"מן הסתם לא הבחנת עד עכשיו בכך שאתה מתכתב עם אמן השפה הגרמנית", כותב נער בן 17 לחברו, "אז עכשיו אני מייעץ לך כחבר, לא כבעל עניין, לאגור את מכתביי, לכרוך אותם ולשמור עליהם מכל משמר. לעולם אי אפשר לדעת". הנער בן ה־17, רווי ביטחון וחשיבות עצמית, הוא זיגמונד פרויד; הנמען הוא אמיל פלוס, חבר ילדות, והשנה היא 1873. עשר שנים לאחר מכן יתחיל פרויד לכתוב מאמרים על היפנוזה, ולאחר שש־עשרה שנה, ב־1899, יכתוב את "פירוש החלום", שיפתח את המאה העשרים ויהפוך את פרויד לדמות דומיננטית בתולדות הפסיכולוגיה, המדע והתרבות.
"פרויד ידע מגיל מאוד צעיר שהוא הולך על משהו גדול", אומר ד"ר ערן רולניק על המכתב הזה. "אין כאן מתגבר טיפוסי, אכול ספקות וחסר ביטחון עצמי. הוא מרגיש שהוא נועד לגדולות, וזו רק שאלה של זמן עד שזה יתגלה".
בית היוצר לפסיכואנליזה
רולניק (54), פסיכואנליטיקאי, פסיכיאטר והיסטוריון, ומי שעוסק בתורתו של פרויד בשלושים השנים האחרונות, מתרגם את כתביו ועורך את מהדורותיו העבריות, מפרסם כעת את "זיגמונד פרויד: מכתבים" (הוצאת מודן), אסופה ובה כמה עשרות מכתבים שכתב פרויד בשלבים שונים בחייו המאירים מגוון פנים בדמותו של אבי הפסיכואנליזה.
"מי שחוקר את ההיסטוריה של הפסיכואנליזה מגלה מאוד מהר את פרויד ככותב מכתבים", מסביר רולניק. "כבר בתקופת חייו דבריו מזוהים על ידי המכותבים כהתכתבויות יוצאת דופן. הוא כותב חרוץ, פורה, ולצד הניסיון הקליני תהליך כתיבת המכתבים הוא במידה רבה בית היוצר של המחשבה התיאורטית שלו. מעבר לכך, בפעולת הכתיבה ובז'אנר של המכתבים יש משהו פסיכואנליטי, עוד לפני שיש לנו הגדרה מדויקת של פסיכואנליזה.
"כתיבת מכתבים שונה מכתיבת רומן, למשל. כשאתה כותב רומן אתה מפתח עלילה, עוסק בדמויות, בדינמיקה הפנימית ביניהן, ביחסים שלך עם הטקסט. אתה לא בהכרח משווה לנגד עיניך את הקורא. כך גם בכתיבה תיאורטית ומדעית. במכתב, לעומת זאת, אתה תמיד חושב על הקורא, והוא ספציפי. יש מאזין, יש נמען. הטקסט הוא בלעדי לאובייקט מסוים, אבל הכותב משתמש בו גם לצרכים אחרים: הוא חופשי לכתוב מה שעולה על דעתו, מה שמעניין אותו, מה שהוא רואה. זה מאוד דומה לתהליך של טיפול פסיכואנליטי, שיש בו מין מונולוג דיאלוגי".
"דרך המכתבים גיליתי הרבה דברים חדשים על פרויד. הבנתי למה הוא מעורר השראה. פרויד הוא סוברני, ריבוני עד הסוף – גם במחשבה שלו וגם ברגשות שלו. הוא תמיד בודק דברים מחדש, הוא חופשי ופחות נתון להשפעה, לטוב ולרע"
המכתבים, אומר רולניק, הם צוהר להכרת אישיותו המורכבת של פרויד. "כבר בצעירותו אפשר לראות איך פרויד משתמש במכתב כדי לייצר קשרים רגשיים חזקים מאוד, וכך גם בהמשך, כשהוא פותח באנליזה העצמית שלו וכותב ליוזף ברויר מדי יום מכתבים ובהם פירוט החלומות שלו. המכתבים האלה נפרסים לפעמים על פני עשרים עמודים, וקשה להבחין בהם בין הפרטי לבין התיאורטי, דבר שמאפיין גם את הכתיבה המדעית של פרויד. אנחנו גם רואים איך פרויד משתמש בחבריו כדי להתפתח רוחנית, וברגע שאין התפתחות רוחנית, החברות תנבול. פרויד לא יסתיר את זה שבמקרים מסוימים הליבידו הלך, הוא במקום אחר.
