האירוע באי השכן לנו שבו היו מעורבים צעירים ישראלים מחזיר אותי לנושא שהעליתי לא מעט פעמים בפניכם, קוראיי הנאמנים, והוא היחס המיוחד בהגות היהודית למיניות ולאינטימיות.
בנושאים רבים, עמדתה הפילוסופית של היהדות באה לידי ביטוי דרך מערכת המצוות. כך, בספר ויקרא מתייחסת התורה למומים הפוגעים באיברי המין. היא מסיימת התייחסות זאת בציווי: "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כב, כה). על כך אומרים חז"ל (שבת קי ע"ב): "מניין לסירוס באדם שהוא אסור? תלמוד לומר 'וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ' ־ בכם לא תעשו [מומים אלה]".
משמעותה של מצווה זאת תובן על רקע תרבויות שפיתחו שני סוגי סירוס ממוסדים. הסוג הראשון, מסין ועד רומא, ובעיקר במזרח, היה סירוס עבדים שיועדו לשמור על הרמונות המלכים והסולטנים. על כך מעידה נבואתו העצובה של ישעיהו (נו, ד־ה) המוסר את קינתו של הסריס: "הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ", ומבטיח לתת לו "בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם… שֵׁם עוֹלָם… אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת". סירוס זה ביטא את אכזריות הרודנות והכוח. אך עד המאה התשע עשרה, גם המערב עסק בסירוס ־ סירוס ילדים קטנים, במטרה למנוע את שינוי קולם. שם נעשה הסירוס בשמה של אחד משיאי התרבות ־ המוסיקה, וזאת כדי שבמקהלות הלא מעורבות יהיו גם קולות "נשיים" של סוֹפּרנו.
היהדות נלחמה נגד סירוס בני אדם. אך ההלכה לא הסתפקה בכך. היא קיבלה את פירושו של בן זומא שלפיו הפסוק "וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ" אוסר גם סירוס בעלי חיים (חגיגה יד ע"ב). נפלא! ניתן להרוג פר, אך אסור לסרס אותו! מעולם לא ניתן כבוד גדול יותר למיניות מאשר בקביעה הפרדוקסלית הזאת.
וידע א־לוהים
ההגות היהודית הבינה את חשיבותה הקיומית של המיניות ואת זאת היא ביטאה בשימוש במילה "עינוי". בהגדה של פסח קוראים אנו את פירוש חז"ל לפסוק תמים המתאר את שעבוד מצרים: "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ (דברים כו, ז) ־ זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ". הביטוי "דרך ארץ" קשור לדבריה של בתו של לוט (בראשית יט, לא): "וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ". "דרך ארץ" מציין את המוסר הטבעי והאוניברסלי, המחייב את כל האנושות, אף זו שלא קיבלה תורה. בתוך מכלול זה מציין המונח "דרך ארץ" את המיניות הטבעית והבריאה. המילה "עָנְיֵנוּ" שבפסוק קשורה במילה "עינוי", כאשר "פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ" מבטאת את הביטול הכפוי של החיים המיניים.
דרשת חז"ל מסתמכת על הפסוק (שמות ב, כה): "וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱ־לֹהִים". האמנם? היכן רמוזה פרישות זאת בפסוק? התשובה לשאלה זאת, מצויה לדעתי, בפירושו של אבן עזרא: "וַיַּרְא ־ החמס שהיו המצרים עושים בגלוי [לבני ישראל]. וַיֵּדַע ־ העשוי בסתר". אכן, הפגיעה באינטימיות, ביחסי האישות של בני־זוג, נקראת "עינוי". זו היא "גזלת" הגוף ואף יותר מכך. "עינוי" זה אסור כאיסור דתי, ומדובר כאן במיניות הגברית ובמיניות הנשית גם יחד.
אך הכוונה לא רק לפעולה המינית ממש, אלא היא עמוקה הרבה יותר. על יחס גבר ואישה בנישואים נאמר בתורה: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". אנו חונכנו על פירושו של רש"י: שְׁאֵרָהּ ־ מזונות, כְּסוּתָהּ ־ כמשמעו, וְעֹנָתָה ־ זאת המיניות. העונה הוא ביטול העינוי. אלא שחז"ל התלבטו, והאמורא הגדול רב יוסף, בעקבות רבי יהודה הנשיא, מקשר "שְׁאֵר" עם בשר, כפי שמצאנו פעמים שונות במקרא, ומפרש: "שְׁאֵרָהּ זה קירוב בשר, שלא ינהוג בה מנהג פרסיים שמשמשין מטותיהן בלבושיהן". והגמרא מזכירה את דברי מורו, רב הונא, הפוסק: "כל האומר אי אפשי [אינני רוצה] אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה!". הממד החושני של האהבה קיבל כאן את הברכה ההלכתית.
פגיעה בחיי הנאנסת
הפגיעה במיניות היא "עינוי". והנה, בתיאור אונס דינה, מופיע שוב הביטוי "עינוי" בווריאציה שונה: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה… וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ… וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ" (בראשית לד, א־ב). הקשר המיני הופך לאונס ועינוי כשהוא נעשה כנגד רצונה של האישה. וכבר העיר בעל "אור החיים", שעל כך אמרו חז"ל "הנאתם של רשעים צער הוא אצל הצדיקים".
אך מדובר גם בעינוי בגלל הפגיעה האיומה בחיי הנאנסת. חכמי המדרש שמים בפיה של דינה את הדברים שאמרה נאנסת אחרת, תמר, לאמנון (שמואל ב יג, יג): "אֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי, וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל". "אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי" ־ ביטוי עברי נפלא. תמר מרגישה שאין מקום שבו היא תוכל להשתחרר מחרפה זו שנבל זה הטיל עליה. היא לא יכולה להשתחרר מעינוי זה.
במבט ראשון, זו לכאורה חרפה חברתית, הקשורה לאותן תרבותית המתרגמות "חרפה" כפגיעה בכבוד המשפחה: יהיה לה קשה להינשא, להקים משפחה. את זאת חייבת כל חברה מוסרית לתקן. אולם יש כאן עינוי הרבה יותר עמוק. האונס פוגע ביחס האישה למיניות שלה עצמה, אף במסגרת הנישואין. האונס הוא כאילו סירוס פסיכולוגי, שממנו ניתן להירפא רק תוך מאמצים רבים, מאמצים למחוק את הטעם האיום שיתלווה בעתיד לאחד מחשובי ממדי הנפש האנושית. ועל כך חייב הנבל לשלם מחיר כבד.
כיצד מבטאת השפה את יחסה לאונס? ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), בפירושו "העמק דבר" (על ויקרא טו, לג ובמקומות אחרים), מעלה סברה מעניינת. הוא מבחין בין שני ביטויים שונים המצויים במקרא. באונס תמר (וכן באונס דינה) נאמר: "וְלֹא אָבָה [אמנון] לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ, וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה [כי נאבקה עמו] וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ"(שמואל ב יג, יד). לעומת זאת, אצל יעקב ולאה נאמר: "וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא". בעל "העמק דבר" כותב: "אם הוא ברצונה ודעה אחת עמו כתיב 'עִמָּהּ', ואם הוא בעל כורחה כתיב 'אֹתָהּ'". הנצי"ב יודע שיש במקרא פסוקים שאינם תומכים בהבחנה זאת, והוא מנסה לדרוש ולהסביר אותם. אולם לדעתי, אף אם הנצי"ב לא הצליח בכל הסבריו, זו היא בהחלט הבחנה חשובה שכבר השפה העברית העתיקה הבינה והדגישה.
