חלפו כמה דקות עד שהבנתי מה אני שומע. מי היה יכול לצפות באמצע רחוב חסר כל ייחוד באבידג'אן, חוף השנהב, שמאחד הבניינים הסמוכים הוא יזכה לשמוע את שירת התקווה הישראלית מפי מאות אנשים? אפשר כמובן להאשים את המבטא המוזר שבו נהגו המילים הידועות "כל עוד בלבב" – kul ood balavav – כמה שגרם לעיכוב ההבנה, אבל האמת היא שפשוט התקשיתי להאמין. אין כמעט יהודים בחוף השנהב ומעולם לא באמת היו פה יותר מכמה עשרות בודדות. אז מאין בוקעת שירת האדירים הזו של "נפס יו־די הו־מא־יה?"
נכנסתי פנימה ונותרתי משותק במקומי. למעלה ממאתיים אנשים יושבים באולם גדול אחד ושרים שירים בעברית, מההמנון הלאומי שלנו ועד לירושלים של זהב. על הלוח ממול כתובות מילים בעברית ואת הקיר מעטרות אותיות האל"ף בי"ת על רקע צילום של ירושלים בשקיעה. בקיר האחורי תלויה תמונה של מישהו מוכר שאני לא מצליח לזהות. אחר כך אחזור לחדר הזה יחד עם קונסול ישראל בחוף השנהב, ניצן ארני, ואלמד שזה ציור (לא ממש מדויק) של אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית.
אני משוכנע שאפילו הוא, שהיה ידוע במוחו הקודח ובטירוף חלומותיו, לא חלם שיום יבוא והוא יהפוך לדמות נערצת על בני עם אחר אי שם בגבולה המערבי של אפריקה. לא הוא ולא ירון לונדון, שחיבר את המילים הנהדרות עליו: "והשפה גדלה / ולא הכירה את מראה דמותה בבוא השחר". גם לונדון לא יכול היה לדמיין את מראה דמותה של העברית נהגית בפי מאות ואלפי נוצרים כהי עור ברחבי חוף השנהב.
לדבר בשפת הא־ל
את מפעל האדירים הזה הרים לגמרי לבדו הכומר סמברו רוז'ה בן־דוד. בשנת 2015 הוא הגיע כצליין לישראל ושם התוודע ל"שפה שבה כתב האלוהים את התנ"ך". הוא חזר לאחר מספר שבועות לארצו והתכוון להמשיך בניהול קהילתו אבל מיד עם חזרתו "נגלה אליי הא־ל והורה לי לעזוב את הכנסייה וללכת להפיץ את העברית בקרב יושבי הארץ". הוא קנה ספר ומילון צרפתי־עברי והחל ללמוד לבד את השפה: שלום ותודה ובבקשה וילד וילדה – אלו היו המילים הראשונות. לאחר שרכש שליטה מסוימת בעברית החל לחלק כרוזים לאנשים ברחוב והזמין אותם ללמוד את העברית, "שפת האלוהים".
לאט לאט התקבצו סביבו מאות אנשים. הארגון התמסד, נרשם כחוק ("parlons Hebrew"), וכשהוא גדל – הפכו חלק מהתלמידים למורים (או כפי שמכנים אותם כאן בצרפתית lemore) וכיום לימוד העברית מתבצע לא רק בערים הגדולות אלא גם בכפרים רחוקים. הקונסול ארני סיפר בטקס הסיום שהוא התלווה יום אחד לבן־דוד כשזה בא ללמד עברית באחד מאותם כפרים. זו הייתה הפעם הראשונה שאותם כפריים מבוגרים למדו באופן פורמלי. מרגש לחשוב שהשפה הראשונה שהם ילמדו לקרוא בחייהם תהא "העברית של בן יודה" כמו שהם מכנים אותה פה.
