החברה הדתית זקוקה לדתל"שים

ישנם כמה סוגים של דתל"שים. סוג אחד הוא אדם שפשוט איבד עניין בדת בשלב מסוים בחייו. העזיבה של הדת אינה אקט של מרד עבורו אלא כמו תוצר של התמוססות. שמירת תורה ומצוות הפסיקה לדבר אליו ולכן התפוגגה. דתל"ש זה אינו מוטרד מאוד משאלות של זהות. הבחירה להפסיק לשמור תורה ומצוות אינה נובעת אצלו מאידיאולוגיה עמוקה אלא היא פשוט בררת המחדל.

אבל ישנו סוג אחר של דתל"ש, אולי הסוג הפחות נפוץ, אך המוכר יותר – הדתל"ש האידיאולוגי. אדם זה עזב את הדתיות בצעד דרמטי, מכונן. הוא יצא מהעולם הדתי, סגר אחריו את הדלת ונכנס בחגיגיות לעולם החילוני. עבורו, עזיבת הדת היא תהליך של המרת זהות – הוא היה דתי ועתה הפך חילוני. על דתל"ש זה ברצוני לדבר להלן.

איני רוצה להתייחס לסיבות המביאות אותו לעזוב את הדת, וודאי שאיני רוצה לשפוט את בחירותיו. מה שאני כן רוצה להתייחס אליו הוא התפיסה הרווחת כאילו אותם אנשים הם חילוניים. תפיסה זו שגויה, וגרוע מכך – היא גם גוררת נזק: עוגמת נפש לדתל"שים ולמשפחותיהם, בחירות גורליות שגויות ומצוקה קיומית מתמשכת.

רחוקים מהחילוניות

נפתח בקביעה שדתל"שים אינם חילונים. הם דתיים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות. לשנות אורח חיים זה קל, אבל לשנות זהות, לעומת זאת, זו משימה לא פשוטה. כאשר אדם מהגר מתרבות לתרבות אין די בכך שיביע הזדהות עם התרבות המארחת. כדי להפוך לבן אותה תרבות, הוא צריך לעבור תהליך היתוך ויציקה מחדש. הוא צריך לפשוט מעליו את החינוך, ההרגלים, תפיסות העולם, הערכים וכל שאר הדברים שמבדילים בין התרבות שממנה הגיע לתרבות שאליה נכנס, ואז לאמץ מחדש את אורחות החיים, תפיסות העולם והאמונות של השנייה. עבור אדם מבוגר מדובר בתהליך כמעט בלתי אפשרי (ויש אומרים בלתי אפשרי). ההיתוך המוחלט ירוקן אותו כל כך, עד שצריך משהו גדול במיוחד – איזו חוויה מכוננת של לידה מחדש, כמו קבלת תורה – כדי לבנות מחדש את האישיות שהתרוקנה.

במקרה של חילונים החוזרים בתשובה, קבלת עול תורה ומצוות נחווית כמו לידה מחדש. כך, למרות שמבחינות סוציולוגיות רבות חוזרים בתשובה הם חילונים שומרי מצוות, מבחינה זהותית הם מצליחים להיות מזוהים עם הדת באופן עמוק. מנגד, במקרה ההפוך, של דתיים העוזבים את הדת, נדיר בימינו למצוא חוויה של הארה. יש אולי בעזיבה רגש של שחרור, אמנציפציה, גילוי עצמי וכדומה, אולם אין את ה"לידה מחדש". התהליך של עזיבת הדת אינו נחווה כמו המרת זהות.

מתי ואיך הופך הדתל"ש לחילוני? האם ההעדר – העדר הכיפה, העדר הפרקטיקה הדתית – מגדיר את חילוניותו? העדר אינו גורם מעצב זהות. האם רחצה בים מעורב בצוהרי שבת הופכת אותו לחילוני? מי שחושב כך מעליב בעיקר את העולם החילוני, וודאי שאין לו זכות לדבר על "העגלה המלאה" שאליה הצטרף. הדתל"שים שאני מכיר אינם חושבים כך, על אף שישנן כמובן דעות שונות ומגוונות בקרב קבוצה זו.

מה כן הופך אדם ל"חילוני טוב"? למרות שיש לי ויכוח עמוק וקשה עם החינוך החילוני – בגלל מה שיש בו: עודפות יתרה של ליברליזם אינדיבידואלי; ובעיקר בגלל מה שאין בו: העדר חינוך לצניעות ולמשפחתיות, והעדר זיקה היסטורית וטקסטואלית אל המסורת העשירה שלנו – אני מוכרח להודות שיש בו מעלות טובות החסרות בחינוך הדתי. הראשית שבהן היא מידה שניתן לכנות "אותנטיות". לצערי הרב, המידה הטובה הזו אינה מצויה אצל הדתל"שים, כמו גם אצל רעיהם שנותרו דתיים. אמנם חווית האמנציפציה היא "חילונית" במידה רבה, אולם היא רחוקה מהפנמה של האידיאל ש"יש דרך מסוימת להיות אנושי שהיא דרכי שלי", אידיאל המחייב את היותי "נאמן לעצמי" במובן המוסרי. העזיבה של בית המדרש אינה מקנה להם מידה זו יותר ממה שכבר ירשו אותה בחינוך הדתי, ועד כמה שראיתי הם גם אינם מיטיבים לרכשה בתהליך ההיטמעות שלהם בעולם החילוני (וההתכחשות שלהם למטען הערכים הדתי שהם נושאים היא ראיה ניצחת לכך. הם נוטים לחקות את אורח החיים החילוני, וחיקוי הוא הניגוד העמוק ביותר לאידיאל האותנטיות).

מה יש לדתל"שים? יש להם שפע של מידות טובות שהם קיבלו בחינוך הדתי (וכאן אני מייחד את הדיבור בעיקר על דתיים לאומיים לשעבר, בניגוד לחרדים לשעבר, שבקרבם נפוץ לצערי יצר הרס עצמי מפותח, המוביל אותם להתכחש בקיצוניות גם לצדדים הטובים שקיבלו בבית ולהפוך ניהיליסטים), בראש ובראשונה צניעות. לפחות בתחום המיני, לרוב, הנורמות של דתל"שים מבתים דתיים לאומיים מעודנות וצנועות יותר מאלו של העולם החילוני.

התחום השני הוא משפחתיות. דתל"שים מבתים דתיים לאומיים רואים ערך גבוה מאוד במשפחתיות. התחום השלישי הוא אידיאליזם. דתל"שים מהסוג המדובר הם יצורים אובר־אידאליסטיים. הרדיפה האנוכית והחומרית, שלצערנו הרב כל כך מצויה בעולם החילוני, זרה להם מאוד. התחום הרביעי הוא עולם התוכן. כמעט למותר לציין כי עולם התוכן היהודי של דתל"שים עשיר לאין ערוך משל רעיהם החילונים. מעבר לכך שעושר זה הופך את החיים של אותם דתל"שים למורכבים ועמוקים יותר, הוא גם מעניק להם ביטחון ונוטע את רגליהם במקום יציב. במידה רבה מאוד הם שייכים למסורת.

התכחשות למטען הערכי

בנקודה זו מגיעה הביקורת על הדתל"שים. דתל"שים הם Free Riders – טרמפיסטים. הדתל"ש שעליו אני מדבר, האומר על עצמו שהוא "יהודי חילוני", מרגיש כי לא הפסיד דבר בעוזבו את העולם הדתי. החיים שלו הרי עשירים בתוכן; יש לו ערכים, יש לו מסורת ויש לו גם חיים טובים, יפים ומאושרים, ללא המשא המעיק של צרות המוחין, הקנאות, הסגירות, הרבנים הצבועים והשקרים הקטנים שמתחזקים בעיניו את העולם הדתי שעזב. הוא אחרי הקטנות הזו. הוא נעלה מהדוגמטיות הנאיבית שלהם. הוא מרגיש כי הוא אדם מוסרי וטוב יותר.

הוא יכול אפילו להתרפק מדי פעם על נוסטלגיה ביאליקית חמצמצה־מתקתקה כזו, על געגועים לבית המדרש, ולהרגיש עוד יותר בעוצמה את מלאותו המוסרית ובגרותו הרוחנית. הוא לא סתם עזב, הוא עזב באופן מודע ובחר בחופשיות בדרך חיים אחרת, למרות הקושי, הכאב והגעגוע.

לא זו בלבד, אלא שהוא מבקר את העולם הדתי על כך שהוא מוקיע אותו ומתכחש לו. גם אני חלק מהשלשלת היהודית, הוא אומר. מדוע אתם לוקחים בעלות על היהדות ומדירים אותי? הוא מבקש להרגיש עדיין חלק מאיזו מורשת היסטורית עשירה, וכועס כאשר הדתיים רואים בו מי שנטש את הרכבת ונשאר מאחור.

הנזק בהתכחשות של הדתל"ש לכך שהמטען הערכי שלו מגיע מהחינוך הדתי משולש: ראשית, הוא מעכיר מאוד את היחסים בין היוצא למשפחתו. הוא גורם לו להתנשא עליה, ולכן גם להתמרמר על כך שאינה מקבלת אותו כפי שהוא. יחס זה אינו עוזר לו כמובן לכונן יחסים בריאים איתם. הם מצידם רואים בו כפוי טובה, גם אם שלא במודע. בעיניהם הוא טרמפיסט מהסוג הגרוע: לוקח את כל הטוב מהעולם הדתי, מדבר בקול כל הנסיעה, לא משלם את מחיר הנהיגה בדרך המסוכנת ומלאת המהמורות, צועק על הנהג ומאשים אותו בכך שהנסיעה אינה חלקה ולבסוף יוצא מהרכב בטריקת דלת בלי לומר תודה – לא בדיוק הטיפוס שהיינו רוצים להעלות על הרכב שלנו.

שנית, הוא יוצר אצל היוצא עצמו תסביך זהות לא פתור. הוא נמצא כל הזמן בצבת לחצים מבית ומחוץ. מצד אחד הוא רוצה מאוד לזהות את עצמו חילוני, והוא נעלב מאוד כשאומרים לו שאפשר לראות עליו שהוא דתל"ש. הוא רוצה להרגיש אדם אוטונומי, חופשי, שיכול לעצב את עולמו כרצונו. מצד שני, הוא רוצה להרגיש שייך – שייך אל העם היהודי ואל המסורת היהודית. לא זו בלבד, אלא שהרבה מאוד מאפיינים בבית התרבותי החדש שלו, החילוני, זרים לו. הוא אינו רוצה בהם. וכך הוא מוצא את עצמו קרוע – לא פה ולא שם. במובן מסוים מצב זה הכרחי, אולם תסביך הזהות אינו הכרחי. אם הדתל"ש יודה בקול בכך שאינו חילוני אלא חניך החינוך הדתי שאינו שומר תורה ומצוות, התסביך הזהותי שלו ייפתר, ויהיה לו יותר קל לחיות עם הנתק.

הנזק השלישי בגישה זו הוא החמור ביותר – הילדים. מבלי משים, הדתל"ש מניח כי ילדיו יהיו כמוהו. אולם מכיוון שהוא טועה לחשוב שהוא חילוני, הוא סבור שאם יגדל את ילדיו במערכת החינוך החילונית הם יהפכו להיות גרסה משופרת שלו. כלומר יהיה להם אותו עולם ערכים, רק בלי תסביך הזהות וחווית הקרע. כאן הוא טועה. הילדים שלו יהיו חילונים גמורים. ואם לא הילדים, אז הנכדים. הוא לא יצליח להעביר את הערכים שקיבל בעולם הדתי באמצעות החינוך החילוני. הדברים פשוט אינם עובדים כך.

להשפיע מבפנים

כאן אני מגיע לנקודה השלישית: עזיבה אינה יצירת דרך חיים חדשה. עזיבה היא נטישה. רבים מהדתל"שים מאמינים כי הם יוצרים דרך חיים חדשה. כביכול הם מרוממים את החילוניות הישראלית לאיזו מדרגה נשגבת, ובזה מממשים באופן נעלה יותר את החזון שאותו קיבלו בבתיהם. הם הופכים בעיניהם להיות המבשרים החדשים של היהדות הישראלית; בניה האמיתיים של תורת ארץ ישראל שעליה גדלו בינקותם.

אולם זו טעות. הם אינם יוצרים דרך חדשה, אלא ניזונים משאריות החינוך שקיבלו בילדותם; והמזון הזה לא יספיק לנצח. הוא יקיים אותם, אולי קצת ממנו יעבור לילדים שלהם, וזהו. שם זה ייגמר. הדרך הזו היא דרך ללא מוצא.

אם הדתל"שים רוצים באמת להשפיע, עליהם להישאר בפנים. הרי כולם מפסידים מכך שהם עוזבים. רבים מהדתל"שים הם באמת הטובים והמובחרים שבעולם הדתי. ביניהם מצויים הכוחות היצירתיים, הרעננים והביקורתיים שבו, וההפסד לעולם הדתי מעזיבתם הוא עצום. החברה הדתית משוועת לביקורת, משוועת ליצירה, משוועת לצעירים בעלי שאר רוח ויוזמה שיפיחו בה רוח חדשה. אולם הם עוזבים. עוזבים וכלים לאיטם במדבר השממה החילוני.

אינני מאשים אותם. החברה הדתית אינה עושה חיים קלים לאלו שנשארים בתוכה ומעיזים לבקר אותה. היא למעשה עושה כל שביכולתה כדי לפלוט אותם החוצה. איני אומר להם גם שחייהם היו טובים יותר, קלים יותר או מאושרים יותר אם היו נשארים בתוך העולם הדתי. ייתכן בהחלט שהמחנק שהיו מרגישים היה כל כך קשה, עד שהיה ממית אותם – במובן הרוחני, לכל הפחות.

אם נמשיך במשל הטרמפיסטים, הרי שהחברה מניחה לעיתים את המוּעדים להיות דתל"שים בתא המטען, זורקת עליהם את כל המזוודות, ונותנת להם להתבשל שם בחום מצמית, בזמן שכל הילדים החנפנים נוסעים מקדימה עם מוזיקה (גרועה) ומזגן.
תיאור זה נכון במקרים רבים. ועם זאת, אני קורא לכל לאלו מחבריי השוקלים חלילה את מסלול הדתל"שיות ואומר – אנא, אל תעזבו. הישארו והילחמו על מקומכם. השפיעו על העולם הדתי, הרחיבו אותו, היאבקו לתפוס את ההגה ואל תשלימו עם דחיקתכם אל תא המטען.

ומחבריי שבחרו לעזוב אני מבקש: אל תעשו לעזיבה רומנטיזציה. תאמרו: הייתי נשאר אם החברה הדתית הייתה מאפשרת לי, אבל לא יכולתי – זה היה קשה מדי. תחנכו את הילדים שלכם לבקש לחזור. תפנו תביעה רועמת אל אלה שגרמו לכם לצאת מהחברה הדתית. אל תעשו כפי שאתם עושים היום, ותאשימו את החברה הדתית בכך שאינה מקבלת אתכם כפי שאתם. האשמה זו אינה עוזרת לאף אחד. אין לתביעה כזו סיכוי להתקבל, ואם היא תתקבל, היא תהרוס את החברה הדתית.

החברה הדתית צריכה אתכם. אבל גם אם בחרתם להפוך טרמפיסטים, כשאתם יוצאים אל תטרקו את הדלת.