תפילת מוסף של ראש השנה כוללת שלוש ברכות המייחדות אותה ממוספי השבת והמועדים – מלכויות, זיכרונות ושופרות. לשלוש הברכות מבנה קבוע: קטע תפילה פותח; פסוקים מן המקרא על פי הסדר תורה, כתובים, נביאים; קטע תפילה חותם, הכולל פסוק מן התורה. הגמרא (ראש השנה לב ע"א) קובעת כי "אין פוחתין מעשרה מלכויות… זכרונות … ושופרות". בפועל, רק בברכת הזיכרונות מצויים עשרה פסוקים, בעוד במלכויות ובשופרות מספר הפסוקים גבוה יותר. עיון בפסוקים בכל אחת מן הברכות עשוי להעמיק את הבנת משמעות הברכה. להלן אדגים עיון כזה בברכת השופרות.
יראת הדין והרצון להלל
הקטע הפותח את ברכת השופרות, "אתה נגלית בענן כבודך", עוסק בעבר – התגלות ה' בקול שופר במעמד הר סיני. שלושת פסוקי התורה הבאים אחריו תואמים לנאמר בו ומתארים את קול השופר במתן תורה. הקטע החותם את הברכה, "א־לוהינו וא־לוהי אבותינו תקע בשופר גדול לחירותנו", עוסק בעתיד – שופר ה', שופר המלחמה ושופר הגאולה, המשיב את עם ישראל לארצו. פסוקי הנביאים הבאים לפניו עוסקים בהתאמה בשופר מלחמתו של ה' בעמים ובשופר הגאולה.
לעומתם, פסוקי הכתובים המצויים בתווך, הלקוחים כאן וגם בברכות מלכויות וזיכרונות מתהילים, וכן פסוק החתימה מן התורה בסוף הקטע (במדבר י, י), אינם קשורים כלל לשופר ההתגלות או לשופר הגאולה. עיון בהם חושף בפנינו שופר חדש השונה באופן מהותי מן השופר המוזכר בפתיחה ובסיום. בעוד שבפסוקי התורה והנביא, בהתגלות ובגאולה, השופר הוא שופר האלוהים, והאלוהים הוא המשמיע את קולו, פסוקי הכתובים ופסוק החתימה מתמקדים בשופרו של האדם המשמיע בו קול.
תקיעתו של האדם בשופר המוצגת בפסוקים אלו קשורה בהתרחשויות שונות ומייצגת ביטויים שונים של הקשר בין האדם לאלוהיו. שני הפסוקים הראשונים, "עלה אלוהים בתרועה ה' בקול שופר" וכן "הריעו למלך ה'", מופיעים במזמורי המלכת ה' בתהילים. האדם ניצב בהם מול "ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ" (מז, ג), שתפקידו "לשפוט כל הארץ" (צח, ט). קול השופר שמשמיע האדם בהקשר זה מבטא את יראת הרוממות בפני הופעת הא־ל המלך.
פסוק הכתובים השלישי מנוסח בלשון ציווי: "תקעו בחדש שופר", ולאחריו מצוטט הפסוק הסמוך לו "כי חק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב". שופר זה הוא שופרו של האדם התוקע מתוקף מחויבותו למצוות ה'. כדי להדגיש עובדה זו לא הסתפק מחבר התפילה בציטוט פסוק השופר "תקעו בחדש שופר" אלא ציטט גם את פסוק ההנמקה "כי חק לישראל הוא". ניתן לומר כי קול שופר זה מבטא את קולו של האדם המציית לחוק, אולי מאימת הדין.
פסוק הכתובים האחרון הוא למעשה מזמור שלם בן שישה פסוקים, החותם את ספר תהילים (קנ). קול השופר מוזכר בפסוק ג', "הללוהו בתקע שופר", והמזמור כולו קורא לאדם להלל את אלוהיו בכל מקום שבו מצוי האלוהים ("בקדשו", "ברקיע עזו"), בכל כלי אפשרי ("בתקע שופר", "בנבל ובכנור", "בצלצלי שמע", "בצלצלי תרועה"), ובכל מאודו, "כל הנשמה תהלל יה". לא אימת המלכות ואף לא אימת הדין הן העומדות בבסיסו של קול שופר זה אלא הרצון המוחלט להלל את האלוהים. בקול שופר זה ניתן לזהות את קולו של האדם הדבק בה' מכוח אהבתו אליו.
