הכותרות האחרונות על המשבר שבין ישראל ופולין החזירו אותי לאחור, לבית אבי המנוח שהיה שם ועבר את מסלול הייסורים עד תום, ולשיחות עם סבי, אבי־אמי שהספיק להימלט עם בני משפחתו ולעלות לירושלים. משניהם, כמו מרבים ממכריהם, שמעתי שוב ושוב כילד את אותו משפט עצמו: "הפולנים היו גרועים יותר מהגרמנים".
המשפט הטעון הזה הוא ההסבר היחיד היכול להבהיר את התגובה הישראלית הזועמת לחוק שבו רואים רבים התנערות מאחריותה של פולין לשואה. חוק הפותח פצעים ישנים ומעורר תחושה עמוקה של כעס על העם הפולני ועל הדרך שבה הסתיימו מאות שנות היסטוריה יהודית במדינה שפעם דרשו את שמה כ"פה־לין", הארץ שקראה ליהודים לבוא וללון בתחומה ופתחה את שעריה בפניהם.
אלא שהשנים שעברו מאז אותו משפט הביאו בכנפיהן גם את הידע על מה שהתחולל שם, ואיתו את סימני השאלה. אכן, אין מחלוקת שהייתה בפולין שנאת יהודים, ואפילו מדיניות אנטי יהודית מכוונת של השלטון במהלך שנות השלושים. אלא שלמרות זאת, בחוק הפולני המנסה להתמודד עם שיוכה של פולין ל"פתרון הסופי" ולרצח העם היהודי יש לא מעט צדק.
הפולנים כעם לא יזמו את רצח העם היהודי, לא הקימו מחנות ריכוז, וממשלת פולין הגולה בלונדון, על אף חולשתה, עשתה כדי לנסות ולהפסיק את הרצח. היו בין אזרחי פולין כאלו ששיתפו פעולה עם הנאצים (פחות מאשר ברוב מדינות אירופה), היו כאלו שהסגירו יהודים, ואפילו כאלו שרצחו אותם. היו גם צדיקים, חסידי אומות העולם וגיבורים אצילי נפש. הם לא היו מעטים. היו בהם 6,550 חסידי אומות העולם שהוכרו על ידי יד ושם ועשרות אלפי אלמונים נוספים, שניסו לעזור ושנרצחו על ידי הגרמנים. הסבל הפולני התקיים לצד הסבל היהודי. למעלה משישה מיליון אזרחים פולנים נרצחו בשואה, מחציתם יהודים.
לאור כל זאת, כיום, אני חש כי המשפט הזה – "הפולנים היו גרועים יותר מהגרמנים" – אינו נכון. הוא נאמר מתוך כאב ובעיקר אכזבה, אך אינו מבטא אמת היסטורית. הפולנים כיחידים היו שונים זה מזה ביחסם לשכניהם היהודים. המדינה הפולנית ניסתה להציל יהודים, ואף הצליחה לעשות את מה שלא עשו רבים אחרים: להגיע לנשיא ארה"ב דאז פרנקלין רוזוולט ולנסות לשכנעו להתערב בפומבי ולעצור את רצח העם היהודי. פולין כמדינה, ולא כאוסף של אזרחיה, אכן איננה אחראית לרצח העם היהודי.
שרפה אחים שרפה
פולין המודרנית הוקמה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, לאחר למעלה מ־120 שנה שבהן הייתה תחת שלטון שלוש שכנותיה הגדולות: רוסיה, גרמניה ואוסטריה־הונגריה. מיד עם הקמתה נאלצה להתמודד עם פלישה סובייטית שהסתיימה בניצחון פולני ("הנס על הוויסלה") ועם משברים כלכליים. פולין הייתה מדינת מיעוטים, וחיו בה שלושה מיעוטים גדולים (יהודים, גרמנים ואוקראינים) לצד רוב האוכלוסייה המקומית. עד ל־1935 עמדה פולין בצילו של האב המייסד, הפילדמרשל יוזף פילסודסקי, שכיהן גם כנשיא מאז תפס את השלטון בהפיכה.
לאחר מותו נשלטה פולין על ידי קציני צבא בכירים ובראשם הנשיא מושצ'יצקי, שר החוץ הקולונל יוזף בק ושר ההגנה אדוארד רידזשמיגלי. המדיניות של פולין בשנים אלו עמדה בצל מדיניות שאותה כינה פילסודסקי בשם "סניטציה" – טיהור החיים הציבוריים בפולין. המדיניות הזו הובילה בפועל לעיתים לאנטישמיות. יוזמות חקיקה דוגמת איסור על שחיטה כשרה וחרם עממי על בתי עסק יהודיים הפכו את חיי היהודים באותן שנים לקשים יותר ויותר.
