מעטים האנשים שזוכים לכך ששמם יהיה מזוהה עם תחום ידע שלם. זיגמונד פרויד הוא אחד מהם. כמו שגרשום שלום מזוהה אוטומטית עם חקר הקבלה ואלברט איינשטיין עם הפיזיקה המודרנית, כך כשאנשים שומעים את המילה "פסיכולוגיה" הם חושבים קודם כול על פרויד. למען האמת, הוא כמובן לא היה הראשון שביקש להבין את נפש האדם ולרפא את מכאוביה. התחום הספציפי ששמו מזוהה איתו הוא הפסיכואנליזה – ניתוח אנליטי, יסודי, של הנפש האנושית. בהקשר הזה, פרויד אכן היה הראשון שביקש לנתח באופן מדעי ושיטתי את הנפש.
כמה מן המושגים הבולטים שטבע פרויד הפכו להיות כל־כך מוסכמים ומקובלים, עד שנהיו חלק מהשפה היומיומית של כולנו, ובכלל זה של המוני בני אדם שאין להם שום הבנה מקצועית בפסיכולוגיה. הכוונה למושגים כמו תת־מודע, תסביך אדיפוס, טעות פרוידיאנית – כלומר, פליטת פה שיש בכוחה להסגיר את המתרחש בתת־מודע שלנו, ועוד. אגב, פרויד גם לא היה הראשון שעסק בתת־מודע, אבל, לדברי ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג המשמש גם כמרצה לפסיכולוגיה, "הוא היה הראשון שחקר את התת־מודע באופן שיטתי וניסה לבחון כיצד הוא עובד". בגלל כל אלה יש רבים המכנים את פרויד "קולומבוס של הנפש".
חלומות והדחקות
לא רק הביטויים שטבע פרויד הפכו לנכסי צאן ברזל של הפסיכולוגיה, אלא גם חלק מתפיסותיו, שהיום יישמעו כמובנות מאליהן, אבל התחדשו לאנושות רק לפני כ־120 שנה. כזה למשל הוא הקשר החד־משמעי, אפילו דטרמיניסטי, שטבע פרויד בין טראומות מודחקות של העבר, בעיקר מצוקות מן הילדות המוקדמת, לכאבים נפשיים, ואפילו פיזיים, בהווה. מבחינתו, הקשר בין האופן שבו גדל אדם כילד לבין אישיותו הבוגרת הוא קשר חד־משמעי. כלומר: הדברים הם כמעט כמו נוסחה בפיזיקה. אם האופן שבו גדלת הוא א', כמעט ודאי שתגדל להיות בעל אישיות ב'. בתוך כך הוא הניח משקל מיוחד ליסוד המיני, כלומר לתשוקותיו המיניות של האדם, שלפי חידושו מתעוררות כבר מגיל מאוד צעיר. גם כאן, ההנחה היא שהאופן שבו טופלו התשוקות האלה בגיל צעיר יעצב את אישיותו של האדם הבוגר, ולא רק בתחום המיני.
פרופ' אבשלום אליצור: בעולם האקדמי הלכה והתפתחה התנגדות חזקה לפרויד. קודם כול בשל יהירותו של פרויד עצמו, שביטא זלזול תהומי בכל ניסיון להעמיד את התיאוריות שלו לביקורת
מדוע הניח פרויד משקל רב כל כך לתחום המיני? כהנא: "ההנחה שלו היא שההדחקות שלנו, הדברים שנכבשו ונכלאו, הם הדברים שיוצרים לימים את ההתפרצויות ואת ההתנהגויות הבעייתיות שלנו. את הדחף לאכול אין צורך להסתיר. אדם לא מתבייש לומר שהוא רעב, וגם תינוק קטן לא מהסס לשדר שהוא רעב. התחום המודחק ביותר הוא התחום המיני, ולכן ההנחה שלו היא שזה התחום שיעצב הכי הרבה את התסביכים והבעיות שלנו". המרכזיות של היצר המיני אצלו הייתה כל כך גדולה, והוא נהג לראות בדברים רבים, כמו הסיגרים שהוא עצמו עישן, סמלים מיניים, עד שהוא עצמו נאלץ להוסיף בחיוך ש"לפעמים סיגר הוא רק סיגר".