"אפשר גם לזהות במכתבים את הנכונות של פרויד להיכנס להתכתבויות עם אנשים זרים. היית מצפה מהוגה דעות או ממדען בן זמננו לסנן קצת יותר, אבל פרויד משיב. כל אדם שכתב ספר רב־מכר מתחיל לקבל אימיילים מקוראים, וברגע הזה הוא נבחן, עד כמה הוא נכנס לדיאלוג עם אנשים שכותבים לו. יש אנשים שאם הם יענו על כל המיילים שהם מקבלים הם לעולם לא יכתבו יותר, ולכן הם כותבים כמה שורות מנומסות, אבל לא כך אצל פרויד. הוא יכול לענות באריכות ובנדיבות למישהו שבמבט מהצד בכלל לא ברור למה הוא בכלל זוכה לתשובה. אבל זה חלק מהשימוש במכתב כדרך לחשוב ולהתפתח. זה לא שפרויד רוצה ליצור קשר אישי עם אותו אדם שכתב לו. הוא סִקרן אותו, הוא פרט על איזה מיתר, ופרויד מרגיש צורך לענות לו.
"דרך המכתבים גיליתי הרבה דברים חדשים על פרויד. הבנתי למה הוא מעורר השראה. פרויד הוא סוברני, ריבוני עד הסוף – גם במחשבה שלו וגם ברגשות שלו. הוא תמיד בודק דברים מחדש, הוא חופשי ופחות נתון להשפעה, לטוב ולרע. רובנו בדרך כלל מאוד מושפעים מאנשים שאנחנו אוהבים, והוא חופשי אפילו מזה. אני חושב שאין לו דעות קדומות. הכול פתוח להרהור מחודש. וגם כשהוא אידיוסינקרטי, ויש לו העדפה מסוימת, הוא לא יכסה אותה באצטלה אידיאולוגית אלא סובייקטיבית: זה אני, כזה אני.
"הדימוי של אנליטיקאים במסורת הפרוידיאנית הוא של מטפלים שמרנים ונוקשים, אבל כשמסתכלים על פרויד מבינים שזה דימוי לא מוצדק. פרויד מציג את החופש להיות מי שאתה, אבל לברר כל הזמן למה אתה מה שאתה. זה לא מין סובייקטיביזם ראוותני, שאומר: 'אני כזה, כי ככה אני'. נסה להבין – איך הפכת להיות מי שאתה? איך נולדה ההעדפה הזו?"
קשרים על ציר הזמן
"זיגמונד פרויד: מכתבים" הוא קובץ מכתבי פרויד הראשון שרואה אור בעברית, ומייצג קומץ מתוך 30,000 המכתבים של פרויד שנמצאים בידינו כיום. בגרמנית יוצאים מדי שנה כרכים חדשים של מכתבי פרויד, רובם במהדורות מדעיות המיועדות לחוקרים. "אחרי שפרויד הופך לדמות מופת, יש התעניינות בכל פיסת נייר שהוא השאיר אחריו", אומר רולניק ושולף מהמדף כרך של מכתבי פרויד למקס אייטינגון בגרמנית. "יש כרכים של מכתבי פרויד לילדיו, לעמיתיו, לתלמידיו. זו תעשייה נמשכת. מכורי פרויד בהחלט יכולים לקחת כרך של מכתבי פרויד לילדיו ולבלות איתו את הקיץ. כמעט לכל תחום יש כרך מכתבים".
העיסוק במכתבי פרויד מתחיל ב־1937, שנתיים לפני מותו, כשמכתביו לחברו פליס מתחילים להתגלגל בין סוחרים. בהמשך יוצא קובץ של מכתבי פרויד שערך בנו, ארנסט, שזכה לפופולריות רבה ותרם לעניין המחודש בפרויד אחרי מלחמת העולם השנייה. רולניק, שעוקב אחרי קובצי המכתבים, החל לגבש לעצמו קורפוס פרטי של מכתבים שאהב במיוחד, ובקיץ לפני כשנתיים פתח קבוצת פייסבוק בשם "הספה והחוץ – פסיכואנליזה בישראל", והחל לתרגם מכתבים לא מוכרים לעברית. "פתאום היה ברור שיש לדבר הזה קוראים, ואפילו צעירים", הוא אומר. "זה ייצר לא רק הפתעה והתפעלות אלא שיחה מעניינת. החלטתי להוציא ספר מכתבים שיש בו, מפעם לפעם, גם הסברים והרחבות שלי, מעין התכתבויות עם המכתבים".
איך בחרת אילו מכתבים לכלול בספר?
"קשה לי להסביר. אני קורא מכתב ומבין מה ייכנס ומה לא. אני גם היסטוריון וגם אנליטיקאי, ולכן היומיום שלי מורכב ממפגש בלתי פוסק עם השמטות והחסרות, בין שמדובר בהקשבה למטופלים או בניסיון לכתוב ולארגן רעיון תיאורטי. אתה לא יכול לכתוב היסטוריה אם אתה לא משמיט דברים באופן מודע, וגם יודע שיש דברים שאתה משמיט באופן לא מודע, ואתה לא יכול להציע פירוש למטופל בלי להיות מודע לכך שההקשבה שלך אליו גורמת לדברים מסוימים להישמט. לכל אורך העבודה על הספר הייתי מודע להשמטות, וגם לכך שיהיו מכתבים שקורא זה או אחר לא יבין מדוע בחרתי לחשוף אותו אליהם.
"החלטתי לארגן את המכתבים על ציר הזמן, שזו בחירה טבעית יותר בכתיבת ביוגרפיה, אבל פחות מובנת מאליה כשמדובר בפסיכואנליזה. הרעיון הפסיכואנליטי חותר תחת הרעיון של הביוגרפיה הליניארית. אין באמת מוקדם ומאוחר בנפש. נכון שאנחנו נולדים ומתים ומייחסים חשיבות לחוויות מוקדמות ולילדות המוקדמת, אבל כשאנחנו מסתכלים על נקודה בהווה, אנחנו לא בהכרח מבינים איך הזמן עיצב אותה, כלומר איזה משמעות היא קיבלה בדיעבד בעולמו הפנימי של המטופל. ולכן, לעשות לפרויד כרוניקה במכתבים זה קצת עוול.
"ועם זאת, חשבתי שבכל זאת נכון להציג את סדר הדברים, להראות איך פרויד בונה את הקליניקה, איך הוא מתחיל לאסוף תלמידים, איך הוא הופך בהדרגה למנהיג, רוקם קשרים ופורם אותם, מטפח קשרים עם אנשים מחוץ לשדה הפסיכואנליטי. ברגע שהחלטתי על ציר הזמן, חזרתי לאסופות המכתבים הגדולות, ושם אני מרגיש מה מעניין ומה לא. אפשר היה גם להוציא ספר של 500 מכתבים וגם הם היו מעניינים. אז אוספים עד שאומרים די, ואז אוספים עוד קצת ושוב אומרים די, ובסוף זה באמת די".
הקריאה בספר מעוררת געגוע לפעולה הזו של כתיבת מכתבים, שנעלמה כמעט לחלוטין.
"נכון. כל אדם, משכיל יותר או פחות, בן זמנו של פרויד, ידע לכתוב מכתבים. תסתכל על הדור של הסבים והסבות שלך – הם כתבו מצוין במושגים של היום, גם אם הם לא היו אנשי ספר. זה דבר שהנחילו לכל אדם בבית ספר בגיל מאוד מוקדם. הטקסטים שלנו היום בפייסבוק או בוואטסאפ הם ההיפך הגמור מכתיבת מכתבים – אין בהם שום דבר אישי, שום טביעת חותם ייחודית. הם כמעט גנריים. כל אחד יכול לכתוב הודעה כמו 'אני מגיע עוד שתי דקות, יוצא מהחניון' – אין בזה דבר ייחודי לך, כי לא מדובר במדיום שנובע ממקומות רגשיים אישיים. אין ספק שאיבדנו את היכולת להבעה עצמית משמעותית בחיי היומיום שלנו".
בצומת של משבר
שמונים שנה בדיוק חלפו מאז מת זיגמונד פרויד, לאחר שנים שבהן סבל מסרטן הלסת. הוא נולד בפרייברג שבמורביה ב־1856, פונה ללימודי רפואה ומתחיל לכתוב מאמר על מיניותם של צלופחים ומחקרים על קוקאין. ב־1893 הוא כותב עם יוזף ברויר מאמר על היסטריה, ובהדרגה מתחיל לפרסם מאמרים שיהיו הבסיס לתיאוריה הפסיכואנליטית שלו. כמה ממאמריו יהפכו לקלאסיקות, וישפיעו לא רק בתחום הפסיכולוגיה אלא גם בחקר התרבות, הספרות, האמנות והפילוסופיה – בהם "טוטם וטאבו", "תרבות בלא נחת", "משה האיש ואמונת הייחוד", "הבדיחה ויחסה אל הלא־מודע", "אבל ומלנכוליה" ועוד. קשה לדמיין את מחשבת המאה העשרים והמאה העשרים ואחת בלי פרויד והפרספקטיבה המקורית שלו על חיי הנפש, הלא־מודע ויחסי הורים וילדים.
"אי אפשר להגיד על פרויד שהחמיצו אותו או לא זיהו את גדולתו. הפסיכואנליזה הוא דוגמה למדע שמייסדו זוכה להצלחה ולהכרה בלתי רגילה עוד בחייו. אין לזה אח ורע בהיסטוריה של המדעים והרעיונות
"די ברור מדוע כשפרויד מופיע על במת ההיסטוריה הוא הופך לדמות גדולה", אומר רולניק. "הוא נמצא בצומת של משבר בתחומים שבהם הוא ניגש לחקור, בייחוד הפסיכיאטריה. הפסיכיאטריה של תקופתו מבולבלת, תועה, לא מחדשת דבר ולא מטפלת. זה נראה כאילו וינה של סוף המאה ה־19 מחכה לדמות כמו פרויד, שתגלם המון צרכים וגם פנטזיות. פרויד ממלא חלל כלשהו, שנוצר כאשר מצד אחד יש אמונה עצומה במדע ובקדמה, ומצד שני יש אי־בהירות סביב השאלה איך ניתן להעביר לעידן המודרני את האדם הקדם־מודרני, איך ניתן להעביר את התרבות האירופית את הנהר הזה של המודרנה. חסר אדם שתהיה לו יכולת אינטגרציה כזו, יכולת לאסוף בכתיבה שלו המון תחומי ידע וליצור מהם משהו חדש. פרויד מערבב בכתיבה שלו בין הידוע לנסתר, הוא יודע לקחת מושג שגור ומוכר, יצירה ספרותית או מיתוס, להפוך אותו על פיו ולתת לו משמעות חדשה.
"מצד אחד הוא הוגה רחב מבט, אבל הכול מתנהל בתחום מאוד מוגדר. הוא אף פעם לא מציג את עצמו כהוגה דעות גדול, לא מציע תיאוריות ענק גדולות, לא יֵצא בהכרזות גרנדיוזיות על 'קץ ההיסטוריה' ולא יתמקם על מצפור גבוה ויטען שמשם הוא רואה הכול. לא. הוא נשאר במקום הקטן שלו, ומשם הוא רואה רחוק, מחדר הטיפולים, מההקשבה למטופל – משם אפשר לגזור דברים רחבים מאוד, אבל בלי יומרה פילוסופית או מטא־היסטורית. אין כאן היסטוריון שמציע לחבר את ראשית האנושות עם קיצה. את התיאוריות הגדולות שלו הוא יציג בהיחבא, בתוך טקסט שגבולות הגזרה שלו צרים יחסית – סימפטום נוירוטי, התנהגות מסוימת. התנועה בין הקטן והפרטיקולרי לבין האוניברסלי והגדול וחוצה תרבויות ייחודית לו, והיא זוהתה על ידי הקוראים שלו.
"אי אפשר להגיד על פרויד שהחמיצו אותו או לא זיהו את גדולתו. הפסיכואנליזה הוא דוגמה למדע שמייסדו זוכה להצלחה ולהכרה בלתי רגילה עוד בחייו. אין לזה אח ורע בהיסטוריה של המדעים והרעיונות, שמגיע אדם, אומר רעיון לא פשוט לעיכול ובונה תנועה מדעית שזוכה להכרה".
מהמכתבים גם ברור שההצלחה של הפסיכואנליזה קשורה ליכולות הארגון והניהול של פרויד.
"כן. הוא ידע לאסוף סביבו אנשים טובים, לתת להם חופש פעולה ולנהל אותם בצורה די מניפולטיבית. זו לא הופכת להיות קבוצת מאמינים, שהלכידות שלה היא מעל הכול. זו לא כנסייה. הוא מחזיק קבוצה של אנשים, חלקם עם אגו מאוד גדול, עם תחושה שהם גם חלק ממטרה משותפת, אבל הם גם עצמאיים. היו נקודות שבהן שורטטו גבולות מאוד ברורים וסולקו אנשים, אבל בסך הכול, כשאתה מסתכל על ארבעים שנות ניהול של הפרויקט הפסיכואנליטי, פרויד עושה את זה לא רע בכלל. רואים את זה במכתבים: מתי הוא מחניף, מתי הוא מבקר, איך הוא יודע מי צריך יותר חנופה מאשר ביקורת, ומתי הוא יודע גם להיפרד ממישהו, וגם לומר את זה.
"האמת היא שהמשפט 'אני פרוידיאני' כשלעצמו הוא מין אוקסימורון, כי להיות פרוידיאני זה גם להכיר בכך שאתה אף פעם לא רק מה שאתה אומר שאתה רוצה להיות – אתה תמיד יותר או פחות ממי שאתה חושב שאתה, אתה לא אדון למי שאתה, האחרות טבועה בך"
"מבחינה זו פרויד מצטייר כאדם מבוגר, בשל, לא פוליטיקאי תככן או כפוי טובה. אני לא חושב שהוא היה אדם נחמד, שחוויית המפגש איתו הייתה של מפגש עם אדם סימפתי. הייתה חוויה שנמצאים לצד אדם רציני מאוד, שאפילו ההקשבה שלו מאוד חודרנית, ושמדובר באדם נדיב, שלא רק תובע נאמנות אלא גם נותן משהו בתמורה, אדם שמכיר בערך עצמו אבל לא עסוק בהאדרה עצמית".
הלא־מודע של התיאוריה
אנחנו מדברים על הפסיכואנליזה של פרויד כזרם בתוך הפסיכולוגיה. האם היומרה של פרויד לא הייתה להשתלט על הפסיכולוגיה כולה?
"קרה כאן דבר מורכב. פרויד מבין משלב די מוקדם שלפסיכואנליזה תהיה אופוזיציה, ושהיא לא תוכל להתקבל על ידי הממסד הרפואי. בפועל קרה דבר מעניין יותר – חלק גדול מרעיונותיו של פרויד אומצו בשדה הפסיכולוגי, אבל נמחקה החתימה 'זיגמונד פרויד'. כלומר, הפסיכותרפיות שהתפתחו במידה רבה תודות לפסיכואנליזה לא מכירות בשורשיהן האנליטיים. זו דרכם של רעיונות גדולים – הם מחלחלים בלי שנזהה אותם, וזה לגיטימי.
