כל בוקר חורק המנעול הכבד בדלתות הפלדה של הכספת בקומה מינוס שתיים בבית אריאלה בתל אביב. האורות נדלקים בארכיון גנזים של אגודת הסופרים. תיקי קרטון גדושים נפתחים, והנה תחיית המתים. מתחת למעטה הכבד של עשרות שנים הם מותחים איברים, משמיעים אנחת רווחה ופוצחים את פיהם בקול. ומה שהולך שם, תיצלנה האוזניים משמוע. קולות רמים עולים מכתבי היד הנושנים, מכתבים על ניירות מצהיבים, אפשר לשמוע את העטים הנובעים שורטים את הדפים ועולים מהם ויכוחים ספרותיים עד זוב דם, חשבונות ישנים שיש לגמור, עלבונות, דברי אהבה ולצון ושאר מיני תרגימא – כך בלשונם.
ובכל פעם נשמעת קריאת התלהבות מאחד השולחנות בארכיון: תראו מה מצאתי. מקהלה עליזה של אנשי הרוח הגדולים שלנו חוזרת לחיים מתוך המכתבים והכתבים השמורים ב"כספת של הספרות העברית". מעט מ"ניירות הערך של ספרותנו" כדבריה של אדיבה גפן, יו"ר הארכיון.
זנב הלטאה בחזרה
י"ד ברקוביץ נפגע משכר הסופרים שקיבל מאגודת הסופרים עבור סיפור שלו שפורסם ב"מאזנים", ושלח מכתב נזעם (21.10.1949):
קבלו־נא בחזרה את זנב הלטאה ששלחתם לי במקום שכר־סופרים (לסיפורי "שטר רע־מזל"), ללא התנצלות כל שהיא מצדכם. אם לשכר 'סמלי', יכולתם להסתפק במועט שבמועט – במיל אחד. ואם לשכר־סופרים ממש, לא תצאו ידי חובתכם גם בכפליים. אם כך ואם כך, רואה אני במעשה קלוקל זה שלכם מידה של חנוונים פעוטים, ואין לי אלא להתחרט על שנעניתי לבקשתם של שני עורכי עיתונכם. ושלום על ישראל ועל רבנן. בכל הכבוד הראוי, י"ד ברקוביץ
גם אורי צבי גרינברג תבע את עלבונו. ב־10 לאפריל 1942 החזיר בכעס 5 לא"י לאגודת הסופרים העברית. הכסף נשלח לו כסיוע לסופרים, מכספי תרומה שהגיעה לאגודה כסיוע לסופרים. שאר הסופרים שמחו בוודאי לקבל סיוע, אך לא אצ"ג:
הוגד לי שנפלו בחלקי 5 לא"י מנדבת הד"ר רוטבלוד לסיוע סופרים. אני מתכבד להודיע שאני מוותר על 5 הלא"י הנ"ל ואני מבקש להחזירן לידי הד"ר רוטבלוד, שוודאי נתכון לטובה, ביחד עם העתק ממכתבי זה. אינני יודע כיצד איקלע [הזדמן] שמי במסגרת הנדבה הזאת. מכל מקום: הדבר גרם לי דאבה.
אני לא אדון, אני גברת
הוויכוחים על מעמדה של האישה לא הומצאו היום. אישה רבת פעלים הייתה רחל ינאית בן צבי, רעייתו של יצחק בן צבי נשיאה השני של מדינת ישראל. סופרת, עיתונאית, פעילה מרכזית בתנועת העבודה, מחנכת ואשת ציבור פעילה. לכן נעלבה כאשר הסופר אביגדור המאירי בירך אותה לרגל השנה החדשה (1953) הממשמשת ובאה, וציין כי עליה לעסוק רק בשמירה על בריאות בעלה.
לסופר הדגול אביגדור המאירי ידידנו היקר.
תודה מקרב לב בעד ברכתך המסורתית, שיקרה לנו ביותר, לנשיא ולי… ותרשני־נא הערה אחת – אתה אומר 'מהיום והלאה מתרכזים כל תפקידיך בחיים ליעד אחד יחידי: לשמור על בריאותו ומצב־רוחו של נשיא ישראל… אילו היית לפחות מוסיף ולשמור על בריאות ילדי ישראל, להוסיף לחיות את חינוכם החקלאי של ילדינו… ידעתי ובלב שלם שעלי, על רחל העצמאית כל ימיה – להיות עכשיו בכל 'עזר כנגדו' – מובן מאליו לשמור על בריאות ידיד חיי שאהבתי ואוהבת כמו בראשית דרכנו המשותפת. אך יחד עם זה, אתה, הסופר המחונן בתוכנו, איך לא עמד לך דמיונך לראות משהו יותר, נוסף, כיעודה של רחל, נוסף על שמירת בריאותו של הנשיא (מכתב מ־28.12.1952).
