התורה צמאה לתיווך

אי אז בשנת 1599 ישב לו הרב עזריה פיגו בביתו בפיזה שבאיטליה. הוא היה מהורהר, וכנראה מיוסר. פיגו, נצר למגורשי ספרד, חונך על ברכי המורשת האיטלקית היהודית, שדרשה מבניה (ולא מעט גם מבנותיה) השתלמות לא רק בתורה אלא גם בפילוסופיה ובמדע, בשירה עברית, במוזיקה, בריקוד ועוד. פיגו היה טרוד במחשבות קשות, שמא לא זו הדרך בשבילו; שמא היריעה התרבותית הרחבה איננה נכונה, לא לו ולא לקהילתו.

ואכן, לפי דברים שכתב כמה שנים אחר כך, קם פיגו ועשה מעשה (הקדמה לספר גידולי תרומה, ונציה 1648):

אל דעות ה' אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר ומחשבות אדם, יתברך שמו, הוא יודע ועד, כי כמעט שעברתי משנות הילדות והשחרות אשר להיותם ימי ההבל, הלכתי בהם אחרי ההבל באהבת ילדי נכרים למודים חצוניים ממינים שונים, תכף שהגעתי אל התחלת ראשית בכורי זמן הבחרות חנני הגומל לחייבים טובות ויט אלי חסד, כי נפתחו עיני סכלותי אשר הוכו בסנוורים ואחזה אנכי אשית לבי על חרפת נעורי בעשותי העיקר טפל והטפל עיקר…על כן שמתי פני לגרש את האמה הזאת, ואמרתי לנפשי שובי אל גברתך הגמרא הערוכה בכל, ואל תמעיטי מלהפוך בה והפוך בה דכולא בה, אולי יחנן ה' צבאות להיות תורתו שעשועי, ולא יזכור חטאת נעורי ופשעי.

לכאורה, הרב פיגו מימש את החלטתו. הוא התמסר באינטנסיביות ללימודי תלמוד והלכה בלבד. כעבור שמונה שנים מונה לדיין בפיזה, ובשנת 1627 הוזמן למלא את תפקיד הדרשן הראשי בבית הכנסת הספרדי המפואר בוונציה. בתור דרשן קנה לעצמו שם כנואם בחסד עליון. מהקריאה בספר דרשותיו, "בינה לעתים" (ונציה 1643), עולה דמות של דרשן חוצב להבות שמפיו יצאו גחלי אש של התלהבות דתית וביקורת נוקבת וקשה ביותר נגד ההתנהלות המוסרית והדתית הירודה של אנשי קהילתו. בגין נטישת ההשכלה של הרנסנס והבארוק האיטלקיים לצד מה שהצטייר בעיניהם כקנאות דתית בלתי נסלחת, זכה פיגו לקיתונות של ביקורת נוקבת מצד היסטוריונים שראו בו בוגד בנאורות לטובת חשכת התלמודיות והקנאות הדתית.

אולם האמנם התנער הרב עזריה פיגו לגמרי מכל מה שלמד והשכיל בצעירותו? האם באמת הפנה עורף לתרבות החוץ הנוצצת באיטליה הבארוקית?

מחובר לעולם הרנסנס

נכון שהחל מאותם ימים, כשהיה בן עשרים בערך, הקדיש פיגו את זמנו ללימודים תורניים במובן הצר של המילה. כתוצאה מכך, עוד לפני שהחל את הקריירה שלו כדרשן הוא התחיל לחבר פירוש מקיף ומעמיק לספר התרומות (לרב שמואל הסרדי, תלמיד הרמב"ן; 1190־1256), המתעסק בסוגיות הקשות ביותר בדיני ממונות. לפירוש הוא קרא "גידולי תרומה", כביטוי לרצונו לחבר ספר שירחיב בצורה אורגנית את המובא בספר. מאמציו נשאו פרי ועד היום "גידולי תרומה" נחשב נכס צאן ברזל במקצועות "חושן משפט".