המוטיבציה המקורית היא דתית: לשמוע את קולו המקורי של הא־ל. למוטיבציה הזו שותפים בעיקר נוצרים, אבל בין חברי הארגון ישנם גם לא מעט מוסלמים (שמהווים 40 אחוזים מאוכלוסיית חוף השנהב, שנאמדת בעשרים וחמישה מיליון איש), מה שמעט מפתיע. כך או כך, כתוצאה מלימוד העברית החלו המשתתפים לחגוג חלק מהחגים היהודיים. אווה איבראהים, שמלווה אותי בביקור, מספר לי ש"הבנתי שאנחנו טועים בחגיגת הפסחא שלנו מבחינת התאריכים אז עברנו לחגוג במקום את פסח". עוד תוצר הוא בניית קהילה אוהדת ישראל במדינה. צריך לראות את דגלי ישראל על חולצות המשתתפים ואת אלה שתלויים על הקירות כדי להבין את החיבור שנעשה בין העברית לבין מדינת העבריים.
אני מצטרף לבן־דוד ולארני בטקס סיום המחזור השישה עשר של קורס העברית הבסיסי. מכל רחבי חוף השנהב מתקבצים כמאה ושמונים איש ואשה, נרגשים עד לשד עצמותיהם מהמעמד, כולם לובשים מעל הבגדים החגיגיים את חולצות הארגון (עם המילים העבריות "דוברי עברית" ודגל ישראל). כל אחד נעמד בתורו ומדבר כמה משפטים בעברית. בעיקר פסוקים מהתורה אבל לא רק – גם משפטים על מדינת ישראל וגם על החיים עתה אחרי שהם לראשונה בחייהם זכו ללמוד באופן פורמלי. שלושה מתוכם בוחרים לדבר על בן יהודה שהשיב להם את שפת הקודש ואני לא הצלחתי להתחייך מהמחשבה שאפילו בארץ בן יהודה פחות נערץ מאשר פה. הם ניגשים אחד אחד לקבל את התעודה ולהצטלם איתה. אני מוצא הרבה יופי וגאווה בכך שעם הספר מפיץ – גם אם באמצעות שליחים אחרים – את אהבת הלימוד ומייצר חוויות מעצימות של הצלחה למי שלא זכו לבקר בבית ספר בחייהם.
"בהשוואה לזוועות שעברו על יהודי אירופה ובתוכם יהודי צרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, מעשה פיטוריהם של כמה יהודים נראה כמעט שולי. אך דווקא מספרם הקטן וריחוקה של מערב אפריקה הצרפתית מזירת האירועים המרכזית של המלחמה מדגישים את הכפייתיות של משטר וישי בצרפת ביחס לרדיפת יהודים"
בקהל נמצאים גם ילדים צעירים, בני שש עד שתים עשרה. העברית שלהם נקייה משגיאות. הם גם שרים בעברית כשכל שאר המשתתפים מצטרפים אליהם במחיאות כפיים ובתשואות גוספליות. אבל לא הכול ורוד. בן־דוד מספר על איומים שהוא קיבל ממספר חסוי בטענה שהישראלים עושים רע לעולם וזה חטא ללמד את שפתם, אלא שהוא לא מתכוון להפסיק. ממש לא, "אפילו האימאם הראשי של אבידג'אן ביקש לארגן לאנשיו קורס מיוחד כי העברית היא גם שלהם".
אני שואל את אחת המשתתפות שדיברה על בן יהודה, ז'ולי פהי, מה החלום שלה. "לדעת מספיק עברית כדי שאוכל לחלום", היא אומרת לי. "שאצליח לחלום בעברית. אז סוף סוף אני אצליח לראות את האל". אפילו חילוני גמור כמותי נרעד מההתרגשות שבה היא מדברת את חלומה.
החלום של בן־דוד הוא יותר ארצי מזה של ז'ולי אבל לא פחות גדול. הוא רוצה להמשיך ולפתח את הארגון גם מעבר לגבולות חוף השנהב (היעד הבא הוא בורקינה פאסו) כדי "למגר את האנטישמיות ולנצח את היטלר שרצה להעלים אותה".
הילדים שיצאו החוצה אחרי שהטקס נגמר משחקים בכדור, "תביא כדור", צועק אחד מהם על חברו בעברית, ולרגע נשמע לי שבן־דוד ואנחנו כבר ניצחנו.
