המילה "היום" מופיעה בתורה כולה קרוב למאה וחמישים פעם, מהן למעלה ממחצית בספר דברים לבדו. ספר דברים, ספר נאומיו של משה, עיקרו התייחסות לעבר, למאורעות שעברו על העם ולמצוות שנצטווה. בסקירתו את העבר מדגיש משה שוב ושוב: "היום!". הוא מתאר בפני שומעיו את שאירע לאבותיהם, דור המדבר שנכחד, כאילו אירע להם עצמם, כאילו העבר הרחוק היה עבורם הווה.
הקב"ה, בתיווכו של משה, דורש מהעם לחוות משהו שלא חוו בפועל, להתחבר אל האירועים בעבר, לא רק בידיעה היסטורית אלא אף ברגשותיהם, בנפשם ובגופם. ועל כן – הכול קורה "היום". היום הם מצווים. היום הם נהיו לעם. לתוך ההווה שלהם נדחס עברו של העם ומתייצב מולם כנוכח. האם זו רק מליצה? האם אפשר לחוות בהווה את מה שאירע בעבר? ואם כן – כיצד?
נדמה לי שבנקודה זו נחוץ תנאי מקדים מהותי מאין כמוהו: כדי להיות מסוגל לחוות באופן ממשי את העבר, חייב אדם להתנסות ולו פעם אחת, ולחוות באופן ממשי את ההווה שלו. זה נשמע אולי פשוט, אך רובנו, רוב הזמן, לא שם. בחלק ניכר מנקודות הזמן על פני רצף החיים שלנו אנו לא מצויים בחוויותינו וברוחנו באותו המקום שבו מצוי הגוף. לעיתים אנו שקועים בהרהורים על אודות העבר, בזיכרונות, בחרטות, ממשיכים שיחה עם אדם שכבר הפנה לנו עורף. לעיתים אנו עסוקים בציור העתיד, בתקוות, בפחדים, בניהול דיאלוג עם מי שעדיין אינו עומד מולנו. אין זה רק פיזור נפש. זאת צורת חיים שהיא חסרת חיים במידה רבה, זו היעדרותו של הרגע, של ההוויה הנוכחת בפנינו, זה אפילו סוג של קללה.
לקראת סוף רשימת הקללות בפרשתנו, נזכרת גם הקללה הבאה: "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד" (דברים כח, סז). מי אינו מכיר את הסיטואציה הכמעט יומיומית הזאת, שאינה נובעת בהכרח מחרדה קיומית כזו המתוארת בפרשת הקללות, אלא משלל חרדות קטנות יותר; מהתכונה האנושית כל כך לחכות תמיד לרגע הבא: לסוף השיעור, לבוא הערב, לשבת, לחופשה, ולכל מה שמזמן אולי משהו טוב יותר מהרגע הזה, הנוכחי, החומק בין האצבעות. כשרע באמת, הקללה הזו הופכת לתחושה כבדה של רצון לברוח מההווה, ואולי גם כשסתם "בסדר", ואפילו כשטוב – משהו מהקללה הזו דבק בנו, ואנו בורחים שוב ושוב מהנוכחות ב"היום".
ומי אם לא בני ישראל במדבר לקו בקללה זו, בתלונותיהם הפונות שוב ושוב אל העבר המפואר במצרים: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים" (במדבר י"א , ה'), או אל העתיד שאינו נראה באופק: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם" (שם ט"ז, י"ד); מי אם לא עם ישראל התקשה לחוות את מה שרק לאחר זמן, בפנטזיה נבואית, נראה כמו "לכתך אחרי במדבר"; מה שרק בעיני דרשנים ופרשנים מאוחרים, ואולי אף בעיני באי הארץ, הצטייר כתלות מבורכת שאין עימה מחסור, כתור זהב של דור דעה.