ברם, עיון מעמיק בספרו "בינה לעתים" ואף ב"גידולי תרומה" מגלה מצב הרבה יותר מורכב. בדרשותיו מגלה פיגו עניין רב ובקיאות מרשימה בחידושים הרבים שבהם התאפיינה תקופתו, במיוחד בתחום המדע והטכנולוגיה. זאת ועוד, מבין שורות דרשותיו נשמעים הדים ברורים להשכלה הכללית שרכש בצעירותו ושלכאורה עזב בטריקת דלת. מבנה הדרשות, ניבי השפה והשימוש הרטורי משתלבים בנעשה משני צדי חומות הגטו (נוסף על העובדה שהדרשות נאמרו באיטלקית צחה).

למרות הצהרתו נשאר הרב עזריה פיגו מחובר לעולם הרנסנס המאוחר שעל ברכיו גדל, גם בתכניו וגם בנטיותיו המתודיות. אולם באלה הוא עשה שימוש בצורה ייחודית. בכתביו ההלכתיים הוא גייס את חינוכו ההומניסטי למשימת בירור וליבון של סוגיות הלכתיות חמורות

באופן מפתיע, מסקנה דומה עולה מהעיון בספרו הלמדני "גידולי תרומה". אמנם לא היינו מצפים למצוא בחיבור הלכתי־למדני דיונים פילוסופיים, אולם מה שאנו כן מוצאים בו הוא רוח רנסנסית, הומניסטית. כידוע, ההומניזם מבית מדרשם של פטררך ואחרים דגל בצורך לחזור אל המקורות הקדומים של התרבות המערבית (בעיקר היוונית והרומית). ההומניסטים גם דגלו בסגנון כתיבה טהור ובקריאה פתוחה וחלקה של המקורות. עיון ב"גידולי תרומה" מגלה שקו זה בדיוק הנחה את הרב עזריה פיגו. הוא התמקד באופן כמעט בלעדי בספרות הראשונים (עד 1350 לערך), שנתפסה כאיכותית יותר וסמכותית יותר, והתעלם מהספרות ההלכתית שנכתבה אחר כך. בבואו לפרש את מקורותיו הוא אימץ גישה ישרה וישירה, המחפשת את משמעותם הפשוטה והמקורית של המילים, הרעיונות והדעות שבספר התרומות.

במוקד עניינו ניצב הרמב"ן, שעליו כתב: "הרמב"ן …נודע מעוצם הפלגת גדלת חוכמתו יותר ממה שהפה יכול לדבר, וכמה וכמה צריך להעמיק בכל דבריו הנאמרים באמת ובהשערה ודקדוק עצום ונורא מאד". בכך סיגל פיגו לעצמו את המוטו של הרמב"ן, "להיות לראשונים תלמיד" (הקדמה להשגות לספר המצוות לרמב"ם). גישה זו עומדת בניגוד מוחלט לתכונותיו של השיח התלמודי בישיבות באיטליה בתקופתו. הלימוד באותן ישיבות התאפיין בפלפול מייגע ועקר שעמד רחוק מהפשט, והפסיקה ההלכתית התבססה על ספרי האחרונים, שנכתבו מסוף המאה הט"ו ואילך.

נראה, אם כן, שלמרות הצהרתו נשאר הרב עזריה פיגו מחובר לעולם הרנסנס המאוחר שעל ברכיו גדל, גם בתכניו וגם בנטיותיו המתודיות. אולם באלה הוא עשה שימוש בצורה ייחודית. בכתביו ההלכתיים הוא גייס את חינוכו ההומניסטי למשימת בירור וליבון של סוגיות הלכתיות חמורות, וכדי להתרחק מהפלפול ההרסני העושה "מן פיל פול ומן פול פיל" (כדברי חברו הטוב, הרב יהודה אריה מודינה).

בדרשותיו הוא עשה שימוש בידע הכללי שלו כדי להנגיש את ערכי היהדות לקהל שומעיו, שאף הוא היה אמון על התרבות האיטלקית הכללית. בטקטיקה זו פיגו לא היה לבד. רבים מגדולי הדרשנים באיטליה באותה תקופה תיבלו את דבריהם במגוון רחב של מקורות לא־יהודיים. למשל, הרב יהודה מוסקאטו, בדרשותיו "נפוצות יהודה", עירב פסוקים מהתורה עם ציטוטים מפילוסופי יוון ורומא. גם אצלו המטרה הייתה להראות את עליונות התורה, לפרשה במטבעות לשון ובמונחים המובנים לקהל וכך לעורר את שומעיו לכבדה.