המילה שופר מופיעה ארבע פעמים בלבד בספר תהילים. לכאורה לא עמדה בפני מחברי הברכה שום בררה, והפסוקים המצוטטים הם למעשה הפסוקים היחידים שניתן היה לצטט. עם זאת, העובדה שבברכה מצוטטים כל ארבעת הפסוקים (ולא רק שלושה מהם), העובדה שסדר הופעתם שונה מרצף הופעתם בספר תהילים (הפסוק השני ממזמור צח מאוחר לפסוק השלישי ממזמור פא), והעובדה שהן בפסוק השלישי והן בפסוק הרביעי בחרו מחברי התפילה לצטט יותר מפסוק אחד רומזות לכך שמאחורי פסוקי התהילים המצוטטים עומדת המגמה להעניק ביטוי לקולות שופר שונים שמשמיע האדם.
קול שמשמיע האדם
ביסוס לדבר נוכל למצוא בפסוק החתימה. בדיקת הופעתה של המילה שופר בספרי התורה מגלה שגם בהם מופיעה המילה שופר ארבע פעמים. שלושה מצוטטים בצמוד לקטע הפתיחה, והרביעי, קול שופר היובל (ויקרא כה, ט), נעדר מן הברכה. במקומו ניצב פסוק שאינו כולל שופר אלא חצוצרה ותקיעה. מבין הראשונים יש שסברו כי אין לאומרו ואף הציעו לו חלופה ראויה יותר לדעתם.
הפסוק המצוטט בתפילה, "וביום שמחתכם… ותקעתם בחצוצרות" (במדבר י, י), מתייחס לתקיעה בחצוצרות בעת הבאת הקרבנות ביום שמחה וביום מועד. לדברי הספרי (במדבר בהעלותך עז), "ר' נתן אומר … ותקעתם בחצוצרות – הרי שופר. והיו לכם לזכרון – זה זכרון. אני ה' אלוהיכם – זה מלכות". לפירוש זה פסוק זה נבחר לחתום את ברכת השופרות, האחרונה בסדר הברכות, משום שתוכנו מהווה חתימה לשלושתן – מלכויות, זיכרונות ושופרות. לאור דברינו לעיל דומה שיש להוסיף ולומר שפסוק זה משקף, בדומה לפסוקי הכתובים, את הקול שמשמיע האדם.
לשאלה מדוע יש לצטט עשרה פסוקים בכל אחד מקטעי מלכויות, זיכרונות ושופרות, מעניקה הגמרא שלוש תשובות:
כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים… רב יוסף אמר כנגד עשרת הדברות שנאמרו לו למשה בסיני. ר' יוחנן אמר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם (ראש השנה לב ע"א).
דברי הגמרא עשויים להתפרש באופן דומה לפרשנות שהוצעה לעיל בפסוקי הכתובים בקטע השופרות. הקישור הנעשה בין עשרת פסוקי התפילה לעשרת ההילולים, לעשרת הדיברות ולעשרת מאמרות הבריאה רומז לכך שתפילת האדם לאלוהיו בראש השנה, ואולי גם בשנה כולה, עשויה לבוא משלושה מקורות שונים ומובחנים. היא עשויה לנבוע מרצון להלל את ה' ואז היא ביטוי לאהבת ה', "כנגד ההלולים שאמר דוד"; היא עשויה לבטא את רצונו של האדם לציית לחוקי האלוהים ואז היא משקפת את יראת הדין, "כנגד עשרת הדברות"; היא עשויה לנבוע מיראת הרוממות, מהכרתו של האדם בעובדה שהא־ל הוא בורא העולם ואז היא "כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם".
החתימה של ברכת השופרות אינה מתייחסת לפתיחה ואינה חותמת בלשון "כי אתה ה' המתגלה בקול שופר". היא גם אינה מתייחסת לקטע הסיום ואינה חותמת באמירה "כי אתה ה' גואל בשופר". הברכה חותמת במילים "כִּי אַתָּה שׁומֵעַ קול שׁופָר, וּמַאֲזִין תְּרוּעָה, וְאֵין דּומֶה לָּךְ". חתימה זו מתייחסת לשופרו של האדם הרמוז בפסוקי הכתובים ובפסוק החתימה.
עיון בפסוקים המצוטטים בברכת השופרות מגלה כי התפילה עוסקת בדיאלוג שבין שני השופרות: שופר הא־ל ושופר האדם. התפילה פותחת בשופר האלוהים המתגלה, עוברת לשופרו של האדם הנענה לאלוהיו באופנים שונים, שבה לשופרו של האלוהים הגואל ומסיימת בשופרו של האדם השמח באלוהיו. "בָּרוּךְ אַתָּה ה', שׁומֵעַ קול תְּרוּעַת עַמּו יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים".
ד"ר איילת סיידלר, מפמ"ר תנ"ך בחמ"ד, מרצה בבית הספר ללימודי יסוד ובמדרשה באוניברסיטת בר אילן