לפתוח את הלב, להאזין באמת
במזמור תהילים שאנו אומרים בכל ערב שבת בפתיחת קבלת שבת ישנה התייחסות לכל אותן ארבעים שנות נדודים, שנים של לב קשה, של קשיות עורף, שנים שבהן לא היו בנמצא פתיחות וקשב אמיתי:
לכו נרננה לה', נריעה לצור ישענו, נקדמה פניו בתודה, בזמירות נריעה לו… כי הוא א־לוהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, היום אם בקולו תשמעו, אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר, אשר ניסוני אבותיכם, בחנוני גם ראו פעלי, ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי (תהילים צה).
המזמור מתאר את העבר, יום "מסה במדבר", ופונה אל העם בהווה: "לכו נרננה". בלב ליבו של המזמור יש פסוק תמוה שמפרשים רבים ניסו לעמוד עליו: "כי הוא א־לוהינו ואנחנו עם מרעיתו… היום אם בקולו תשמעו". פסוק זה יוצר כעין התניה בין הקשר של עם ישראל והקדוש ברוך הוא לבין השמיעה בקול ה', והחרוז השוזר את שני חלקי התנאי הוא "היום". לעומת נאומי ערבות מואב, מזמור התהילים פונה לכל אדם ובכל יום. כל יום הוא "היום – אם בקולו תשמעו". היכולת לשמוע, להאזין באמת, לפתוח את הלב ולא להקשות אותו ולכווצו – היא מידתו של "היום". היכולת הזו מעידה על כך שהמאזין בקשב מצוי בהווה ואינו משוטט במקומות אחרים, וזו היא עצם הברכה המאפשרת לרנן ולהודות לקב"ה על כל היש.
פסוק זה מתהילים הפך כידוע לביטוי חשוב בהקשר לבואה של הגאולה. המדרש במסכת סנהדרין מתאר את אכזבתו של רבי יהושע בן לוי מהמשיח: "אמר לו: שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: שלום עליך בן לוי. אמר לו: מתי יבוא אדוני? אמר לו: היום" (סנהדרין צח ע"א). בהמשך מתלונן רבי יהושע בפני אליהו הנביא: "הוא שיקר בי, שאמר לי היום אני בא, ולא בא!", ונענה: "כך אמר לך – היום אם בקולו תשמעו". משמע, עבור המשיח כל יום הוא יום הגאולה, וכל רגע הוא הרגע שבו יתבשר לגאול את ישראל.
יוצא שגם עבור ישראל כל יום הוא יום של גאולה פוטנציאלית, התלויה אך ורק ביסוד השמיעה – "אם בקולו תשמעו". שמיעה זו אינה רק ציות, אלא בראש ובראשונה היא ההיפך ממה שמתואר בהמשך מזמור התהילים: מצב של קשיות ואטימות, בריחה ממפגש עם המציאות הקשה, וממילא בריחה ממפגש עם הנוכחות האלוהית ועם הקול האלוהי הקורא לאדם מתוכה.
ומעניין שאותו רבי יהושע בן לוי, שלמד מהמשיח ומאליהו הנביא את מידתו של "היום", את העובדה שבכל יום טמון גרעין הגאולה – הוא גם זה שאומר בפרקי אבות "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו, ב). הווה אומר: כל יום הוא גם מעין יום מתן תורה, אמנם לא בקולות וברקים אלא בצמצום, בבת קול היוצאת מהר חורב ומכרזת.
הכרוז של הר סיני
בספרות חז"ל מופיע בעוד מספר הקשרים תיאור זה של בת קול היוצאת בכל יום מהר חורב, ותהה על כך הבעש"ט: "ממה נפשך, אם אי אפשר שישמע שום אדם הכרוז הזה, אם כן למה יוצאת בת קול כלל? ואם אפשר שישמע, מדוע לא נשמע?" (תולדות יעקב יוסף, פרשת ויקרא). ותשובתו היא שהקול אכן יוצא, וכל אדם עשוי לשמוע אותו, ויש אף מי ששומעים, אלא שאין זו שמיעה חיצונית, כי אם קשב פנימי. כאשר באים לו לאדם הרהורי תשובה, אומר הבעש"ט, מקורם בכך שהיטה אוזנו ופתח ליבו לכרוז של הר סיני.
"לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי אתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים" (דברים ה' ג'). יכולת זו לחוות את "היום" היא במובן משמעותי – עצם החיים.