רדיפת יהודים שכמעט לא קיימים
בן־דוד מדבר על האנטישמיות שהייתה בגרמניה הנאצית אבל גם בחוף השנהב סבלו ממנה. למרות שלמערב אפריקה הגיעו רק מספר קטן של יהודים ולמרות שהם מעולם לא היו מאורגנים במבנה קהילתי כלשהו, הרי שהאנטישמיות זקפה ראשה גם פה. בתקופת משטר וישי ששלט על הפדרציה של מערב אפריקה (שכללה את חוף השנהב, סנגל, מאלי, ניז'ר, בנין ועוד) חוקק הממשל בדקאר, בירת הפדרציה, חוקים אנטי יהודיים רבים, אשר ביקשו – כמו בשאר הטריטוריות של צרפת – להרחיק את היהודים ממשרות בכירות ומכל המקצועות שיש להם השפעה על דעת הקהל (כמו תקשורת ומשפטים).
רות ג'יניאו, שחקרה את הנושא, גילתה בתכתובות שלטוניות את הכוונה שעמדה מאחורי החוקים: "במבט ראשון עד עתה, לא נראה שהטריטוריות השייכות לנציבות העליונה של אפריקה הצרפתית מזוהמות באופן חמור על ידי התערבות יהודית. למעשה, ההשפעה היהודית הייתה, לדעתנו, מרוסנת למדי. יחד עם זאת, ייתכן שהעתיד צופן בחובו הפתעות לא צפויות" (נלווה לצו שפורסם ב־4.7.42 בנוגע להחרמת עסקים ונכסים ששייכים ליהודים).
וכך, בנקאי יהודי בשם סילבן סימון שעבד בבנק הלאומי למסחר ותעשייה בחוף השנהב נאלץ לאבד את עבודתו. ג'יניאו גילתה תכתובת לגבי הפסקת עבודתו כשמנהל הבנק ביקש לעכב את הפיטורין כי יעברו לפחות שלושה חודשים עד שיגיע מחליף מצרפת. הבקשה נדחתה על ידי המזכירות הכללית לענייני יהודים "בטענה שהחוק היה ידוע לבנק זה מכבר".
האבסורד של רדיפת יהודים במקום שהם כמעט לא קיימים (בכל מדינות הפדרציה גם יחד היו כמאה יהודים) בא לידי ביטוי במקרה של סימון חסיד. חסיד היה מתמחה של עורך דין בגיניאה ולמעשה היה היהודי היחיד בכל מערב אפריקה הצרפתית שעסק במשפטים. המנהל לא ידע מה לעשות איתו שכן לפי דרישת הנומרוס קלאוזוס שהוא היה אמור ליישם על מקצועות המשפט הוגבל מספר המשתתפים היהודים לשני אחוזים. במכתב שנשלח בנושא נכתב: "במערב אפריקה הצרפתית יש פחות ממאה עורכי דין ומתמחים. האם זה אומר שאסור לאף יהודי לעסוק במשפטים? האם פרשנות כזאת לא תהיה קפדנית באופן מוגזם?". הועלתה הצעה שבמקרה שיש פחות ממאה עורכי דין ומתמחים יורשה בכל זאת יהודי אחד לעסוק במקצוע. לא ברור אם זה עזר לאותו סימון חסיד.
כפי שכותבת ג'יניאו: "בהשוואה לזוועות שעברו על יהודי אירופה ובתוכם יהודי צרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, מעשה פיטוריהם של כמה יהודים נראה כמעט שולי. אך דווקא מספרם הקטן וריחוקה של מערב אפריקה הצרפתית מזירת האירועים המרכזית של המלחמה מדגישים את הכפייתיות של משטר וישי בצרפת ביחס לרדיפת יהודים". אכן, כמעט בלתי נתפס שבתקופה כזו שצרפת כולה מיטלטלת מצד לצד מתעסקים פקידי וישי באובססיביות כזו בבנקאי יהודי אחד ובמתמחה אחד למשפטים.