חכמה לעיני העמים

לסיפורו של הרב עזריה פיגו ועמיתיו יש השלכות אקטואליות חשובות. הרב עזריה פיגו היה דרשן. דרשנים הם, מטבעם, מתווכי תרבות. תפקידם לגשר בין התורה וערכיה ובין הקהלים השונים שומעי לקחם. כדי לעמוד במשימה חייב הדרשן לדבר בשפה קליטה ובמושגים שימשכו את תשומת לב הציבור. לצורך זה השתמש הרב פיגו בוונציה בשלל דוגמאות מעולם המדע והטכנולוגיה בזמנו. הרב מוסקאטו, מאידך גיסא, שמולו במנטובה ישב קהל עם רקע שונה, נעזר במקורות מהספרות הפילוסופית הקלאסית. לשניהם הייתה מטרה אחת – הנגשת התורה והוכחת גדולתה לפי הצרכים והציפיות, ובמיוחד לפי השפה התרבותית של הקהל.

בנקודה זו, שני הדרשנים המשיכו קו שהתחיל בו הרמב"ם. בהקדמה לפירושו לפרק "חלק" דן הרמב"ם בגישות שונות לדברי אגדה ומדרש שנראים תמוהים. לדעתו ישנן שלוש גישות כאלו. הראשונה מפרשת את דברי חז"ל לפי פשוטם ובכך גורמת לאסון:

וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה. והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים, מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים…

דברי הרמב"ם מבוססים על פרשנות נועזת של פסוקים מספר דברים (ד, ו): "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה". הפסוק מניח שהתורה מסוגלת להתפרש במונחים שהאדם המשכיל המצוי יבין, ולא רק אלה המבינים (או הסבורים שמבינים) את צפניה. בהיעדר יכולת תיווך זו נוצר מצב נוראי, כפי שהוא עצמו כתב כמה שורות לפני כן: "עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו". פרשנות אטומה כזאת מונעת את אוצרות התורה מהציבור, ואפילו מרחיקה אותו ממנה.

אולם, הנזק איננו מסתיים בכך. הרמב"ם מזכיר כת שנייה שיחסה לתורה עוד יותר הרסני. כת זאת מורכבת ממלומדים ואינטלקטואלים, המייחסים פירוש מילולי ושטחי לתורה, שופטים את התורה מבחוץ וחורצים את גורלה לשבט:

והכת השנייה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כוונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגינוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם [קרי, חז"ל] עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות… לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים… והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתיים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים….

כדי ללמוד וללמד תורה, וגם כדי להגן עליה מפני מבקריה ותוקפיה, חייבים לשלוט לא רק בה אלא גם לדעת להציגה במונחים שייקלטו על ידי הלומדים. זה מחייב, במיוחד בימינו, היכרות עמוקה עם התרבות השלטת. בהיעדר יכולת כזאת תישאר התורה מנוכרת מפני אלה הרוצים להבינה אבל אינם מסוגלים להתחבר אליה. עוד יותר חמור הוא שחוסר שפה מתווכת בין מלמדי התורה לציבור משאיר את התורה חשופה למתקפות ולביקורת של אותם "פיקחים חכמים פילוסופים" שמעמדם בציבור רם ונישא, בין היתר כי היא מתנסחת בשפה השלטת. הציבור הרחב מתרשם עמוקות מחוכמת מבקריה ונרתע מלהתקרב. רכישת כלים וטיעונים מתאימים גם מאפשרת הפרכת טיעוני סרק כלפי היהדות בכלים של המבקרים עצמם, ובו בזמן פותחת פתח להעשרת הבנת התורה דרך גיוס הטוב שבתרבות אנוש.