הדבר לא נגמר בוויכוחים פרלמנטריים בסֵיים על השחיטה היהודית או בהתנכלויות של בריונים ליהודים החוזרים בלילות שבת מבתי כנסת. ב־1936, בעקבות קטטה רבת משתתפים בעיירה פשטיק, שבמהלכה נורה איכר פולני שהשתתף בהתקפה על יהודי העיירה, נערכו בעיר פרעות ובהן נרצחו שלושה מיהודי המקום. שירו של המשורר היהודי מרדכי גבירטיג, "שרפה אחים שרפה", איננו שיר המנציח את השואה כפי שטועים לעיתים לחשוב, אלא שיר קינה שנכתב ב־1938 לזכר הפוגרום בפשטיק (ראו: יהודה ריינהרץ ויעקב שביט, הדרך לספטמבר 1939, עמ' 58).
המהלכים הללו הסתיימו בבת אחת באחד בספטמבר 1939. פולין נכבשה במלחמת בזק הרסנית ובותרה לשניים בידי שתי שכנותיה האדירות: גרמניה וברית המועצות. פולין הפכה בחלקה המערבי לשטח כבוש בידי הגרמנים, שבו מעמדם של היהודים הולך ומתדרדר במהירות עד לחיסול מאורגן, ומעמדם של הפולנים שאינם ממוצא גרמני הוא של עבדים לתעשיית המלחמה של הרייך הגרמני. בחלקה המזרחי כונן שלטון קומוניסטי. חודשים ספורים לאחר הכיבוש הסובייטי, במארס 1940, נרצחו ביער קאטין ובמחנות שבויים נוספים 22,000 קצינים פולנים בידי הסובייטים. הרצח גדע באחת שכבה שלמה בחברה הפולנית מאחר שהקצונה הפולנית שנכלאה במחנות כללה את העילית האינטלקטואלית של פולין. רבים מהקצינים הנרצחים היו יהודים, בעיקר הרופאים שבהם. עם פלישת הגרמנים ביוני 1941 נכבשה מזרח פולין, והגורל שפקד את היהודים והפולנים במערבה שטף עתה את שאר חלקיה.
אלפי חסידי אומות העולם
עם פרוץ המלחמה נמלטה ממשלת פולין ללונדון, ומשם פעלה ממשלה גולה שנהנתה בתחילה מתמיכת כל בעלות הברית: הבריטים ואפילו הסובייטים, אויביהם ההיסטוריים של הפולנים. עם גילוי הקברים ההמוניים ביער קאטין, שנה וחצי לאחר מכן, האשימו חברי הממשלה את הסובייטים ברצח, ואלו בתורם ניתקו כל קשר עם הממשלה הפולנית ובהמשך המלחמה הקימו ממשלה פולנית מקבילה, בחסותם, וצבא פולני מקביל לזה שבפיקוד הממשלה הגולה בלונדון. בתוך גבולות פולין פעלו כתוצאה מכך שתי תנועות מחתרת נפרדות, האחת בפיקוד והכוונה של הממשלה בלונדון והאחת בפיקודה של מוסקבה: ה"ארמיה קראיובה" וה"ארמיה לודובה".
פולין הייתה היחידה במדינות אירופה שבה לא הוקמה ממשלת בובות של שיתוף פעולה עם הכובש הגרמני. הממשלה הגולה בלונדון הצליחה באופן יעיל להפעיל בתוך גבולות פולין הכבושה ארגון מחתרת ששלט במידה רבה על מרב התחומים של חיי היום־יום. פולין הייתה מדינה כבושה בידי הגרמנים אך חייה הפוליטיים, החברתיים והאינטלקטואליים היו במידה רבה תחת שליטת הממשלה הגולה. היא הייתה מדינה במחתרת.
בפולין, כמו בשאר מדינות אירופה הכבושות, לא היה יחסה של האוכלוסייה המקומית ליהודים הנרדפים אחיד. לצד רדיפות והסגרות, סיכנו אלפים רבים של פולנים את חייהם כדי להציל יהודים. 6,550 אזרחי פולין הוכרו לאחר בדיקת הקריטריונים המחמירים של יד ושם כחסידי אומות העולם. מספר לא ידוע של אזרחים פולנים סייע בדרכים רבות לאותם אלפים: במציאת מקומות מסתור, בהברחת מזון ולעיתים נשק, באספקת תעודות מזויפות ועוד.
חוקרים פולנים טוענים, וכנראה במידה רבה של צדק, כי מאחורי כל חסיד אומות העולם עומדים לפחות עשרים ממכריו הפולנים, שנתנו כתף, סיכנו את חייהם ונותרו אלמונים. הם עשו כל זאת בדרך כלל שלא על מנת לקבל פרס, ובזמן שבו צפוי היה כל אזרח פולני לגזר דין מוות על הגשת כוס מים או פרוסת לחם ליהודי נרדף. חסידת אומות העולם אירנה סנדלר, מהבולטות, האמיצות והאצילות שבין אותם אלפים, הצילה במו ידיה למעלה מ־2,500 ילדים יהודים שחילצה מגטו ורשה. סנדלר, שזכתה באזרחות כבוד של מדינת ישראל, עשתה זאת לדבריה בצלו של "המוות המאיים על כל מי שהסתירו אנשים ממוצא יהודי, מי שנתנו צדקה ליהודים ובוודאי מי שסיפקו להם 'תעודות אריות'" (אנה מישקיובסקה, "היא נתנה להם חיים: אירנה סנדלר האמא של ילדי גטו ורשה", עמוד 20).
הצלת המוני ילדים
סנדלר, מנהלת מחלקת הרווחה באחת משכונות ורשה שפעלה במחתרת תחת השם "האחות יולנטה", לא הייתה יחידה. היא פעלה מטעמו של ארגון חשאי בשם "ז'יגוטה", שהוקם על ידי הממשלה הפולנית בלונדון והשקיע מאמצים רבים הן בניסיון להציל יהודים בעזרת רשת המחתרת הפולנית שפעלה במדינה והן בניסיונות לעורר את דעת הקהל בעולם למחאה נגד רצח העם היהודי.
בארגון פעלו נציגים של כל המפלגות בפולין הכבושה: ימין־מרכז, שמאל ומפלגות קתוליות יחד עם נציגי ארגונים יהודיים להצלה, בעיקר של ילדים. היה זה ארגון יחיד מסוגו בכל רחבי אירופה הכבושה. סנדלר סיכנה באופן אישי יום אחרי יום את חייה, אך היא לא עשתה זאת רק כאדם פרטי – אלא גם ואולי בעיקר כנציגה של השלטון הפולני.
"ז'יגוטה", הארגון שבו הייתה חברה, פעל בכל רחבי פולין והציל אלפים רבים של ילדים יהודים. הממשלה הפולנית בלונדון הייתה נציגת העם הפולני והמדינה הפולנית, והיא עשתה לא מעט על אף משאביה הדלים בניסיון לסייע, להתריע ולהציל.
הקביעה כי מחנות הריכוז היו פולניים, כאשר במחנות אלו נרצחו לצד היהודים גם מיליוני פולנים, איננה נכונה, וגם איננה מוסרית. מחנה ההשמדה אושוויץ הוקם ב־1940 וראשוני אסיריו, כמו גם ראשוני הנרצחים בו, היו פולנים. כבר באפריל 1940, עם פתיחת המחנה, נכלאו בו 728 אסירים פולנים מהעיר טרנוב.
אחת הדוגמאות הנאצלות ומעוררות ההשראה של פעילות הממשלה הפולנית למען העם היהודי היא זו של חסיד אומות העולם יאן קרסקי. קרסקי, דיפלומט ואיש מודיעין, ניסה, תוך נטילת סיכונים שלא ייאמנו, לא להציל בודדים אלא לנסות להציל את העם היהודי כולו ולהפסיק את הרצח. הוא נולד ב־1914, ולאחר שסיים בהצטיינות לימודים אקדמיים הצטרף לשירות החוץ הפולני. עם פרוץ המלחמה נפל בשבי הסובייטי ולמזלו הצליח להימלט ולחסוך מעצמו את גורל רבבות הקצינים הפולנים שנרצחו ביער קאטין חודשים ספורים לאחר מכן. הוא הפך להיות שליח מקשר בין הממשלה הפולנית הגולה ובין המחתרת הפולנית.
באחת השליחויות נפל בידי הגרמנים וגם בפעם הזאת הצליח להימלט. אחת המשימות שהוטלו עליו הייתה לדווח על גורל יהודי פולין. הוא חצה את המנהרות שבין ורשה והגטו, נפגש עם מנהיגי תנועות המחתרת היהודיות והעביר לממשלה הפולנית בלונדון את קריאות העזרה שלהם. בהמשך הדרך חדר בתחפושת גם למחנה ההשמדה בלז'יץ ודיווח לממשלה הפולנית את שראו עיניו. כתוצאה מדיווחים אלו, שנאמרו בין היתר לשמואל זיגלבוים, חבר הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, הוחלט לשלוח את קרסקי לארה"ב כדי לשכנע את הנשיא רוזוולט לפרסם הצהרה חד־משמעית שתקרא להפסקה מיידית של הרצח.
