ירושלים נזכרת בברית החדשה בלי סוף, לאין שיעור יותר מנצרת או מכפר נחום, למשל. בית המקדש תופס מקום של כבוד אף הוא. באוונגליון (בשורה) על פי לוקאס מסופר שהבשורה על לידתו של יוחנן המטביל, מבשר בואו של ישו ומטבילו, נאמרה לאביו הכהן בבית המקדש: "כהן היה בימי הורדוס מלך ארץ יהודה, זכריה שמו ממשמרת אביה, ולו אישה מבנות אהרן ושמה אלישבע… ולהם אין ולד כי אלישבע עקרה ושניהם באו בימים. ויהי היום בכהנו לפני א־לוהים בסדר משמרו…והנה מלאך ה' נראה אליו עומד מימין מזבח הקטורת".
ישו עצמו, לפי לוקאס, מובא לבית המקדש עוד בגיל ארבעים יום, בעת שאמו מביאה קרבן יולדת כפי שמצווה בתורה. דווקא במקום הזה מבשר לאם שמעון החסיד הקדוש, הלא הוא סן סימון, שהתינוק שלה יהיה המשיח.
יסכה הרני היא מורת דרך, מרצה שנחשבת לאורים ותומים בכל הנוגע לתיאולוגיה נוצרית. רוב מוחלט של המידע המובא כאן לקוח מהרצאה נרחבת שהעבירה בנושא. בהמשך דבריה היא מוסיפה לתאר עד כמה היה הדוק הקשר בין הנצרות לבית המקדש בראשית הדרך. זה, ככלות הכול, היה המתחם שבו בגיל 12 בלבד עמד ישו הנער והפליא את שומעיו בחוכמתו.
אולם בבגרותו מייסד הנצרות לא חיבב כלל את מבנה הקודש היהודי. כשצפה מהר הזיתים אל עבר הבית הקדוש הוא חזה ש'לא תישאר כאן אבן על אבן'. אחר כך נכנס לבית המקדש, הפך את שולחנות החלפנים וגירש את מוכרי היונים, הצאן והבקר. הברית החדשה מביאה את הסיפור בכמה גרסאות, שבכולן מסר אחיד: בית המקדש הוא מקום של שחיתות, ולכן דינו להיחרב. נדמה שהמסר הזה חלחל היטב, אגב: השפעותיו ניכרות אפילו בחוגים יהודיים אדוקים נעדרי כל קשר לנצרות, גם אלפיים שנה אחרי ההתרחשויות.
"אחת הנבואות הנוצריות", מסבירה הרני, "מבשרת שההיכל האמיתי ייהרס וייבנה בשלושה ימים, וכותב הטקסט מוסיף שאינו מדבר על בית המקדש אלא על 'היכל גופו'. אם הבשורה החידתית הזו איננה מובנת לכם, היא כן מובנת לשני מיליארד נוצרים בעולם שמבינים שבית המקדש החדש יתגשם בדמותו של ישו. הוא מקפל בתוכו את אותה קרבה בין אדם לא־לוהיו שאמור בית המקדש להעניק, ולכן תחייתו פירושה בניית המקדש מחדש".
ספר מעשי השליחים, טקסט נוסף פרי עטו של לוקאס, נפתח אף הוא בירושלים. הוא מספר שהשליחים שלמדו את תורת מורם יצאו אל רחבת המקדש והחלו להטיף כמותו. רובם נתפסו ונשפטו בידי הסנהדרין ואנשיה, כך פטרוס וכך גם פאולוס. רובם גם הומתו בסופו של דבר. הרני מבארת שכוונת האוונגליונים בתיאורים הללו, שמתמקדים דווקא בחצר המקדש, היא להמחיש את אכזריותו של המתחם הזה בעיניהם ואת חוסר הרלוונטיות שלו. היא מצטטת את דברי אחד השליחים: "'ירושלים ירושלים, עיר הסוקלת את נביאיה. עיר שממאנת לשמוע את הנשלחים אליה'. לדעת הברית החדשה ירושלים לא תוכל להיות הפתרון לאנושות שתחיה עלי אדמות בהרמוניה עם א־לוהים. זו תתרחש במחוזות אחרים", היא מבארת, "מנותקת מבית מקדש ארצי".
היא מוסיפה לתאר את ירושלים העתידית על פי הקווים שמתווה "חזון יוחנן", ספר נוצרי נוסף. ירושלים המופיעה בחזון ההוא אינה עיר ארצית, אלא ירושלים של מעלה. ממש כמו המקדש לפי כמה מהוגי הדעות היהודיים בזמננו, העיר תרד מטה מן המוכן באחרית הימים, יפה ומקסימה, ללא מגע יד אדם. ועוד פרט קטן וחשוב שמעיד יוחנן: "היכל לא ראיתי בה". ירושלים המופיעה בחלומות הנוצריים איננה זקוקה עוד למקדש.
"אל לך לטרוח"
"בימי התיאולוג פאולוס כבר ברור שאין חובה נוצרית לעלות לרגל לירושלים", ממשיכה הרני. "יתרה מכך – עלייה לירושלים עלולה להיות אפילו סיכון, ולעורר אי הבנה של הממד הדה־טריטוריאלי של העיר הזאת. הנצרות התעקשה לעקר את הממד הטריטוריאלי של המקום. א־לוהים לא שוכן עוד בטריטוריה, בהיכלות מעשי אדם, אלא בכל מקום ולכן איננו מוגבל".