צאצאים של שבט דן
מעניין מה היו פקידי משטר וישי בחוף השנהב אומרים לו פגשו בפול מטה, נשיא ה"קונסיסטואר" של יהודי חוף השנהב, שטוען שכיום יש למעלה משניים וחצי מיליון יהודים בחוף השנהב – קרוב לעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה. פגשתי אותו ואת שאר חברי הקונסיסטואר (הגוף המייצג הראשי של היהודים, בדומה למוסד שהוקם בצרפת עוד ב־1808) כמה שעות לפני כניסת השבת. על דלת הכניסה, ליד המזוזה, הודבק פתק שהזכיר כי השבת נכנסת באבידג'אן ב־18:32, והיה ברור שאנחנו מפריעים להם מעט. המולת ההכנות הייתה דומה למה שקורה בכל בית של שומרי שבת בשעות האחרונות שלפני כניסתה, למרות שקדחתנות לא ממש מאפיינת את תושבי חבל ארץ זה.
עוד לפני שנכנסנו, הקונסול ארני ואני, פגשנו ברחוב הקטן שמוביל ל"בית דן" חלק מהמאמינים. קל לזהות אותם לפי הכיפה הלבנה עם מגן הדוד הכחול שחבושה על ראשם. בחצר משחקים שני ילדים קטנים – יצחק ושרה שמם. הוא בן ארבע עם כיפה שגדולה ממידות ראשו והיא בת שש בשמלה מוכנה לשבת. אביהם, עמנואל, הוא חבר הקונסיסטואר. "זה הבית שלך", הוא מקדם את פניי, "תרגיש בבית. בית דן הוא הבית של כל בני ישראל".
"אחרי שעה ארוכה של שיחה, הישראלי שבי לא מתאפק ושואל את השאלה שמנקרת בראש לאורך כל הפגישה: "האם אתם מבקשים לעלות ארצה?" (בכל זאת מדובר בשניים וחצי מיליון איש, צריך להתכונן). פול צוחק בקול, "אל תדאג, מיסייה. אנחנו לא רוצים לחזור לארץ. עדיין. קודם אנחנו חייבים לחזור לתורה"
הישיבה מתחילה בחשדנות. הם לא מבינים מה בדיוק אני רוצה מהם. ניכר שהם מצולקים מהיחס שקיבלו בעבר מגורמים שהגיעו מישראל, אבל לאט לאט זה חולף. לשיטתם, כל חייהם הם ידעו שהמשפחות שלהם באו מהמזרח, אבל רק לפני כשלושים שנים הם גילו שהשם Danities – "הדניים" אם תרצו – הגיע משבט דן. שני ספרי מחקר שפורסמו באותה תקופה (על ידי דיון רוברט יאיא וסוסטן לואמי) גילו כי שורשי הקהילה, שמרבית חבריה נוצרים בפטיסטים, נעוצים בשבט דן היהודי. יש מספר סברות לגבי האופן שבו הגיעו לחוף השנהב. המקובלת מכולם היא זו שרואה בהם צאצאי שבט דן שלא יצאו ממצרים יחד עם שאר העם, אלא בחרו להישאר שם ועם הזמן החלו לנדוד דרומה (לאתיופיה ולצ'אד) וגם מערבה (לחוף השנהב). כאמור, זו רק סברה אחת מני רבות.
בכל מקרה, הגילוי גרם לפול ולחבריו "להגיע למסקנה שאנחנו צאצאי היהודים ושהגיעה השעה לחזור לשורשים". תגלית זאת הביאה אותם ליצור את הארגון של בני דן בחוף השנהב בדמות אותו קונסיסטואר. אבל הדבר לא היה פשוט. סרג' פלמה, אוצר הארגון, מספר ש"בני דן שייכים למעשה לעשר קבוצות אתניות שונות בחוף השנהב ולקח זמן לאחד אותן חזרה לשבט אחד". הגיעו אליהם מסייעים מבחוץ. רבנים ממרכזים קבליים, רבנים אורתודוקסים מישראל ומצרפת וגם נציגות של התנועה הרפורמית. אלה סייעו להם לקבל ספרי תורה וללמוד אותה. עד היום אחד הרבנים, שהגיע לביקור ב־2010 ומאז מרבה לבקר פה, נחשב בעיניהם ל"רב הראשי של חוף השנהב", והם מרבים להיוועץ בו.