חידוש משמעותי אחר שלו היה המשקל העצום שהוא ייחס לחלומות. לשיטתו, יש כמה דרכים לחשוף את הנמצא בתת־מודע האנושי, שבו נאגרים כאמור ההדחקות והתסביכים שלנו. אחת הדרכים המרכזיות היא החלום: אם נדע לפרש כראוי את חלומותינו, יהיה בכך מפתח מרכזי להבנת התת־מודע, וממילא לטיפול. ואמנם, אחד מספריו הראשונים, שאף לו הייתה השפעה עצומה, נקרא "פירוש החלום". האמצעי השני לחשיפת התת־מודע היה האסוציאציות החופשיות. למעשה, פרויד ביקש ממטופליו בעיקר שני דברים: לספר לו על החלומות שלהם, ולפתוח בשיחה חופשית, שבה יעלו באופן פרוע ולא מונחה ומסודר האסוציאציות שלהם. הצירוף של החלומות והאסוציאציות החופשיות אמור היה לספק לו את המפתח לתת־מודע, עם דגש מיוחד כאמור לפליטות הפה, אותן טעויות הנעשות בהיסח הדעת ודווקא משום כך מרמזות יותר מכול על התת־מודע.
אבל כמו כל מהפכן גדול, פרויד משך אליו אש כמעט מהיום הראשון שבו פרסם את עבודותיו ותפיסותיו. החוגים הדתיים למשל, יהודיים ונוצריים גם יחד, מאוד לא אהבו את תפיסתו. לא רק שמבחינתו הדת כמושג, וכל הדתות בכלל, היו שקר שנועד לאחז את עיני האנשים ולהעניק להם אשליה של תקווה, אלא שתפיסתו איימה לבטל את המשמעות של מושג החטא, שהוא כל כך מרכזי בשתי הדתות האלה. הרי אם ההנחה היא שאנחנו מעוצבים באופן די דטרמיניסטי על־ידי האופן שבו גודלנו על־ידי הורינו, איזו אחריות ניתן לתבוע מאיתנו? וכמובן שגם מהורינו לא ניתן לתבוע אחריות, שהרי גם הם הפכו להיות מי שהם בגלל האופן שבו גודלו על־ידי הוריהם, וכן הלאה.
יש לכאורה גם סתירה פנימית בין מסקנותיו של פרויד כחוקר לבין עבודתו כמטפל. הרי אם ההנחה היא שעוצבנו באופן דטרמיניסטי על־ידי הורינו, איזו משמעות יש לטיפול המבקש לחלץ אותנו מתוצאות העיצוב הזה? כהנא אומר על כך ש"פרויד אכן טען שהטיפול לא צריך לנסות לצאת כנגד האופן שבו האדם גדל, אלא לנסות למצוא בסיפור עיצובו את אותן נקודות ארכימדיות שיאפשרו לו להתמודד עם תוצאות ההיבטים האחרים של הילדות".
התנגדות תלמידיו ובתו
הביקורת העיקרית שפרויד שמע עוד בחייו, מכמה מתלמידיו הקרובים ביותר, הייתה כנגד הנוקשות התיאורטית שלו לגבי אופן עיצוב הנפש האנושית. כך למשל, אחד מתלמידיו וחבריו הקרובים, קרל גוסטב יונג, טען שהשיטה של פרויד מוציאה מהמשחק את כל היסודות התרבותיים הקולקטיביים, ומניחה שהאדם הוא רק תוצאה של האופן שבו גדל כפרט. מול הגישה הזו טען יונג שלבני האדם יש לא רק תת־מודע פרטי, אלא גם תת־מודע קולקטיבי, שבו שוכנים מושגי יסוד וסמלי יסוד של התרבות האנושית בכלל, ושל התרבות הספציפית שהם משתייכים אליה בפרט – שהשפעתם על הנפש אינה פחותה מזו של התת־מודע הפרטי.
תלמיד־חבר אחר, אלפרד אדלר, הלך בכיוון הפוך וביקש להדגיש יותר מפרויד את האינדיבידואל, ואת כוחה של האישיות לעמוד מול כוחות היצר המבקשים לעצב אותה. פסיכולוג יהודי וינאי אחר, ויקטור פרנקל, טען שלא המיניות אלא המשמעות היא היסוד המכונן בחיי האדם. אפילו בתו של פרויד, אנה, שהפכה לפסיכולוגית חשובה בפני עצמה, חלקה על אביה. היא הלכה יותר בכיוונו של אדלר, וביקשה גם כן לתת משקל רב יותר לכוחו של האני וליכולתו להיות פחות דטרמיניסטי.
בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה גלה פרויד מארצו והתיישב בשנתו האחרונה בלונדון. גם הבת אנה גלתה איתו. לימים סער עולם הפסיכולוגיה הבריטי בעקבות מחלוקת שהפכה גם ליריבות אישית קשה בין אנה פרויד לפסיכולוגית בולטת אחרת בשם מלאני קליין, שביקשה להיות יותר פרוידיאנית מפרויד. אחד מבכירי הפסיכואנליטיקנים הפרוידיאניים בארץ, שביקש משום מה להתראיין בעילום שם, אומר שלשיטתה של קליין לא מספיק לבחון את ההשפעות שהאדם חווה מגיל שלוש, אלא צריך להתחיל כבר מיומו הראשון, כיוון שההשפעות בשנת החיים הראשונה אינן פחות חשובות מכל שאר השנים שאחר כך. פרופ' אבשלום אליצור, פסיכואנליטיקן המכהן גם כמרצה לפיזיקה באוניברסיטת צ'אפמן שבארה"ב, מוסיף ליריבות הרעיונית הזו גם ניחוח אישי חריף: "יש סיפור שהבת של מלאני קליין עברה אנליזה אצל הבת של אנה פרויד, ובטיפול הזה היא 'לכלכה' על אמא שלה, כי קליין עשתה אנליזה לבן שלה, שזה דבר שלא ייעשה, ובסופו של דבר הוא התאבד".
אליצור טוען שהפסיכואנליזה הצליחה מאוד בתרבות הסמים וההיפיז של שנות השישים. "כל הרעיון של 'עשו אהבה, לא מלחמה' מאוד מתאים לתפיסה של פרויד. הוא מבוסס על זה שהמיניות יכולה למנוע מלחמה, ודיכוי המיניות עלול להביא להתפרצות של אלימות. הוגים כמו אריך פרום והרברט מרקוזה, שהיו מאוד פופולריים בתרבות הסיקסטיז, ניסו בעצם לשלב רעיונות פרוידיאניים לתוך התרבות של דורם; מרקוזה עשה את זה גם בשילוב של רעיונות מרקסיסטיים. למען האמת, גם ביטויים רבים באנגלית האמריקאית שכולנו מכירים שאובים מהשפה הפרוידיאנית: 'אני עובד על זה', 'רוצח סדרתי', 'אופי אנאלי', וכדומה".
"מצד שני", אומר אליצור, "בעולם האקדמי הלכה והתפתחה התנגדות חזקה לפרויד". אליצור תולה את זה קודם כול ביהירות של פרויד עצמו, "שביטא זלזול תהומי בכל ניסיון להעמיד את התיאוריות שלו לביקורת אמפירית, סטטיסטית, ולראות אם היא עומדת במבחן המציאות". אחד מגדולי הפילוסופים של המדע, קרל פופר, אפילו טען במפורש שהפסיכואנליזה לא יכולה להיחשב כמדע, כי היא מבוססת על תיאוריות שאין להן ביטוי כמותי, תיאוריות שאין אפשרות להוכיח ולא להפריך אותן. הפרוידיאנים אמנם טענו שגם אם אי־אפשר לכמת את התיאוריות שלהם, אפשר לכמת את ההצלחות הטיפוליות שלהם. אבל בשביל המבקרים זה לא היה מספיק.
אליצור: "הפסיכולוגיה הניסויית הביאה הוכחות מאוד רציניות ומעניינות לקיומו של תת־מודע. יש פסיכולוג אמריקני בשם לויד סילברמן, שבמשך שנים עשה ניסויים על תפיסה תת־סיפית (= מתחת לסף ההכרה). הוא הראה לאנשים משפטים מסוימים למשך כמה אלפיות שנייה, באופן שהם לא באמת נכנסו למודעות הגלויה שלהם, אבל הוא הראה איך המשפטים האלה משפיעים באופן משמעותי על התנהגותם. למשל, כשהמשפט היה 'אף אחד לא אוהב אותי', יכולת לראות עלייה בולטת בתגובות חרדתיות. לעומת זאת, כשהמשפט היה 'אמא ואני הננו אחד' נרשמה ירידה בולטת בחרדות, דיכאונות וכדומה".
נוכח עד היום
לביקורת התיאורטית נגד פרויד נוסף, לדברי אליצור, גם ממד מעשי, בעקבות שערוריית ברונו בטלהיים. בטלהיים, יהודי ניצול שואה – שהתפרסם בין היתר גם במחקר שעשה על ילדי הקיבוצים – היה אחד הפסיכואנליטיקאים הבולטים של דורו. עד שברגע מסוים התברר שכל הביוגרפיה המקצועית שלו היא פייק אחד גדול: "לא היה ברור אם אי־פעם למד פסיכואנליזה, אבל היה ברור שמעולם לא הוכשר לכך באופן מעשי. התברר גם שהוא התעלל במטופלים שלו. הוא ניסה אפילו לטעון שמחלות כמו אוטיזם נגרמות כתוצאה מיחס פריג'ידי, קר, של האמהות לילדיהן". וזו הייתה דוגמה בולטת לחוסר היכולת של הפסיכואנליזה לטפל במה שמעבר למצוקות נפשיות, כשמדובר במחלות ממש, הקשורות יותר למרכיבים גנטיים וביולוגיים.
מתוך הביקורת הזו, ואולי גם מהרצון האמריקאי כל כך ליעילות ולפתרונות מהירים, נוצרה האסכולה הביהביוריסטית. זו טענה שהעיסוק במניעי ההתנהגות פחות חשוב ומעניין, ויש להתמקד בהתנהגות עצמה, ולנסות להשפיע על שינויה, גם מבלי לעסוק בשורשיה.
אסכולה נוספת שנולדה בשנות השמונים של המאה הקודמת היא האסכולה הקוגנטיבית. אליצור: "הטיפול הקוגניטיבי קיבל את הדיבור על תהליכים נפשיים, ואפילו על משהו דומה לתת־מודע, אבל הציב תיאוריה פשוטה וחסכונית יותר, עם יעילות הרבה יותר מוכחת בטיפול בהפרעות נפשיות רבות. השיטה הזו אומרת: בוא נברר מה הנחות היסוד הסמויות שלך כשאתה פועל וחושב, וברגע שההנחה הסמויה תהפוך לגלויה אתה כבר יכול להשתחרר מהשפעתה, כי אתה מודע לה, ואתה יכול לבחור אם לדבוק בה או לא".
התוצאה מכל אלה הייתה שבשני העשורים האחרונים של המאה העשרים כוחה של הפסיכואנליזה, שנוצרה בראשית המאה על־ידי פרויד, הלך וירד, והיא החלה להיעלם גם מהעולם האקדמי וגם מהשדה הטיפולי עצמו. אבל בראשית המאה העשרים ואחת היא שוב חזרה לתמונה, בגרסה מעודכנת: הטיפול הפסיכודינמי. אליצור: "זה טיפול שמבוסס על התפיסה הפסיכואנליטית, מבחינת ההנחה של קיום תת־מודע ומנגנוני הדחקה והגנה שיש להתגבר עליהם, אבל במקום הגישה האיטית, הזהירה והממושכת שלה, הוא מרשה לעצמו התערבויות יותר ישירות של המטפל. אם המטפל הפרוידיאני היה בקושי מתערב, ונותן למטופל עצמו לדבר באופן אסוציאטיבי חופשי, הרי שבשיטה הפסיכודינמית המטפל הרבה יותר מעורב: הוא שואל שאלות, מכוון ומקדם את השיחה.
"התחום שהמחקר הפסיכולוגי הולך אליו היום הוא חקר המוח, וזה בעיניי התחום המרשים והמבטיח ביותר. מרגע שחקר המוח נעשה מספיק רגיש ועדין כדי להבין את הצד הפיזיולוגי של תהליכים מאוד עדינים במוח, כמו חרדה, תוקפנות, מיניות, אהבה – התגלו דברים ממש מקבילים לניתוח הפסיכואנליטי של פרויד. ג'וזף לאדו עבד על חלק קטן מהמוח שנקרא 'אמיגדלה', והראה איך חוויות טראומתיות נאגרות דווקא בחלק הזה, ויש כיום ראיות שטיפול שמציף מחדש חוויות טראומתיות אל התודעה מאפשר את ההתפוגגות של אותן חוויות".
במילים אחרות: גם אחרי שמונים שנה מפטירתו, וכמאה ועשרים שנה אחרי שהחל לפרסם את תפיסותיו העיקריות, התיאוריות של פרויד עדיין רלוונטיות מאוד ובהחלט נוכחות בחקר הנפש האנושית, גם אם מוסכם כיום שהדגש שהוא שם על התחום המיני היה מוגזם.
משה רבנו ורבן יוחנן
הזהות היהודית של זיגמונד־שלמה פרויד היא עניין מורכב מאוד. כהנא: "מצד אחד, הוא היה מאוד גאה בהשתייכותו לעם היהודי. כשספרו 'פשר החלומות' תורגם לראשונה לעברית, עוד בחייו, הוא כתב הקדמה מיוחדת למהדורה העברית, ובין היתר כתב: 'מה נשאר ליהודי שלא יודע מילה בשפת אבותיו, ואין לו קשר עם מסורת אבותיו? כנראה העיקר: תחושת הזהות'. כשאחד מתלמידיו, שהיה כומר, כתב לו, מתוך רצון להחמיא: 'הדבקות שלך באמת הופכת אותך מבחינתי לנוצרי טוב', פרויד ממש כעס על 'הניכוס' הזה.
"ועם זאת הוא באמת היה אנטי דתי קיצוני מאוד, כנגד כל הדתות. אשתו הייתה בת של רב, שנהגה להדליק נרות שבת, וכשהם התחתנו הוא הכריח אותה להפסיק עם המנהג הזה. הוא התהדר בחוסר הידע שלו ביהדות, אבל ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי מוכיח שפרויד ידע הרבה יותר מכפי שהסכים להודות. אבא שלו נתן לו לבר־מצווה תנ"ך עם הקדשה בעברית, כך שידע מסוים היה שם. הוא גם הבין את המשמעות הייחודית של היות בן למיעוט. מצד אחד הוא ראה בעובדה שרוב הפסיכואנליטיקנים הראשונים היו יהודים עדות לכך ש'היהודים כנראה מבינים יותר בנפש האדם'. ומצד שני, כשיונג, הלא־יהודי, החליט לפרוש מהחבורה שלו, החשש הגדול של פרויד היה שמעכשיו הפסיכואנליזה תוצג כ'עסק של יהודים'".
את שנותיו האחרונות הקדיש פרויד בעיקר לכתיבה של ספר מאוד יוצא דופן במכלול יצירתו; ספר על דמותו של משה, ותרומתו להפצת המונותאיזם. הוא הסתמך שם על המחקר המודרני, שגילה כי לתפיסה המונותאיסטית, שהופעתה המקורית בעולם יוחסה תמיד לתורת משה, היה מבוא קצרצר מוקדם יותר: מלך מצרי בשם אח'נאתון מרד בתפיסה האלילית הפרעונית ולמשך תקופה קצרה ניסה להשליט במצרים תפיסה מונותאיסטית. אבל אחרי מותו התפיסה הזו סולקה מהתרבות המצרית באותה מהירות שבה נכנסה אליה.
את המידע הזה פיתח פרויד לתיאוריה מהפכנית ושנויה מאוד במחלוקת, שלפיה משה גדל בביתו של אח'נאתון כנסיך מצרי לכל דבר, בכלל לא צאצא של בני ישראל. בניסיונו להמשיך את דרכו של אביו־מורו, ומתוך הבנה שאצל המצרים לא יזכה להצלחה, הוא פנה אל בני ישראל וניסה להשליט עליהם את התפיסה הזו. אבל גם הם מרדו בו, ולמעשה, לפי פרויד, אפילו רצחו אותו. הבסיס (הרעוע) של התזה הזו נשען על כך שגם התורה עצמה מתארת את משה כמי שגדל בבית פרעה, על העימותים הבלתי פוסקים שמתארת התורה בין משה לבני ישראל, ובסופו של דבר על העובדה שהוא אינו זוכה להיכנס לארץ ישראל.
ד"ר ברוך כהנא: פרויד היה מאוד גאה בהשתייכותו לעם היהודי. הוא כתב: 'למה נשאר ליהודי שלא יודע מילה בשפת אבותיו, ואין לו קשר עם מסורת אבותיו? כנראה העיקר: תחושת הזהות'
מעבר לתיאוריה המפוקפקת עצמה, השאלה המעניינת היא למה היה כל־כך חשוב לפרויד לעסוק בה, שהרי חקר ההיסטוריה היהודית הקדומה לא היה בדיוק תחום ההתמחות שלו. אליצור אומר ש"זה בוודאי קשור לעובדה שהספר נכתב לאחר עליית הנאצים לשלטון. זה גרם לו לחשוב הרבה יותר על משמעות הזהות היהודית. ותוך כדי העיסוק בשאלה הזו, הוא חזר לדמותו של משה וניסה להראות איך משה מבקש להרים את היהודים מעולם החושים לעולם הרוח. באותו אופן, פרויד גם העריץ את רבן יוחנן בן זכאי, שהעדיף את 'יבנה וחכמיה' על פני ירושלים ותפארתה".
כהנא: "פרויד השתעשע הרבה ברעיון שהדחקה שגורמת לנוירוזה היא לא רק עניין אישי, אלא גם עניין תרבותי כללי, לאומי ואפילו אוניברסלי. וכך, בדמות של משה הוא מנסה לתאר 'רצח אב' קולקטיבי. במקרא זה משה, אבל בתרבות היהודית המודרנית מדובר כבר באלוהים עצמו, שליהודים נמאס לעמוד בכל האיסורים שלו והם מורדים בו".
עיוורון נוכח האנטישמיות
פרויד לא היה ציוני. לא מטעמים אידיאולוגיים, אלא מחוסר אמונה ביכולת היהודית לרשת ארץ שיש בה כבר תושבים בעלי זהות לאומית. ועם זאת, הוא שלח מכתב ברכה לטקס הנחת אבן הפינה של האוניברסיטה העברית, וכשהנאצים עלו לשלטון אפילו ביקש להגר לארץ־ישראל ולעבוד באוניברסיטה. באופן מעניין, האוניברסיטה סירבה להצעתו והעדיפה על פניו פסיכולוג אנונימי למדי בשם קורט לוין, שגם הוא בסופו של דבר לא הגיע אליה. פרויד עצמו היגר כאמור ללונדון, ושם נפטר, עשרים ושלושה ימים בלבד אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא לא מת מוות טבעי. בשני העשורים האחרונים לחייו הוא סבל קשות ממחלת הסרטן, שפגעה בחיך שלו. אחרי טיפולים רבים המחלה נעלמה, אבל הופיעה כעבור שנים אחדות, וגרמה לו כאבים רבים. פרויד, שעוד בצעירותו היה בין הראשונים לטפל בכאבים באמצעות שימוש בקוקאין, וגם השתמש בעצמו בסם, ביקש מאחד מחבריו שישים קץ לייסוריו באמצעות מנה גדולה במיוחד של מורפיום, וכך היה.
בדיעבד התברר שעם כל חכמתו ורגישותו לאנטישמיות, הוא לא הצליח להעריך עד כמה גדולה הסכנה הנאצית. כשספריו הועלו באש ב"ליל הבדולח", הוא עוד ניחם את עצמו ש"התקופה המודרנית בכל זאת יותר טובה מימי הביניים. עכשיו הם שורפים את ספריי. בימי הביניים הם היו שורפים אותי". המשורר היינריך היינה היא נביא מוצלח יותר, למרות שחי הרבה לפני הנאצים, כאשר ניבא ש"במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם בני אדם". פרויד זכה שלא לראות במו עיניו שמי ששרפו ספרים שורפים גם בני אדם.