גדול התיאולוגים הנוצריים של התקופה הביזנטית, אוגוסטינוס (354־430 לספירה) מהעיר היפו השוכנת באלג'יריה של ימינו, לא הטריח עצמו לירושלים ולו פעם אחת. בכל זאת הוא התיר לעצמו להכביר בתיאורים כתובים על ירושלים, וסיפר על עיר א־לוהים דמיונית שלא מעלמא הדין.
תיאולוג אחר, גרוגוריוס מהעיר ניסה שבטורקיה, בן המאה הרביעית לספירה, דווקא ביקר בירושלים. "מיד אחר כך", ממשיכה הרני, "הוא טרח לכתוב: 'מה למדתי על ירושלים? מה למדתי על אמונתי? אמונתי הייתה חזקה לפני שהגעתי לירושלים כפי שהייתה חזקה אחרי שחזרתי ממנה. דבר טוב אחד למדתי מהביקור – שהאנשים בקפדוקיה (חבל ארץ בטורקיה, א"ס) ראויים יותר מהאנשים בפלשתינה'. הוא גם אמר: 'עשו לכם מנהג לעלות מלבכם לשמיים, ולא מקפדוקיה לפלשתינה'. דברים ברוח דומה כתב גם הירונימוס מבית־לחם (342־420 לספירה) לידידו פאולינוס מלונה: 'אל נא לך לטרוח ולבוא מבריטניה, משום שמלכות השמיים נפתחת מבריטניה יותר ממה שהיא נפתחת בירושלים'".
הרני משוכנעת ששלילת ירושלים הגשמית שרירה וקיימת בנצרות עד עצם היום הזה: "כל אנשי משרד התיירות יודעים שהתיירות הצליינית הנכנסת ארצה איננה יותר משברי אחוזים מכלל הנוצרים בעולם. מ־265 אפיפיורים, ארבעה בלבד הגיעו ארצה. אין סיבה תיאולוגית לבוא הנה. ההגעה לירושלים הופכת למסע היזכרות היסטורי. קיים הבדל עצום בין מי שרואה בירושלים שריד לימים עברו ובין מי שמסתכל בה מתוך הצצה אל העתיד. העולם הנוצרי ויתר על העתיד של ירושלים. הנוצרי בן זמננו, בין קתולי ובין אורתודוכסי בן אחת הכנסיות השמרניות, מסתכל על המרחב הירושלמי ואומר – זהו מרחב לביקור ולהיזכרות בלבד. מאז שישו נצלב נפרדנו מירושלים לנצח".
הכנסיות האוונגליות מאתגרות מעט את הקביעות הנחרצות של הרני, שהרי הן נוהגות לקרוא בתנ"ך באופן מילולי יותר. שם גורסים כידוע שאם ישעיהו ומיכה כותבים שבית ה' ייכון בראש ההרים, יינשא מגבעות וינהרו אליו כל הגויים, פירוש הדבר שיש לשוב אל הר הבית הממשי והמציאותי ולקומם אותו מהריסותיו. ובכל זאת, הרני מתעקשת שהקביעה שלה על ריקון ירושלים הממשית ממשמעות בעולם הנוצרי נכונה גם לגבי האוונגליסטים: "רבות הקבוצות האוונגליות, וקשה להגדיר אותן כמקשה אחת, שהרי אין להן אפיפיור אחד – אבל אם נבדוק את תחזיות העולם האוונגלי למקדש השלישי שיקום, נמצא את הבשורה המעניינת: בית המקדש השלישי, של אחרית הימים, יהיה המקדש שלמעשה ישחרר את העולם סופית מהאתר הגשמי.
"ממטיף אוונגלי חשוב למדי, שנוהג לפקוד את ארצנו לעתים קרובות, קיבלתי תרשים זרימה שמתחיל מהמשכן במדבר וממשיך לבית המקדש הראשון והשני, וכרגע – מעשה שטן, כיפת הסלע. אחרי כן הוא מציין מקדש נוסף שיעמוד לזמן קצר בלבד, ובסופו של דבר כותב על 'בית המקדש של המילניום' שבו קודש הקודשים ישתרע על 'מרחבים אינסופיים'. ומה בנוגע למקדש הממשי? על כך הוא כותב באנגלית -'לא הכרחי'".
לסיכום התפיסה הנוצרית המקובלת בעניין הר הקודש ועיר הנצח אומרת המומחית: "ייכון יום שבו היכל הא־לוהים לא יהיה בהר הזה. אנשים לא ישתחוו באופן פיזי, אלא יהיו שייכים לממדים האינסופיים. הנצרות מסתכלת על ירושלים מתוך השתאות: מדוע בחר א־לוהים בפרובינציה נידחת ורחוקה כל כך כדי להביא דרכה את הגאולה לעולם? מאחר שא־לוהים פעל בין בני עניים ובין החולים והמצורעים, כך פעל בפרובינציה הזו. הוא הביא את הגאולה לעולם, והגאולה כרגע שייכת לכל מקום. החזרה לירושלים היא נסיגה. אין בה טעם. פנינו קדימה".