עוד קודם לכן הוא הספיק לפרסם מאמרים בעיתונות הבינלאומית ולפגוש את אנטוני אידן שר החוץ הבריטי כמו גם מספר רב של דיפלומטים ופוליטיקאים בני כל האומות ולהם סיפר את שראו עיניו. ביולי 1943 הוא נפגש עם הנשיא רוזוולט בבית הלבן ובמהלך הפגישה תיאר לפרטי פרטים את שראה בגטו ורשה הגוסס ובמחנה ההשמדה בלזיץ'. הוא סיפר לנשיא על הגטאות ועל מחנות ההשמדה וציין שבעוד שהגרמנים מבקשים להפוך את הפולנים לעם עבדים, את היהודים הם מבקשים להשמיד באופן פיזי עד האחרון שבהם. הוא הסביר כי המחתרת הפולנית אינה מסוגלת לעזור להם באופן משמעותי ולשם כך יש צורך בעזרה חיצונית של בעלות הברית באמצעים שונים. רוזוולט היה אדיב וענייני ושאל שאלות רבות, אך עם תום השיחה לא עשה דבר.
הפגישה הזו לא הביאה לשינוי במדיניות האמריקנית, אבל הייתה בוודאי אחד הניסיונות הנועזים ובעלי הסיכוי להביא לשינוי של ממש (יאן קרסקי, סיפורה של מדינה במחתרת – עדותו של האיש שניסה לעצור את השואה, עמ' 339־345, 360).
לא שיתפו פעולה עם הנאצים
הניסיון הזה בא לעולם לא על ידי יאן קרסקי כאדם אציל רוח ואמיץ, אלא כנציגה הרשמי של הממשלה הפולנית. שלוחיה של הממשלה הפולנית הגולה בלונדון, כמו גם שלוחיה של מוסקבה, סייעו למורדי גטו ורשה בהברחת נשק אל תוך הגטו הנצור והבוער. יש הרבה יותר מסמליות בכך שעל גג המבצר האחרון של אצ"י, ארגון המחתרת היהודי שפעל בגטו ורשה בפיקודו של פאבל פרנקל, התנופפו עם פרוץ המרד שני דגלים: הכחול־לבן היהודי והאדום־לבן הפולני. מחווה אחרונה ואילמת לאחוות לוחמים ולפולנים שסיכנו את נפשם בהברחת נשק ללוחמי הגטו. לאון רודל, סגנו של פרנקל, אמר ללוחמיו למראה הדגלים האלו: "הם סמל שחשיבותו גדלה ביותר. סמל לאחדות המאבק היהודי־פולני נגד כובש אכזרי, הלוואי שהעולם יראה אותם!" (משה ארנס, דגלים מעל הגטו – סיפורו של מרד גטו ורשה, עמ' 151).
מעבר ליחידים שהוכרו כחסידי אומות העולם, רבים משליחיה של הממשלה הפולנית פעלו כאנשים פרטיים בסתר. אבי המנוח ניצל כילד קטן על ידי כומר כפרי שהסתיר אותו בכנסייה מספר ימים לאחר שהגטו חוסל. הוא אמנם לא המשיך להחזיק בו כאשר סירב אבי להתנצר, אך גם באותם ימים ספורים שבהם הוסתר – הכומר והנזירות סיכנו את חייהם עבורו. קולונל רישארד קוקלינסקי, קצין בכיר בצבא פולין בשנות השבעים וסוכן סי־איי־איי מספר כיצד בילדותו לקח אותו אביו כדי לסייע לו בפעילויות מחתרתיות שונות, כולל הברחת אוכל לגטו ורשה. האב, שבסופו של דבר נלכד על ידי הגרמנים ונרצח , נותר לעיתים לילות שלמים בגטו כשאשתו ורישארד הקטן מחכים לו בחרדה. שני הסיפורים האלו הם דוגמאות אקראיות למקרים רבים מאוד של פולנים בודדים שהתנהגו באומץ לב ובאנושיות שלא על מנת לקבל פרס.
החוק שעבר בבית התחתון של הסיים בפולין, המטיל עונש על מי שיטען כי הפולנים כעם אחראים לרצח העם היהודי, הוא בעיקרו מוצדק. פולין כמדינה סבלה יחד עם העם היהודי סבל נורא בגלל המלחמה ההיא. האנטישמיות שאפיינה במידה רבה את החברה הפולנית לפני המלחמה ובמהלכה ראויה אכן לגינוי, אך אין היא הסיבה לשואה שהתרחשה בפולין ושממנה כאמור סבלו סבל רב גם בני העם הפולני עצמם.
פולין כמדינה וכממשלה לא רק שלא שיתפה פעולה עם מכונת ההשמדה הנאצית – והייתה אגב כך העם היחיד באירופה שנהג בדרך זו – אלא השקיעה ממשאביה הדלים כדי לנסות להציל את אזרחיה היהודים, ולעורר את העולם כולו למאבק למען הפסקת הרצח.
