ספרה של פרופ' נעימה ברזל, "המתנחלים בלבבות", הוא בעיקרו קריאת השכמה של הרגע האחרון למאמינים בציונות של שלום וביהדות של מוסר וערכים הומניסטיים, מתוך תחושה עמוקה של כישלון היסטורי. המתנחלים, לדעת המחברת, הצליחו מאוד במפעל ההתיישבות, וגם התנחלו בלבבות הישראלים מעל ומעבר לגודלם היחסי בציבור, והם הולכים ומשתלטים לא רק על הגבעות ביהודה ושומרון, עד כדי סיכול הסיכויים להקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל, אלא שהם מתנחלים גם בפוליטיקה ומובילים את רוב הציבור אחריהם באמונת הגאולה "כאן ועכשיו".
מנגד, חלק קטן מן האליטה הציונית הישנה, זו ששואפת לשלום ולצמצום הכוחניות הישראלית בעיקר מסיבות של ערכים ומוסר – "סיום הכיבוש" – נכשלה כישלון חרוץ לדעת נעימה ברזל, אפילו בתוך תנועת העבודה; היא מתקשה מאוד להשלים עם העובדה שהרוב הגדול, אפילו בתנועה הקיבוצית, לא הזדהה כראוי עם הכיוון הזה, שבתוכו היא גדלה והתחנכה.
החבורה של חוג "שדמות", מיעוט רעיוני בעל עוצמה רוחנית בתנועה הקיבוצית, יצאה לפעולה חינוכית וציבורית מיד אחרי ששת הימים, במקביל לתנועת ההתיישבות במרחבי ארץ ישראל ההיסטורית. אנשי רוח חשובים הובילו בשתי הקבוצות, אלא שגוש אמונים נחל הצלחה מדהימה, ותומכי השלום והמוסר נכשלו כליל לדעת הכותבת, שמטילה את האחריות על כל דמות חשובה שלא נקטה עמדות מספיק חדות, ולא יצאה לפעילות מעשית אפקטיבית. בלשונה של נעימה ברזל ב"פתח דבר" לספרה:
הספר אינו טוען לאובייקטיביות, אלא מנסה להבין את שורשי כישלונה של קבוצת השייכות שלי, שהתחנכה להיות אליטה ממשיכה של תנועת העבודה בכלל והתנועה הקיבוצית בפרט… אך בעיקרו הוא בנוי ממהלך עיוני ואישי המבקש להבין דווקא את הצלחתה של הקבוצה, שבחרה להשית על הכלל הישראלי את בשורת הכוח, השואב את עוצמתו והצדקתו מרעיון הבחירה… כיוון שאני שייכת לקבוצה הראשונה, הבנתי שעליי להכיר וללמוד את שפתה וערכיה של הקבוצה השנייה, המנוגדים לחינוכי ולערכיי… אני מקווה שהצלחתי, ולו במידת מה, לפענח את מקור הכישלון של הקבוצה עליה אני נמנית, ולנסח את סוד הצלחתם של אלה שביקשו והצליחו להנחיל לחברה היהודית בישראל את פרשנותם האמונית לזהות היהודית־ישראלית כאן ועכשיו, ולממש את הפרקטיקות שלהם בהוויה הישראלית.
שימוש בניסוחים הפנימיים
ברור בספר שהכותבת זועקת לחבריה להתעורר ולפעול בצורה הרבה יותר רצינית כדי לבלום את ההתנחלות, בעיקר בלבבות. בהקשר זה, נעימה ברזל היא אולי הראשונה שמתארת את בית ספר שדה כפר עציון כמעצמה חינוכית, שהנחילה בלבבות רבים מאוד את הקשרים ההיסטוריים, ואת אהבת ארץ יהודה יחד עם אהבת התנ"ך, הרבה מעבר לגדרות הקיבוץ.
יש לציין שהכותבת קראה כמעט כל פיסת נייר שנכתבה על ידי חנן פורת ז"ל ועל ידי תלמידים רבים אחרים שצמחו בבית המדרש של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, כמו גם כל מסמך וכל עמוד זיכרון מארכיוני כפר עציון, עפרה וקדומים, שבכולם התקבלה במאור פנים, למרות הקושי הנפשי שלה בעצם הנסיעה למקומות המבטאים בעיניה עליונות והתנשאות ביחס לכפרים הפלשתיניים.
נעימה ברזל גם שקדה על כינוס החומרים מהארכיונים ומכתבי העת ועל עריכתם בהיקף מרתק ומפתיע. לכן, היא נשענת פחות על שיחות וראיונות, שבהם מדברים בדרך כלל למראיינים בשפה רכה ומסבירת פנים, ומתארת את השקפת העולם הגאולית בעיקר לפי הניסוחים הפנימיים. כאמור, המסקנה שלה יכולה להפתיע כל מי שחושב שהליברלים ושואפי המוסר והשלום בכל מחיר (כמעט) שולטים בכלי התקשורת ובציבוריות הישראלית בכלל.
הסקירה בספר פותחת בעליית כפר עציון ובבניית גוש עציון כולו. ברזל מקדישה מקום נרחב גם לישיבות ההסדר, לפריסה שלהן ולהשפעתן על הטמעת ההשקפה "האמונית" בכל הארץ, ובמיוחד היא מדגישה שוב ושוב את ישיבת הר עציון ואת העומדים בראשה במשך השנים.
אחר כך היא עוברת לתאר את ההתיישבות בחברון ובקריית ארבע, עם פירוט מדוקדק של הדמויות המובילות והשפעתן בהגות ובמחשבה כמו בעולם המעשה. פה ושם אני מזהה טעויות קטנות. למשל, באופן אישי – מעולם לא הייתי הרב הראשון של ישיבת הר־עציון, אלא היחיד מצוות הישיבה שגר עם הבחורים בכפר עציון מההתחלה, אבל טעויות קטנות כאלה אינן משפיעות על רמת הדיוק ההיסטורי ועל התמונה הכללית המעמיקה המוצגת בספר.
עיון תורני מפתיע
בסדר היסטורי נכון מוקדש פרק שלם להקמת עפרה, ושוב יחד עם בית ספר שדה והמדרשה. אחר כך מתוארת הקמת קדומים באותה יסודיות, וכמובן, עם הדמויות המובילות ברוח ובמעשה, בעפרה כמו בקדומים. הפרק השלישי מוקדש לניתוח מעמיק יותר של "המחשבה הדתית ציונית ותפישת הגאולה", וכאן צריך לומר שהמבט מעמדה של מתבוננת מבחוץ, בעלת השקפה מנוגדת, משפיע (לדעתי) על הדגשת יתר של הכוחניות, של "הדטרמיניזם ההיסטורי" ועוד בהשקפה האמונית. עם זה, מפתיע לגלות קטעים שלמים של עיון הלכתי ותורני – למשל, על ברכת "מציב גבול אלמנה" – כאילו נכתב הספר בידי רב בישיבה גבוהה.
ברזל משתדלת מאוד, ולרוב מצליחה, לדייק גם בהבדלי ההשקפות בתוך התנועה האמונית פנימה, אף שהיא מייחסת להם חשיבות פחותה ממה שנכון לדעתי. בפרקים האחרונים היא מתבוננת בהשפעות העמוקות של "הקיבוץ המאוחד", מנהיגיו והוגיו, כמו גם הגותו של פרופ' שביד, ושל שירי נעמי שמר, על התנחלות ההשקפה האמונית בלבבות הישראלים.
הסקירות הקצרות המפוזרות בספר על אודות ההשפעה הקלושה של קבוצת "שיח לוחמים", אפילו בתוך התנועה הקיבוצית, תואמות להשקפת הכותבת על הכישלון הצורב, אך לדעתי הן עושות עוול לקבוצה חשובה, שמעולם לא יכלה לעשות יותר ממה שעשתה.
הכשל העיקרי בניתוח של נעימה ברזל הוא בהיעדר מוחלט של התייחסות לאויב הפלשתיני ולשותפיו – לא מצד האידיאולוגיה שלו, לא מצד הפוליטיקה שלו, ולא מצד המלחמה שלו נגדנו במאה השנים האחרונות. הנוכחות היחידה של הפלשתינים בעיני הכותבת היא במסכנות שלהם תחת עוצמת הכוח הישראלי.
כשלנו בכל העימותים
את הניסוח שבכותרת הספר הגיתי אני (במאמר לביטאון "נקודה" לפני הבחירות בתשנ"ב), כאשר טענתי שהתנחלנו על הגבעות אך לא הצלחנו להתנחל בלבבות הישראליים; והנה אומרת לי נעימה ברזל שטעיתי, כי ההצלחה היא מדהימה, וכמובן "מסוכנת". ארצה אפוא לומר כמה מילים בנימה אישית בעקבות הספר.
מבחן כפול הצבתי בזמנו להתנחלות בלבבות: אם התומכים במפעל ההתיישבות במרחבי ארץ ישראל ההיסטורית שבידינו עושים זאת בהתלהבות, והמתנגדים מכירים עם זאת בערכים הטובים והיפים שמניעים את המתיישבים ואת עולמם החינוכי – אז עם ישראל תומך. לעומת זה, אם המתנגדים מובילים מתקפה חריפה נגד מפעל ההתיישבות, ורואים בו סכנה למדינת ישראל ולרוב היהודי, או לערכים מוסריים ודמוקרטיים, ואילו התומכים מהססים, חוששים ומגבילים את ההתיישבות בדרכים שונות ומשונות – אז עם ישראל מתנגד. בעתיד הנראה לעין לא תהיה הסכמה מקיר לקיר בשאלות אלה, ולכן המבחן הוא בשאלה מי נלהב ומי חושש, מי תוקף ומי מהסס, מי נחרץ ומי אומר "אבל".
בתחילת הדרך, אכן עם ישראל תמך במפעל ההתיישבות במרחבי ארץ ישראל ההיסטורית, ולא מקרה הוא שנעימה ברזל רואה בגוש עציון ובבית ספר שדה כפר עציון את ראשית ההצלחה. קו פרשת המים, לדעתי, היה "המחתרת היהודית". חלקים רבים בציבור הישראלי השתכנעו שממפעל ההתיישבות צומחות סכנות חמורות למדינת ישראל ולמפעל הציוני. מאז ועד עכשיו, כל התנגשות עם חוקי המדינה ועם הכרעות הממשלה והכנסת, אפילו אם אלה מוטעות מאוד ופוגעות מאוד וחמורות מאוד, מגייסת עוד ועוד מתנגדים בתוקף לכל המפעל; וחמור מזה, מאבקים מצולמים ומתוקשרים נגד שוטרים וחיילים – כל אלה לא הועילו מאומה, ורק פגעו בכל מה שאנו שואפים אליו.
כבר 50 שנה אני חי ונושם יום יום את ההתיישבות בגוש עציון ואחר כך בארץ בנימין. כל ההישגים צמחו מהסכמות חשובות ומכריעות עם ממשלות ישראל בהרכבים השונים שלהן, ושום דבר טוב לא צמח מכל העימותים, שבכולם נכשלנו. לא הייתה סייעתא דשמיא בדרכי העימות, מחווארה ועד עמונה.
עקירת קטיף תוכיח
אם תוסיפו לזה את ציטוטי הקנאים, את האלימות ואת הרצח, אף שרוב רובם של המתיישבים מתנגדים להם בכל תוקף, תקבלו את עוצמת החששות והחרדות מפני "המתנחלים המסוכנים", ואת גודל ההיסוסים והחששות של התומכים; אי אפשר להתפלא, שאפילו בממשלה הנוכחית, ובממשל האמריקני הנוכחי – והם עלולים להיעלם בתוך כמה שנים כמו שהופיעו – יש קושי כל כך גדול באישורי בנייה ובהרחבת ההתיישבות. ולמרות כל אלה מפעל ההתיישבות מצליח, מתפתח ואף משגשג עד כדי כך שנעימה ברזל קובעת: המתנחלים בלבבות הצליחו עד מאוד והיא וחבריה נכשלו. איך זה קרה?
לדעתי, התשובה כתובה במפורש בתורה: "אַל תאמר בלבבך: בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת… לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' א־להיך מורישם מפניך…" (דברים ח', ד־ו). אילו הסכימו מנהיגי הפלשתינים להחלטת החלוקה, להצעות בגין־סאדאת, אילו הופיע סאדאת פלשתיני – איזו התרגשות הייתה סוחפת את רוב הציבור הישראלי, ומי היה סופר את המתנחלים, בגבעות או בלבבות? מקץ ארבעים שנה להסכמי השלום, הפכו חורבות יישובינו בסיני המפורזת למען השלום למעוז של "דאולת אל אסלאמיה" (המכונה "דאע"ש"), והוא מאיים גם על מצרים וגם על ישראל.
כולנו כבר ראינו איך נותרנו לגמרי לבדנו כאשר אריק שרון החליט להחריב ולעקור את גוש קטיף כולו, ואת יישובי חבל עזה, בלי הסכם ובלי שלום – איפה היו אז כל הלבבות של שואפי השלום, המוסר והערכים? איך תמכו בהחרבת יישובים שלמים ובעקירת תושביהם, רק כי הם יהודים וישראלים? נסו לחשוב על החרבת כפרים פלשתיניים באותם המספרים.
היכן היו הלבבות בשעת המבחן? כמה חיילים, כמה אזרחים ישראלים וכמה פלשתינים נהרגו ונפצעו מאז עקירת גוש קטיף? הלוא יצחק רבין כראש ממשלה אמר לי במילים ברורות: אם אנחנו לא נהיה בקטיף, יהיה שם הטרור של חמאס. איך קרה שיצחק רבין תמך בקטיף ואילו אריק שרון החריב אותו? (אגב, זאת הסיבה שאני נזהר מלהשתמש במונחי השקר שמאל וימין). אילו היו תושבי עוטף עזה מודיעים לשרון שהם לא יאפשרו את העקירה, היינו יושבים בקטיף עד היום ולא היה שלטון חמאס בעזה. אילו התנחלנו באמת בלבבות – לא היה נכתב נגדנו הספר על "המתנחלים בלבבות".
המתנחלים בלבבות – הסוחפים ל"גאולה עכשיו" והמהלכים בדרך, נעימה ברזל, הקיבוץ המאוחד, 2017, 610 עמ'