גם לאה גולדברג שמרה על כבודה כאישה, כאשר קיבלה מכתב משוכפל מאברהם שלונסקי – הזמנה למפגש עם הסופר ז'אן פול סארטר שהגיע ב־1967 לביקור בישראל. לאה גולדברג החזירה את המכתב והגיבה בכתב ידה – מדוע זה היא נקראת "א.נ.", משמע "אדון נכבד", בעוד היא "גברת", ומדוע "גולדברג לאה" ולא "לאה גולדברג"? ובלשונה: "אני לא חייל ושמי לאה גולדברג ולא גולדברג לאה. לא ידעתי שאני 'אדון' וממין זכר… באגרות מסוג זה ראוי לשמור על חוקי נימוס אלמנטריים".
למורה אין מכנסיים
לכבוד שנת הלימודים שהחלה זה עתה, מעשה שאירע לסופר והעורך מנחם פוזננסקי שעבד כמורה בבית הספר תל נורדאו בתל אביב. יום אחד איחר להגיע לבית הספר, אך הייתה לו סיבה טובה. הזמן: שנות הארבעים של המאה שעברה. כך כתב למנהל בית הספר:
אדוני החביב, היות ומחלקת החינוך משלמת לנו משכורת קטנה מאד ולא בזמנה, אין לי אלא בגד יחידי לעורי (וגם הוא עצמותו היסודית מתקופת אודיסה הנעימה). והנה הבוקר, בשעה שהתכופפתי לבתי הקטנה והנחמדה על מנת להושיב אותה על הגרף [סיר לילה] כמנהגי יום יום, פקעו ונקרעו מכנסי בצורה סקנדלית עד מאד. ברגע הראשון צחקתי, אבל תיכף לאחר זה התעצבתי, כי ידעתי שאצטרך להחסיר שעור או שניים. המוצא היחידי היה ללכת תיכף לחייט (והמעיל העליון מכסה על החרפה) ולכפות אותו לתקן במהירות קדחתנית, ככל האפשר.
לאושרי, מצאתי בידי החייט מכנסיים אחרים, והוא הסכים בחביבותו להשאילם לי ליום אחד, אבל גם אלה טעונות תיקון קל, ואני מחכה. אני מחסיר, אפוא, רק שעור אחד, ואדוני יתחשב עם מצבי ויסלח לי.
בחיבה והוקרה, מ. פוזננסקי.
כולם זקוקים לשלום אמיתי
ולכבוד השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, שתי "שנות טובות" – של יהודה לייב גורדון ושל המשוררת זלדה. יופייה של הברכה שכתב גורדון לכבוד ראש השנה תרמ"ח (1887) צולח בקלות את 130 השנים שחלפו מאז. במקום ה"תכלה שנה וקללותיה – תחל שנה וברכותיה" בחר יל"ג ללכת בדרך השיר החיובית – השנה הקודמת היא ההכנה, כמו תהליך ייצור היין, לקראת השנה החדשה.
השנה העוברת / הייתה כמשמרת – / קלטה השמרים ופלטה היין / והנה ביום המחרת, / באה שנת ה' מחרת [היפוך אותיות משנת תרמ"ח] / נוחילה לאל, לו נישא עין / כי השנה החדשה / לא תראנו קשה / ותהיה לכל ישראל שנת ברכה / וגם לך ידידי ולכל ביתך ככה, / תקות ה' מעוזכם, אל תעזבו, / / לשנה טובה לאלתר תיכתבו.
מארכיונה של זלדה ב"גנזים" אביא מכתב ששלחה לישורון קשת:
תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. בכל המובנים. בגשמיות וברוחניות. הרי כולנו זקוקים לרחמים רבים מידו הפתוחה הגדולה והרחבה. כולם זקוקים לשלום אמיתי – ראשית כל שיהיה שרוי השלום בינינו ובין איברינו ובינינו ובין נפשינו ובינינו ובין יקירנו, ובינינו ובין הקיץ והחורף, ובינינו ובין כל הבריות, שיבינו את דיבורינו ואת שתיקתנו, ושאנחנו נבין את דיבורם ואת שתיקתם…
