בסוריה ובארץ ישראל" הוקמה על ידי מיסיונרים נוצרים אשר האמינו ששיבתו של ישו תתאפשר רק כאשר היהודים יחזרו לארץ ישראל ויתנצרו. לצורך כך הם עודדו 25 משפחות יהודיות להגר מרוסיה לקוקליה בקפריסין. בהחלט ייתכן שהאופי הנוצרי־מיסיונרי של האגודה דחה יהודים רבים מלהגיע לחבל הארץ בקפריסין. הכפר היהודי הוקם בקפריסין על גבעה הנמצאת כ־5 קילומטר מהים, בדרום מערב האי, אולם תנאי הקרקע וחוסר הניסיון של המתיישבים גרמו לקריסת המיזם תוך פחות משנה.
הניסיון השני היה בשנת 1898 בקרקעות בין לרנקה וניקוסיה. חברי הקבוצה קיבלו הפעם את התמיכה של אגודת "אהבת ציון" ויק"א לונדון (החברה היהודית להתיישבות שהוקמה על ידי הברון הירש בשנת 1891 במטרה לסייע ליישובם של יהודים ממזרח אירופה). הפעם התנאים היו יותר טובים ואף נבנו בתים וניתנו כלי עבודה למשפחות שלוו על ידי מדריכים חקלאיים שבאו מ"מקווה ישראל" בארץ. ואולם, המחסור העצום במים וקשיי האקלים גרמו לכך שהמתיישבים לא הצליחו להיאחז בקרקע ולאחר כשנה וחצי הם עזבו את המקום.
מרגו הייתה המושבה המרכזית של המתיישבים והיא הפכה להיות אם המושבות והמוצלחת מביניהן. למרות הקשיים שהיו בתחילת יישובה, גל הגירה שהגיע ממזרח אירופה לקפריסין בין השנים 1908־1910 חיזק את המושבה. בשנת 1914 התגוררו בה 138 אנשים, ובמשך מלחמת העולם הראשונה היא החלה לפרוח הן בהצלחה החקלאית והן במספר האנשים. ליד מרגו הוקמו עוד שתי מושבות חקלאיות: צ'ולמקצ'י וקוקיליה. המושבה נעזבה על ידי התושבים בשנת 1927.
גל נוסף של פעילות חקלאית יהודית בקפריסין החל בשנות ה־30 של המאה העשרים, על ידי חקלאים מארץ ישראל. הפרדסנים בארץ זיהו בקפריסין פוטנציאל להתרחבות עסקית, קנו אדמות ונטעו אלפי דונמים של פרדסים. כמובן שהחקלאים ניצלו את הידע והניסיון שצברו בארץ וכן את הקרבה של קפריסין לארץ. הפרדסים הישראלים בקפריסין המשיכו להתקיים עד שנות השבעים של המאה הקודמת.
הביקור בקפריסין חיזק אצלי את האמונה שכפי ש"אין אתר פנוי מיניה" – כך אין אתר פנוי ללא יהודים.