להתייחד לתרבות העכשווית

הרמב"ם הניח שחז"ל היו אמונים על מורשת פילוסופית שאבד עליה כבר מזמן הכלח (השוו מורה הנבוכים א, עא). הוא גם הניח, כמו רוב הוגי ימי הביניים, ש"תורה" (במובנה המסורתי) ו"חכמה" (קרי, פילוסופיה) הן שני מרכיבים שווים וזהים של אותה התגלות אלוהית. כתוצאה מכך, הפילוסופיה נתפסה כמחייבת את המאמין לא פחות מהתורה, ותפקיד הפילוסוף היה ליישב את החיכוכים בין שתי המערכות. היום אי אפשר לקבל הנחה אפיסטמולוגית כזאת. תרבות החוץ של היום, בניגוד לזו שאליה התייחס הרמב"ם, היא אתיאיסטית וחומרנית ביסודה ורלטביסטית בערכיה ובמוסרה. תרבות כזו איננה יכולה להיחשב שווה לתורה וקל וחומר שאסור שתוקפה של התורה יהיה מותנה בהתאמה לערכיה. אולם שינוי זה ביחסי הכוחות הוא דווקא משחרר. הוא מאפשר שימוש נרחב יותר, שיפוטי יותר, ביקורתי יותר ויצירתי יותר במה שיש בו.

 

"המענה לאתגרי הזמן נמצא לא בהתבצרות אלא בהתמודדות ישירה ומלומדת עם האתגרים חסרי התקדים של זמננו; ברכישת כלים תרבותיים לגישור בין התורה ליהודים החיים בעולם החוץ (כולל דתיים רבים); ובהשתתפות מכובדת ומכבדת במלחמות התרבות הסוערות סביבנו"

יחד עם זאת, המסר הבסיסי של הרמב"ם, של הרב מוסקאטו ושל הרב פיגו נשאר רלוונטי מאוד. אישית, אני מסתובב בהרגשה שאנו חיים בתוך תוכי דברי הרמב"ם הנ"ל, כשהבנה פשטנית של היהדות מזינה את מתקפות העוינים אותה. בשנים האחרונות העניין של הציבור הרחב ביהדות הולך וגובר בארץ, אולם שפה תרבותית משותפת המסוגלת לתווך את התורה למבקשיה, ולפרשה במונחים שיניבו הבנה והערכה, טרם נוצרה (וכמעט ולא מנסים ליצור אותה). נציגי היהדות (מטעם או מטעם עצמם) מפריחים אמירות וקביעות בנושאים הלכתיים והגותיים "עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים". בימינו, מצב זה מזין באופן משמעותי את המסע הארסי נגד ה"הדתה", השואף לרוקן את מדינת ישראל מתכניה היהודיים.

בו בזמן, תרבות החוץ פולשת לכל מקום (במודע ושלא במודע), ואי אפשר להתעלם ממנה, כפי שדרשו פעם החת"ם סופר ויורשיו. נציגיה (באקדמיה, בתרבות ובתקשורת) שופטים את היהדות כולה לאורה ועושים צחוק מהתורה ומערכיה. הדבר קורה משום שחסרים לנו מלומדים ומלומדות המסוגלים להתמודד עמם. להתמודדות כזאת שני פנים. מצד אחד, דרושה הערכה שקולה של החדש לאור התורה והכרעה אחראית לגבי השאלה אילו מרכיבים בתרבות העכשווית מסוגלים לעורר התפתחות פנים־יהודית לגיטימית ובונה. מצד שני, התמודדות פירושה הבחנת אותם תכנים שאין להם חלק בתורה ודחייתם. דחייה כזאת לא תתמצה בצעקות ובקריאות גנאי. יש חובה לספק הסברים מנומקים להסתייגות היהדות מתכנים כאלה.

יתרה מכך, התמודדות כזו פירושה להעביר את הוויכוח לשטחו של הצד השני; לבדוק, לבקר ולהפריך את הנחות היסוד שלו, שעד עתה הוצגו כדוגמות שאין להרהר אחריהן ושלא ניתן לערער את תוקפן. בד בבד, עלינו להציע מענים אחרים לאותן שאלות שמתיימרת תרבות זו לפתור.

לסיכום, כמו הרב עזריה פיגו בזמנו, המענה לאתגרי הזמן נמצא לא בהתבצרות אלא בהתמודדות ישירה ומלומדת עם האתגרים חסרי התקדים של זמננו; ברכישת כלים תרבותיים לגישור בין התורה ליהודים החיים בעולם החוץ (כולל דתיים רבים); ובהשתתפות מכובדת ומכבדת במלחמות התרבות הסוערות סביבנו. אסור לנאמנים לתורה ולמאמינים בנותנה להירתע ממשימה זאת, כי בנפשנו היא.

 

הרב פרופ' ג'פרי וולף הוא מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן