חוק המרכולים שעבר לאחרונה בכנסת ועורר סערה חשף את המתחים שישנם ברשויות מקומיות רבות סביב נושא המרחב הציבורי בשבת. מי שחושב שהמחאות ההמוניות באשדוד החלו רק לאחר העברת חוק המרכולים, ראוי שיבדוק אחורה ויגלה שניצני המאבק הופיעו כבר לפני כמה שנים, עת ניטש מאבק מקומי על פתיחת מתחם "ביג" בשבת. חוקי העזר העירוניים שעברו בערים כמו ראשון לציון, גבעתיים, מודיעין, חולון והרצליה מלמדים על מה שחשוב לציבור החילוני הבורגני הגדול שמתגורר בערים אלו – הקנייה בשבת.
אמנה לא אקטואלית
ובכל זאת, דבר טוב אחד יצא מהסערה הזו: אמנת גביזון־מדן ניעורה לחיים בפיהם של פוליטיקאים וגורמים שבימים כסדרם מתעלמים ממנה במקרה הטוב או מצביעים נגדה בכנסת במקרה הפחות טוב. העדנה שלה זוכה האמנה חשובה וטובה, אבל צריך להגיד את האמת – היא מאוחרת מדי. כשאמנת גביזון־מדן נכתבה, אי שם בתחילת שנות ה־2000, מרכזי הקניות הגדולים היו בחיתוליהם, והיקף הפעילות המסחרית בשבת היה קטן בהרבה. הנתונים המעטים שמצויים בידינו, כגון אלו המופיעים במחקר של אריאל פינקלשטיין מהמכון לאסטרטגיה ציונית, מעלים שנכון לשנת 2015 היו פתוחים בשבת בישראל כ־20% ממתחמי הקניות והמסחר
לכך צריך להוסיף את מה שמתחולל מתחת ומעל לפני השטח ברשויות המקומיות השונות. הודות לחוק המרכולים, ברשויות רבות תוקנו חוקי העזר העירוניים שמסדירים את נושא פתיחת העסקים בשבת בפעם הראשונה מזה שנים רבות. ברוב המקרים התיקונים כללו היתר לפתיחת מרכולים בשבת, גם אם באופן מצומצם, ובחלק מהמקרים אף היתר לפתיחת בתי מסחר באזורי מסחר מחוץ לעיר. ברשויות נטען שמדובר ב"צילום מצב" ואפילו נטען שמדובר על שמירה על הסטטוס קוו. תיקונים אלה מוכיחים שהמציאות חזקה מכל הסכם פוליטי ישן־נושן. מבחינת הפעילים בראשון לציון וגבעתיים, מבחינת חברי המועצה במודיעין והמוחים בהרצליה ובאשדוד, המצב הקיים לא ישתנה – המרכולים לא ייסגרו, וכך גם מתחמי הבילוי והקניות בשפיים ובצומת ביל"ו, שבעת הכוכבים בהרצליה וישפרו סנטר במודיעין.
המסקנה מכל אלה ברורה – ההיתכנות להגעה להסכמות על בסיס אמנת גביזון־מדן, שבה הדיכוטומיה הנוגעת לעסקים בשבת מחייבת סגירה מוחלטת של המסחר בשבת, הולכת ופוחתת. לא רק מהצד החרדי, שם תמיד הייתה בעיה לתת תמיכה, ולו מרומזת, ללגיטימציה לחילול שבת, אלא גם מהצד החילוני, ובעיקר זה הבורגני בערים החילוניות בגוש דן ובאזורי השרון והשפלה. מקומות הבילוי והפנאי כבר פתוחים מבחינתם (98% מבתי הקולנוע, לפי הנתונים של המכון לאסטרטגיה ציונית), ולשיטתם אין כל סיבה לאפשר סגירת חנויות שכבר נפתחו.
גם התחבורה הציבורית בשבת, שנותרת לא־פעילה בשבת, היא כבר לא משאת נפשם של רבים בציבור הזה. הם כמעט לא משתמשים בתחבורה ציבורית ביום־יום (יש שיגידו שתורמת לכך העובדה שהיא לא פעילה בשבת), ולכן אין להם צורך ממשי בה ביום המנוחה. וגם אלו שזקוקים לכך כבר מוצאים פתרונות בדמות תאגידים פרטיים שהולכים ומתפתחים כפתרון אלטרנטיבי כגון יוזמת "שבוס" או "נוע תנוע", או בדמות פתרונות מקומיים של גורמים ברשויות המקומיות, כמו הסעות למקומות הבילוי בהרצליה או הסעה לחוף הים בראשל"צ. לכן, חוששני שה"דיל" של פתיחת התחבורה הציבורית תמורת צמצום המסחר בשבת הולך והופך בלתי־רלוונטי.
יום עבודה נוסף
על אף כל זאת, ישנו עניין אחד שעודנו מצוי בקונצנזוס מסוים. הטיעון ההולך ונשחק שבו מרבים להשתמש המצדדים בסגירת המסחר בשבת הוא ההגנה על זכותם ויכולתם של עובדים לנוח בשבת עם משפחותיהם. בטיעון הסוציאלי הזה נעשה שימוש גם על ידי גורמים שאינם ידועים בהכרח כאבירי זכויות העובדים בשגרת פעילותם בכנסת, אך למען השבת גם טיעונים סוציאליים כשרים כדי לקדם את המטרה. ואין בכך רע; אכן יש ממש בטיעון שהתמריץ הנוכחי לעבודה ביום המנוחה השבועי, 150% שכר, גורם לרבות ולרבים לעבוד ביום המנוחה על מנת להביא משכורת מכובדת יותר למשפחתם. במקרים רבים מדובר באוכלוסיות חלשות, ובעובדים כמו מלצרים, עובדות ניקיון, שוטפי כלים וחדרניות בבתי מלון והארחה.
דו"ח של החוקר עו"ד גלעד ויינר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם לאחרונה ומתבסס על ניתוח נתוני הלמ"ס מעיד על תמונת המצב העגומה של העבודה בשבת בישראל. לפי הדו"ח, כ־400 אלף יהודים עובדים בשבת, שהם כ־13% מכלל המועסקים היהודים במשק. יתרה מזאת, ל־92 אלף עובדים בישראל אין אפילו יום מנוחה שבועי אחד. אותם 400 אלף יהודים שעובדים בשבת מתפרסים על פני כל הגילים והאזורים השונים ברחבי הארץ. רק 20% מתוכם הם צעירים בני 20־29. שאר ה־80% הם מעל גיל 30, כלומר בגיל שבו רובם אוחזים במשפחות וילדים.
עוד נתון שעולה מהדו"ח הוא שענפי התעסוקה הבולטים ביותר בקרב המועסקים בשבת הם שירותי אירוח ואוכל – 47.5% מבין המועסקים בענפים אלו עובדים בשבת, וכן אמנות, בידור ופנאי – 38.5% מהמועסקים עובדים בשבת. במספרים מוחלטים, רק בשני ענפים אלה מדובר על כ־111 אלף עובדים בשבת. אם ננכה את מספר המועסקים בענפים ביטחוניים או חיוניים למשק (מפעלי תעשייה שונים ובתי חולים) נגיע למסקנה שמספר בלתי מבוטל של עובדים בשבת ימשיכו לעבוד גם אם אמנת גביזון־מדן תיושם במלואה והמסחר יתבטל כליל.
יש לשאול, אם כן, אם לא הגיע הזמן להסיט את הזרקור לשאלת העבודה בשבת. במקום לעסוק בסיווג עסקים כזה או אחר, ולהתחבט בשאלה האם רכישת מוצרי יודאיקה בחנות מזכרות או בילוי במשתלה נחשבים כ"מסחר" או כ"בילוי ופנאי", נפנה את מבטנו לשאלה האם יום השבת אכן הופך לאיטו ליום עבודה נוסף, והאם אנו לא רואים בערך של המנוחה בשבת כשלעצמה, בנפרד משאלת המרחב הציבורי, ערך ששווה להיאבק עבורו.
לא לחינם קבע המחוקק בחוק שעות עבודה ומנוחה את יום השבת כמנוחה השבועית של העובד היהודי, ולא לחינם נכתב במסמך הסטטוס קוו הידוע של בן־גוריון כי "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם". השאלה הזו מתעצמת על רקע הנתונים שמוכיחים כי גם סגירה הרמטית של המסחר בשבת תותיר עובדים יהודים רבים ללא מנוחה שבועית במקרה הקיצוני, ולפחות ללא מנוחת שבת עם המשפחה במקרה הסביר יותר.
זה הזמן לחשיבה מחודשת על השבת הישראלית. צריך להמשיך לעסוק במציאת נוסחה מעודכנת יותר לכינון הסכמה באשר למרחב הציבורי המשותף על בסיס אמנת גביזון־מדן, שהציבה יסודות טובים להסכמות אלו. אך במקביל יש למצוא את המתכונת המתאימה לכך שיחידים ויחידות יוכלו ליהנות ממנוחה שבועית בחיק משפחותיהם בזמן שילדיהם שובתים מלימודים, בזמן המנוחה של המדינה היהודית – השבת.