אחרי שעה ארוכה של שיחה, הישראלי שבי לא מתאפק ושואל את השאלה שמנקרת בראש לאורך כל הפגישה: "האם אתם מבקשים לעלות ארצה?" (בכל זאת מדובר בשניים וחצי מיליון איש, צריך להתכונן). פול צוחק בקול, "אל תדאג, מיסייה. אנחנו לא רוצים לחזור לארץ. עדיין. קודם אנחנו חייבים לחזור לתורה. רק אחרי שנחזור לתורה ונלמד אותה טוב טוב נבין מה אנחנו צריכים לעשות. בינתיים אנחנו רק מרגישים מחויבות כלפי מדינת ישראל וחובה לתמוך בקיומה".
"אבל זה ייקח הרבה זמן", מתפרץ לדבריו סרג', "אולי אפילו כמה דורות. אסור למהר". "נכון", מסכים פול, "מה גם שלא רע לנו פה. להיפך. חוף השנהב היא מדינה עשירה במשאבים ומתפתחת בצעדי ענק. מכל אפריקה מהגרים לפה, כך שאין לנו סיבה לעזוב. זה לא כמו עם אחינו יהודי אתיופיה".
רוצים עלייה רוחנית
יהודי אתיופיה עוד יחזרו לככב בשיחה בהמשך. לכולם חשוב להדגיש שאין דמיון בין שתי הקהילות. "האתיופים רוצים לעלות כי אתיופיה היא מדינת מצוקה ואילו הם בדיוק להיפך – באים ממדינת רווחה". שוב ושוב הם יחזרו על הנקודה הזו. "אנחנו רוצים לעזור לישראל, לא להיעזר בה". "המטרה שלנו היא לעשות עלייה", מדגיש פלמה, "אבל לא עלייה פיסית אלא עלייה רוחנית. לחזור לדת משה וישראל".
לטובת זאת הם כבר אימצו חלק מהמנהגים היהודיים: שומרים שבת (אבל חלקם עדיין ממשיכים ללכת לכנסייה ביום ראשון), מתפללים מתוך הסידור (אבל עדיין לא ממש מבינים את משמעות המילים שכתובות בצרפתית) ועוקבים אחרי המצב בישראל, בעיקר באמצעות ערוץ i24 בצרפתית. כן, הם מכירים לפרטי פרטים את מחאת יוצאי אתיופיה ואת האפליה שהיא מנת חלקם בישראל. "זו הסיבה שאנחנו רוצים קודם לעבוד פה על היהדות ורק אז להגיע לישראל. אי אפשר לעשות אינטגרציה מחלקים שונים של עם שנמצאים בדרגת מוכנות שונה".
השיחה נמשכת ונמשכת עד שנכנס בחור צעיר ומזכיר לכולם שהשבת אוטוטו נכנסת. אנחנו ממהרים לצילום קבוצתי ("אתה רואה את המזוזה?", הם מנחים את הצלם שמלווה אותנו, "תכניס אותה לצילום. שיראו אותה בישראל") ומשם הם עולים להתפלל. לפני שהקונסול ואני מספיקים לעזוב אנחנו שומעים אותם צועקים "לשם ייחוד קודשא בריך…".
יום אחרי, מגיע למלוני אווה אברהים כדי לקחת מספר ספרים בעברית שהבאתי איתי לקריאה. מטבע הדברים הספרים אינם מנוקדים וזו בעיה, אבל לאברהים זה לא משנה. הוא עוטף אותם ביריעת בד כמו היו ספרי קודש ומתמוגג מעצם קיומם. יש לו עוד בקשה ממני: כשאגיע חזרה לירושלים שאעלה בשמו לקברו של אליעזר בן יהודה ואודה לו בשמו.
"על מה?"
"על שהחזיר לנו את היכולת לשמוע את דבר האל", הוא אומר. "אתה מבטיח, נכון?"
הבטחתי וגם סיפרתי לו שאני כותב את הכתבה הזו.
"וזה יפורסם בעיתון בעברית?", הוא שאל בעיניים נוצצות.
"ברור", עניתי.
"אז אלוהים בטח ישמח", הוא נפרד ממני ומותיר אותי תוהה עד כמה קרוב קברו של בן־יהודה בהר הזיתים להר הבית, ההר של הא־ל.
פרופ' יובל אלבשן הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו. מתנדב מאז 2008 בעמותת "תבל בצדק" ומסייע להקמת מערכי סיוע משפטי לעניים במדינות מתפתחות