"לי עצמי חשוב עדיין שיהיה מכון פסיכואנליטי, שבו אפשר יהיה לקבל את הפסיכואנליזה במינון טוב וראוי, חשוב שתהיה קבוצה שתשמור על העיון המעמיק בעקרונות הפסיכואנליזה. לא כולם מחויבים לזה, וזה בסדר שהרעיונות מיטשטשים ונבלעים, אבל צריך שתהיה גם 'גרסת מקור', של אנשים שלא יחששו לעמוד מאחורי הפסיכואנליזה. בתחום שלנו קשה להרבה אנשים להגיד שהם מושפעים ממישהו, מאמינים במשהו, וזה נכון בפרט לגבי פרויד. פסיכולוגים חוששים מלהזדהות עם פרויד.
"האמת היא שהמשפט 'אני פרוידיאני' כשלעצמו הוא מין אוקסימורון, כי להיות פרוידיאני זה גם להכיר בכך שאתה אף פעם לא רק מה שאתה אומר שאתה רוצה להיות – אתה תמיד יותר או פחות ממי שאתה חושב שאתה, אתה לא אדון למי שאתה, האחרות טבועה בך, בין אם תזהה אותה ובין אם תתנכר לה. ולכן כל רעיון הזהות הפרוידיאני חותר תחת האמירה 'אני פרוידיאני'. אין דבר כזה, כי אתה אף פעם לא יודע עד הסוף מי אתה. אני גם לא חושב שיש מקום לטהרנות תיאורטית בתוך החשיבה הפסיכואנליטית, ומי שחושב שהוא יכול למתוח גבולות תיאורטיים חדים וברורים מחמיץ את תפיסת האדם הפרוידיאנית.
זה טיבה של החקירה הפסיכואנליטית – היא חושבת כל הזמן, היא מייצרת תיאוריה על עצמה. ולכן, ההתפתחות של מחשבת פרויד תלויה במידה רבה ביכולת שלנו להחזיק באמת את הפרדוקס הזה, שבתוך כל מחשבה על נפש האדם, תמיד יהיה משהו שלא מודע למחשבה הזו על אודות עצמה, שלא נגיש. לא רק לבני אדם יש לא־מודע, גם לתיאוריה יש לא־מודע. אין מקום שממנו אפשר להביט אובייקטיבית על התופעה הנפשית. כמובן שאנחנו עושים מאמץ לאובייקטיביזציה של הסובייקטיביות, אבל יש למאמץ הזה לא־מודע.
"אני חושב שפרויד ער לכך, ולכן הוא הוגה דעות פתוח מאוד. הוא לא כוהן דת. יש אמת שם בחוץ, אבל רק הטיפש חושב שיש לו אותה בכיס. האנליטיקאי לא יכול לחשוב כך. יש כאן מיזוג יפה בין מדען מודרניסט, שמאמין בקיומן של הבחנות והיררכיות, שמקבל את זה שיש אמת ויש שקר, לבין מדען פוסטמודרניסט שער לכך שהנקודה שממנה הוא משקיף תמיד קצת עיוורת. תמיד תהיה שארית".
קשרים מורכבים עם הציונות
רולניק נולד בתל אביב. כנער נתקל בספר של פרויד, ומאז ידע שיעסוק בפסיכואנליזה. אחרי לימודי הרפואה התמחה בפסיכיאטריה, וכיום הוא מטפל בקליניקה במרכז תל אביב, מלמד באוניברסיטת תל אביב וחבר סגל המכון הפסיכואנליטי בירושלים. אחרי לימודי הרפואה פנה רולניק לכתוב דוקטורט בהיסטוריה, שעסק בהתקבלותה של הפסיכואנליזה בארץ ישראל; ב־2007 יצא הדוקטורט כספר, "עושי הנפשות" (הוצאת עם עובד), והוא פורס פרשה מרתקת של התבססותה של תורת פרויד בפלשתינה של שנות השלושים.
בין היתר 
מתמקד רולניק בדמותו של מקס אייטינגון, תלמיד קרוב של פרויד שעלה ארצה והקים כאן את המכון הפסיכואנליטי. רולניק מבחין בין העניין בפרויד בקרב חניכי תנועת השומר הצעיר בתחילת המאה העשרים לבין צמיחתו של ממסד פסיכואנליטי ארץ־ישראלי, בשנות השלושים, אז מגיעה לארץ ישראל קבוצה של פסיכואנליטיקאים יהודים שברחו מן המשטר הנאצי.
"הגיעה לכאן קבוצה נחושה ומלוכדת עם הון סימבולי, שאפשר לה להקים מכון פסיכואנליטי ששרד את הציונות הסוציאליסטית, התמזג איתה, תקשר איתה, ובסוף הצליח", אומר רולניק. "אמנם בשנות העשרים המוקדמות יש כאן ניסיון למחשבה פסיכואנליטית, אבל הוא נגמר בלא־כלום, עד שמגיעה אותה קבוצה קטנה של תלמידי פרויד, ובראשם אייטינגון. פרויד מלווה את המהלך הזה מרחוק. יש לו סימפתיה לרעיון הציוני לצד ביקורת, ובסופו של דבר הוא לא ציוני מדיני, גם אם ציונות תרבותית נוסח אחד העם הייתה מדברת ללבו. כיהודי, הייתה לו פינה חמה ליהודים בכלל ולאנשים שעולים לארץ ישראל בפרט, אבל הוא יהודי גלותי – הוא לא היה אורז הכול ועובר לפלשתינה, במיוחד לאור החשש שלו שהפסיכואנליזה תיתפס כ'מדע יהודי'.
"קשרים בין הפסיכואנליזה והציונות הם דבר מורכב, משום שתפיסת האדם הפסיכואנליטית תמיד תימצא באיזה חיכוך עם הרעיון של מדינה יהודית. עובדה היא שאנחנו חיים כאן ועושים פסיכואנליזה, אבל עם השנים אני מרגיש שהמתח בין השניים גדל. אנחנו מתקרבים לרגע שבו נרגיש שהיסודות של המבנה הזה רועדים, והולכים לכיוון של תפיסת יהדות אתנית והומוגנית יותר, שמכחישה פיצולים וסתירות ומורכבות, ששונה מתפיסת האדם האנליטית.
"כל אנליטיקאי שמכיר את ההיסטוריה של התחום שלו ומוכן לחשוב מעבר ליומיום מרגיש שהתנאים לקיומה של מחשבה פסיכואנליטית בישראל הופכים להיות מאוד קשים. ועם זאת, צריך לזכור שהתנאים היו קשים מלכתחילה. אם היו אומרים למישהו בארץ ישראל הסוציאליסטית בתחילת שנות השלושים לעשות פסיכואנליזה, הוא היה אומר שאין סיכוי, והנה, זה הצליח. יכול להיות שהפסיכואנליזה כאן בארץ פיתחה זן שעמיד למתח הזה, אבל כהיסטוריון אני יודע שיש נקודות שבהן מבנים משתנים ולא יכולים להתקיים יותר, ואולי זה יקרה גם כאן.
"זו גם הסיבה שפרויד חשוב היום: דווקא משום שאנחנו חיים בתקופה שרוצה לכפור בחשיבות של ההבחנה בין אמת ושקר, ולצד זאת, זו תקופה שמעודדת פונדמנטליזם וחשיבה טוטליטרית. פרויד יכול לעזור לנו לפרק גם את השאיפה האבסולוטית להסתכלות צרה וטוטליטרית על דברים, וגם את השאיפה המסוכנת לא פחות, להגיד שהכול הולך והכול עניין של השקפה, ואין חשיבות למוסר. הקול הזה חסר היום".
